הצד האפל של "המלחמה בפשע"

הטיפול ב"שיטור החסר" ביישובים הערבים בישראל מתבקש ונחוץ, אך עלול להוביל לבעיה לא פחות חמורה
גיא בן-פורת

פרופ' גיא בן פורת מלמד במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון בנגב

הצורך בהגברת השיטור והאכיפה ביישובים הערבים בישראל הפך כמעט לקונצנזוס אל מול גל האלימות הגואה. השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, צמרת המשטרה ופוליטיקאים מימין ומשמאל, וכן עמותות העוסקות בנושא ואקדמאים (כולל כותב שורות אלה) – כולם כותבים ומדברים על "שיטור חסר" והצורך באכיפת חוק שוויונית. מעל הכל, רבים בציבור הערבי כולל מנהיגים וראשי ערים, הסובלים מהאלימות המתמשכת עד כדי ייאוש, מבקשים לראות את המשטרה עושה את הנדרש ממנה ומעניקה ביטחון גם לאזרחים הערבים. בהסכמה גורפת זו של הצדדים יש אמנם תקווה והכרה בצורך בביטחון, ואל מול מעשי הרצח והשיעור הגבוה של נשק לא חוקי הצבת שוטרים ביישובים הערבים אך מתבקשת – אולם הדבר מעלה גם לא מעט תהיות וחששות.

גם אם ננכה מהדיון את שאלת המוטיבציה של פוליטיקאים כמו ארדן, שאינם מגלים בדרך כלל, בלשון המעטה, דאגה לאזרחים הערבים ומחויבות לשוויון, נותרות שאלות מהותיות בכל הנוגע להגברת האכיפה. כאמור, הצורך בביטחון ברור ומובן ותביעתם של האזרחים הערבים לשינוי היא עדות חותכת לצורך בשינוי ותיקון. עם זאת, ישנן שתי שאלות מטרידות המתבססות גם על ניסיון במקומות אחרים: הראשונה, האם לצד מתן סמכויות ומשאבים למשטרה תחת הסיסמה "מלחמה בפשע", חשוב לא פחות לייצר מנגנוני בקרה מאזנים? והשנייה, האם מסגור הדיון בשאלות על יעילות משטרתית עלול להסיט את הדיון משאלות אחרות, מהותיות לא פחות, של אי-שוויון? או, האם למשטרה יש (או צריכים להיות) הכלים לטפל בבעיה?

ג'יימס פורמן (.James Forman Jr), פרופסור למשפטים בייל ובעברו עורך דין בסנגוריה הציבורית בוושינגטון הבירה, בוחן בספרו זוכה פרס הפוליצר "Locking Up Our Own" את תמיכתם של שחורים בארצות הברית בהגברת האכיפה. את הספר מתחיל פורמן בסיפור אחד, אך מייצג, של נער בשם ברנדון, העומד בפני שופט באשמת אחזקת נשק וסם. פורמן, פרקליטו של הנער, מבקש לתת לו סיכוי נוסף. לתימוכין, הוא מביא מכתבים ממורים ומאמן הפוטבול המעידים על אישיותו החיובית וסיכוייו להיטיב את דרכיו. השופט, מצדו, מסרב להתרשם מטיעוני הפרקליט ואחרי הטפה שולח את ברנדון לשישה חודשי מאסר. "כשעברתי לצד משפחתו של הנער," כותב פורמן, "הבחנתי במציאות הגזעית. לא רק ברנדון והצעירים האחרים בתא המעצר היו שחורים. כולם בבית המשפט היו שחורים – לא רק השופט, הרשם והפקיד והתובע. גם השוטר שעצר ברנדון היה שחור, שלא להזכיר את מפקד המשטרה וראש העיר".

מדוע אפרו-אמריקאים תומכים דווקא בהגברת הענישה? תוהה פורמן. 64% מהשחורים בארה"ב (לעומת 73% מהלבנים) מסכימים ש"בתי המשפט אינם קשוחים מספיק בענישת פושעים". לכאורה, הרצון לראות פושעים מאחורי סורג ובריח מובן, ואף מזכיר במעט את התהליכים הקורים אצלנו; פשיעה ואלימות זרעו הרס בקהילות שחורות ברחבי ארה"ב, ותחושת חוסר הביטחון הובילה לדרישה המתבקשת ליותר נוכחות משטרתית ברחובות. גם שם, רובם המכריע של הקורבנות היו שחורים (מה שמכונה Black on Black), והזעם כלפי סוחרי הסמים שנתפסו, ובצדק, כמי שהורסים את הקהילה מבפנים, דרש אכיפה וענישה.

כאשר אפרו-אמריקאים כמו גם פוליטיקאים תומכי שוויון דיברו על "חוק וסדר", משטרה אפקטיבית הייתה חלק משינוי חברתי-כלכלי רחב יותר וטיפול בבעיות השורש, העוני והאפליה. אבל בארה"ב, בעיקר אך לא רק תחת ממשלים רפובליקניים, הפעלת הכוח הייתה חזות הכל. הפתרון לבעיית הפשיעה כמו שהסביר הנשיא ריצ'רד ניקסון (ופורמן מצטט בספרו), איננו להגדיל תקציבים ל"כל מיני תוכניות ממשלתיות של לחימה בעוני" אלא "להרשיע יותר פושעים". כך, תוך זמן קצר הפכו השכונות השחורות בשיח הפוליטי לשדות קרב שהתקווה היחידה שלהן היא שיטור אגרסיבי. רוב התוכניות האחרות שכללו השקעת משאבים וצמצום אי-השוויון והאפליה נדחקו לשוליים. למדיניות האכיפה והענישה השפעה מתמשכת על צעירים שחורים המעוכבים יותר בידי שוטרים, מופעלת נגדם אלימות רבה יותר וסיכויים להיכלא גבוהים בהרבה מאלה של צעירים לבנים.

