הבנאליות של האונס

הסדר הפטריארכלי ההגמוני מייצר קורבנות נשיים באופן כה יומיומי, עד כי האלימות כלפיהן הופכת להיות בנאלית, שגרתית, שקופה ומובנית. כחברה, יש לנו אחריות על הסדר הזה
יפעת בלפר ושמואל לדרמן

בשבועות האחרונים הזדעזע הציבור מהאירועים באיה נאפה שבקפריסין. התמורות החדות בפרשה ושחרור החשודים מעלים אמנם הרבה סימני שאלה, אך אין בהם כדי לבטל את הקבס הכמעט גורף שאחז בציבור לנוכח המעשים שתועדו בסרטונים, ואת התמיהה כיצד היו מסוגלים אותם נערים, ״בני טובים״ העומדים בפני גיוס לצה״ל, לעשות את מה שעשו.

התפיסה החברתית ביחס לאונס היא כאל מעשה המבטא את הרוע בהתגלמותו. הדמיון הקולקטיבי שלנו אודות אונס מתמקד במעשה הנעשה על ידי אדם זר, תוקפני ואלים הקופץ על האשה מבין השיחים, או תופס אותה בחדר מדרגות או בחניון חשוך. התיאור הזה, הנקרא בספרות המחקר ״האונס הקלאסי", מהווה מרכיב משמעותי בסוציאליזציה המינית של בנות ונשים, המבנה כבר מגיל צעיר את הפחד מהפוגע הרע, האכזר והזר. כנשים, כולנו דמיינו את עצמנו בסיטואציה הזו, כשהלכנו לבד בחושך בדרך הביתה או נסענו ברכב כאשה יחידה עם גברים זרים. בהרצאותיי בנושא פגיעה מינית נשים לעתים קרובות מתארות את הפחד בהליכה לרכב בחניון, תוך שימוש בפרקטיקות הגנה חסרות תועלת כמו העמדת פנים של דיבור בטלפון, ואחיזת צרור המפתחות כאמצעי הגנה. באונס המדומיין הקולקטיבי הזה, הפוגע הוא אדם קר. אנו בקלות מסווגים אותו כ״אנס״. לעתים קרובות אנו מייחסים לו סטייה מינית חמורה, פתולוגיה, לפעמים פדופיליה. ברור לנו שכוונתו מרושעת ומניעיו שפלים.

למרות שורשיה העמוקים של התפיסה על ״האונס הקלאסי״, הוא מתקיים למעשה בפחות מעשרים אחוזים מהמקרים. מחקרים בתחום מראים כי במרבית המקרים מתרחשת הפגיעה המינית על ידי אדם המוכר לקורבן ובסביבה מוכרת. זה יכול להיות הגבר שיצאת איתו לדייט, האב החורג, הבוס בעבודה שהזמין אותך להצטרף לכנס מקצועי, המפקד בצבא או הצעיר שבחרת להיות איתו בקשר אינטימי והזמין את חבריו. במקרים אלו, למרות שכיחותם, החברה מתקשה לייחס לפוגעים את אותן התכונות של רוע ופתולוגיה המיוחסות לאנסים ב״אונס הקלאסי״, שכן הנסיבות והזירות שבהן הם מתרחשים ממוססות את התיאור הדמוני של האונס והאנס. החברה מתמקדת בהדגשת הנורמטיביות של הפוגעים, היותם "בני טובים" או אזרחים מועילים ויצרנים. כפי שעולה לרוב מפסקי דין העוסקים בעבירות מין: הפוגע כ״אדם נורמטיבי״ שתרם את חלקו לחברה, עובד נאמן ואיש משפחה מסור. הפער בין האנס המדומיין לפוגע ה״נורמטיבי״ ״נפתר״ על פי רוב בהאשמת הקורבן ובמתן הסברים וצידוקים העוסקים באופן בו התלבשה, התנהגה, פיתתה, ולמעשה הובילה למעשה. הכוונה השפלה להרע שהחברה ייחסה ל״אנס הקלאסי״ נעלמת מהשיח, והמונחים מתערפלים: האם זה עדיין נחשב לאונס? כיצד עלינו להבין את מה שמניע את הפוגעים במקרים כאלו? וכיצד עלינו לכנות מקרים הרבה יותר נפוצים אלו – אונס בנאלי?

קשה לדבר על בנאליות בהקשרים של פגיעה מינית. אין שום דבר בנאלי באונס או באנסים. עם זאת, קשה שלא לחשוב בהקשר זה על הניתוח המפורסם של ההוגה היהודיה חנה ארנדט את ״הבנאליות של הרוע״, כשביקשה להצביע, כפי שניסחה זאת, על ״התופעה של מעשים מרושעים המבוצעים במימדים עצומים ולא ניתן לאתר בהם רשעות ייחודית, פתולוגיה, או שכנוע אידיאולוגי של המבצע״. ארנדט זיהתה, במילים אחרות, את האפשרות שמעשי זוועה יבוצעו על ידי אנשים נורמלים לחלוטין, כל עוד קיים סדר פוליטי וחברתי התומך ומעודד מעשים אלו.

ארנדט זיהתה את האפשרות שמעשי זוועה יבוצעו על ידי אנשים נורמלים לחלוטין, כל עוד קיים סדר פוליטי וחברתי התומך ומעודד מעשים אלו

התכונה היסודית של הפוגע שזיהתה ארנדט הייתה חוסר יכולתו או מוכנותו לחשוב באופן ביקורתי. ארנדט תיארה את החשיבה כדיאלוג פנימי שבמסגרתו אנו בוחנים מחדש כל העת את אמונותינו, מעשינו וסביבתנו. אנו עושים זאת, בין השאר, על ידי כך שאנו מעמידים עצמנו בנקודת מבטם של אחרים ומנסים להבין מה אנו היינו חושבים וחשים במקומם. חשיבה מסוג זה, הציעה, יכולה לעצור אותנו מלהשתתף ברוע אותו מאשרת ומעודדת, במפורש או במובלע, החברה שמסביבנו. ארנדט הצביעה, בהקשר זה, על כך שהמילה מוסר (morality) מקורה במושג מנהגים מקובלים (mores). עבורה, היה זה רמז עבה לכך שלעתים קרובות מה שאנו מחשיבים כמוסרי אינו יותר מאשר מה שמקובל חברתית. במובן זה ניתן אולי לתאר את הנערים ששבו מקפריסין כמנצחים, כ״נורמטיביים״: הם פעלו בהתאם לנורמות החברתיות המקובלות בחברה שהיא פטריארכלית וסקסיסטית.

אכן, ללא קשר לשאלה מה מבחינה חוקית התרחש באותו חדר במלון באיה נאפה בין 12 צעירים לאישה אחת, נדמה שמספיק היה שהנערים ידמיינו מה הם היו מרגישים וחושבים אם היו במקומה של התיירת על מנת להימנע מלפגוע בה. אלא שזה בדיוק מה שלא היו מסוגלים או מוכנים לעשות. בתוך סדר פטריארכלי שבו הדימויים על אודות מין, מיניות ומגדר מבוססים על מבט גברי מחפיץ ומאבייקט ונלמדים בתעשיית הפורנו ובתרבות הפופולרית; בחברה שבה שחרורן של נשים ממערכות יחסים פוגעניות תלוי בהסכמת הגבר הפוגע; ושבה אחת מכל שלוש נשים נפגעת מתקיפה מינית ואחת מכל שתי נשים מוטרדת מינית בעבודה – הרוע לא צריך לנבוע מאכזריות או מפתולוגיה; די בחוסר יכולת כזו להסתכל מעיני האחרת או בהיעדר חשיבה ביקורתית על המשמעות של מעשינו. כיצד הנערים מאיה נאפה היו מסוגלים לעשות את מה שעשו? התשובה היא: בקלות. הסדר החברתי ההגמוני מייצר קורבנות נשיים באופן כה תדיר ויומיומי, עד כי האלימות כלפיהן הופכת להיות בנאלית, שגרתית, שקופה ומובנית.

הרעיון של הבנאליות של הרוע מטיל אחריות כבדה גם על הסביבה, שכן הוא מצביע על כך שכל עוד הסדר הדומיננטי הוא פטריארכלי אפשר לצפות להמשך התקפות כאלו על נשים, וגם אם אנחנו לא מבצעים אותם בעצמנו, יש לנו אחריות על סדר חברתי זה. אנו, כחברה, כוננו את ״הבנאליות של האונס״: הצופים מהצד שבמקום לעצור את הפגיעה מתעלמים או משתתפים בה; עיתונאים שמסקרים מקרים כאלו ותוהים על מה השבר; מערכת המשפט השבויה בעצמה בקונספציה של ״האונס הקלאסי״ ונמנעת או מקלה בענישת מרבית הפוגעים; קבוצות הוואטסאפ שבהן מוחלפים סרטוני פורנו; האבות שלוקחים את בניהם למועדוני חשפנות; הפוליטיקאים שלא מציבים את הנושא בראש סדר יומם. ואם אנו רוצים להפסיק לתהות כיצד ״טובי בנינו״ מסוגלים לעשות מעשים כאלה או להזדעזע אחת לשבוע ממקרים מסוג זה, עלינו לחתור בנחישות לשינוי הנורמות הבסיסיות של החברה שלנו.

עו״ד יפעת בלפר היא מומחית למניעת הטרדה מינית בארגונים ויועצת לארגונים בנושא. ד״ר שמואל לדרמן הוא חוקר ומרצה באוניברסיטת חיפה ועמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. סמולן

    במצב הנוכחי, ידוע שלא בוצע אונס ויודע שבוצעה האשמת שווא נשית חמורה. מן הראוי היה לבחון את מערכת הביוש שלנו ואת הבנאליות שבה היא מופעלת, מבלי משים ומבלי שהכותבות ישימו את עצמם במקום הגברים המוכפשים. ארנדט כתבה על אדולף אייכמן: בין הגברים הצעירים ובין בלפר ולדרמן, ברור מי דומה יותר לספציאליסט שהציונים לכדו בבואנוס איירס.