הפתרון לבעיית הפשיעה כמו שהסביר ניקסון איננו להגדיל תקציבים ל"כל מיני תוכניות ממשלתיות של לחימה בעוני" אלא "להרשיע יותר פושעים"

באופן אירוני, היו אלה מנהיגים ופעילים אפרו-אמריקאים שלקחו חלק בתהליך, לעתים קרובות בהחלטות אסטרטגיות שקיבלו מבלי שהיו ערים למשמעותן. כך, למשל, המלחמה בסמים זכתה לתמיכה גם מצד פוליטיקאים שחורים שראו את ההרס שהסמים זרעו בקהילה וסירבו, ברוח השנים הללו, להבחין בין סמים קלים וקשים. אז כמו היום, מדיניות החיפושים והמעצרים מוטה לרעת שחורים, ומחקרים מראים שוב ושוב שיש להם סיכוי גבוה יותר להיעצר, להיות מורשעים ולהיכלא בשל עבירות סמים – על אף שבממוצע הם אינם משתמשים בסמים יותר מלבנים.

כלא בניו אורלינס, 2012. צילום: Bart Everson, cc by 2.0

הנשק הלא חוקי, אפילו יותר מהסמים, נתפס כמחלה שיש להילחם בה וללא רחמים. כמו בערים הערביות בישראל, גם בארה"ב רוב קורבנות הפשיעה בשכונות העוני השחורות היו השחורים עצמם. ובאמריקה כמו באמריקה, הענישה על החזקת נשק לא חוקי לא לוותה בכל הגבלות על הנשק החוקי, כאשר גם כאן מי שנענשו היו בעיקר אפרו-אמריקאים. התוצאה, כמו שמציין פורמן, הייתה שאלימות הכרוכה בשימוש בנשק חם המשיכה והתרחבה בעוד שמי שנשלחו לבתי כלא על אחזקה לא חוקית של נשק היו ברובם המכריע שחורים.

אפרו-אמריקאים ניהלו מאבקים מתמשכים להכללתם במשטרה. גם בזה היה מן ההיגיון: הרצון להשפיע מבפנים ולשנות משטרות גזעניות שהתנגדו נחרצות לשילוב שחורים דרש נחישות בלתי מתפשרת ואומץ לא מבוטל. הריגתם של אזרחים שחורים בידי שוטרים (מה שהוגדר כ"חשד סביר", אם בכלל נדרשה הצדקה) הגבירה את הדרישה לשלב במשטרה שוטרים שחורים, אלה, כך האמינו התומכים במהלך, יתנהגו אחרת ויצמצמו את האלימות המשטרתית כלפי שחורים. המהלך הצליח בשילוב השוטרים השחורים, המיוצגים היום ברוב המשטרות, אבל נכשל בכל מה שקשור להשפעה. על פי מחקרים שונים, השוטרים השחורים לא היו שונים מהותית מעמיתיהם הלבנים או שהיו אף נוקשים יותר בכל הנוגע למלחמה בפשיעה השחורה. השוטרים השחורים, כולל אלו בדרגות הגבוהות ביותר, אימצו את הגישה הנוקשה למלחמה בפשיעה.

מסגור הבעיה כפשיעה שפתרונה כרוך בהפעלת כוח משטרתי הוריד מסדר היום שאלות אחרות, פתרונות נוספים ומחויבות לשוויון

הדרישה והרצון של אפרו-אמריקאים בשיטור יעיל ונוקשה היה תולדה של מציאות אלימה ותחושת חוסר האונים אל מול הפשיעה המתגברת. בפועל, המדיניות הנוקשה והקשוחה, במתכוון ולעתים קרובות שלא במתכוון, הביאה לתוצאה ברורה: מספר עצום של אסירים שרובם המכריע שחורים, הנכנסים ויוצאים מבתי הכלא שוב ושוב ללא תקווה. בה בעת, האלימות פחתה רק במעט. וחשוב מכל, מסגור הבעיה כפשיעה שפתרונה כרוך בהפעלת הכוח המשטרתי הוריד מסדר היום שאלות אחרות, פתרונות נוספים ומחויבות אמיתית לשוויון. הטיפול ב"שיטור החסר" ביישובים הערבים בישראל מתבקש ונחוץ, אולם אם לא ייעשה לצד אִזרוח ופיקוח על המשטרה, מחד, וטיפול בבעיות העומק של החברה הערבית, מאידך, ייתכן שבמקום פתרון נקבל בעיה חדשה.

בעקבות אירועי המחאה האחרונים ולרגל צאת ספרם החדש של פרופ׳ גיא בן פורת וד״ר פני יובל, Policing Citizens, ייערך הערב (ב', 5.8) בתל אביב אירוע של הקרן החדשה לישראל בנושא הזנחה ואלימות משטרתית שיתמקד ביחסי משטרה ומיעוטים בישראל.

לפרטים נוספים

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.