מיניות בעידן האי-ודאות

קריסת מודל הסמכות מביאה לכך שאלימות מינית – מתקיפה אישית ועד לאונס קבוצתי – הופכת לתופעה חברתית בעידן המשברי שבו אנחנו נתונים; מדוע זה קורה, איך זה קשור לפוליטיקה, ומה לעשות ביחס לכך
אלירן בר-אל

דוקטורנט לסוציולוגיה באוניברסיטת קיימברידג', אנגליה. בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בתל אביב כתב תיזה על "המחקר ההשוואתי של האביב הערבי". כעת כותב עבודת מחקר על סלבוי ז'יז'ק כתופעה סוציולוגית. מתרגם בסדרה לפילוסופיה בהוצאת רסלינג

שורת מקרי האונס האחרונים זכתה לתהודה רבה ולביקורת רחבה בציבוריות הישראלית. הדיון הציבורי כלל, לצד מה שמכונה 'הרצון לדעת' — אותו דחף להתוודע עם פרטי המקרה המיני — גם הסברים ספונטניים. כתשובות מיידיות לשאלה איך מבוגר אנס ילדה בת 7, איך קבוצת נערים אנסה בת 11, או כיצד נחשדו 12 ישראלים באונס בת 19, הסברים אלו מתרכזים לרוב באחד או יותר מהגורמים הבאים: התוקפים/מותקפות; משפחות התוקפים/מותקפות; והפורנו. למרות שחלק מההסברים הספונטניים סבירים בהחלט, אני סבור שישנו גורם אחר הזוכה בדרך כלל לפחות התייחסות ציבורית, וזהו הגורם החברתי אותו נכנה התרבותי-חוקי, ועליו אבקש להרחיב להלן.

כדי להתקבל, להשתייך ולהיות חלק בכל חברה, מגדולה עד קטנה, יש לדעת לא רק את החוקים הכתובים של אותה חברה, אלא גם, ובעיקר, את חוקיה הלא-כתובים. יש לדעת איך להתייחס אל החוקים הכתובים, אילו מהם אפשר לשבור, מתי, איך, ועד כמה. למשל, ההמלצה השכיחה של אב המורה לבנו המתבגר 'לא להתעסק עם בנות' תוך כדי קריצה, ממחישה את הנקודה הזו ואת האוניברסליות שלה. וכן, צורת החוק הזו, הלובשת פני יאנוס, חודרת גם לתרבות הפופולרית שלנו.

בסרט "פרויקט X" של נימה נוריזדה משנת 2012, הוריו של תומאס המתבגר נוסעים לסוף השבוע, לא לפני שאביו מנחית עליו חוקי יסוד: אסור לארח יותר מחמישה אנשים בבית, אסור לנהוג במרצדס, ואסור להיכנס למשרד שלו. כצפוי, תומאס מארגן בבית מסיבה, שלבסוף יוצאת משליטה ומגיעה לדיווחי החדשות. עם חזרתם, אביו של תומאס מעניש אותו ומחליט להשתמש בחסכונות האוניברסיטה שלו כדי לשלם על הנזקים. אולם, באותה נשימה ממש, האב גם משבח את בנו על המסיבה המוצלחת באומרו: 'לא ידעתי שיש לך את זה!'

למרות שעבר על החוק המוצהר לפיו אסורה המסיבה, תומאס עדיין זכה לשבחים כי הראה שיש לו את 'זה', ה-X כאותו 'דבר' רצוי (ולא-מודע אז בלתי-מוגדר) שיהפוך אותו לגבר מן המניין. בעודו אוסר על מעללי הבן, האב (כשם נרדף לחוק) לא רק מסכין להם אלא אף מעודד אותם. מכאן, איך בדיוק קשור האב ל'דבר', או ל'גבריות' במקרה שלנו? הסמכות הסמלית של האב מתפקדת כסמכות המנרמלת את המפגש הטראומטי עם ה'דבר': בשם החוק המסדיר את האינטראקציות החברתיות, האב מסמל את סובלנותו כלפי מפגשים מזדמנים עם ה'גבריות'. וחשוב מכך הוא תפקידה המעין-קדוש של המסיבה: כטקס חניכה פולחני שתמיד מותיר חותם בגוף (דוגמת ההנגאובר או ברית המילה), היא מתפוצצת לכדי מה שאפשר לדמות כחגיגת הנשגב הגברי.

המסקנה (הפרוידיאנית) כאן היא זו: האב, כסוכן של החוק/איסור, הוא זה שמאפשר את האיווי/סיפוק. אין לנו גישה ישירה לסיפוק, מיני או אחר, כי עצם המרחב שלו מתאפשר רק בנקודות העיוורון של המבט האבהי/סמכותי. בתודעה הציבורית המקומית, היוונית-קפריסאית למשל, מקומות כמו איה נאפה ידועים כמיועדים לפורענות בחסות החוק, וככאלה הם נקודות העיוורון המכוונות שלו. הנוער של היום, כמו הזקנים, מופרדים ולכן בלתי-נראים בציבוריות (בעין החוק) אלא רק במקומות מיועדים. אין זה מקרה שהמשטרה בקושי מבקרת במקומות הללו, ועל כן היא מאפשרת ומייצרת את הפשיעה המענגת הרווחת בקרבם תוך הפיכתם למובלעות (בלתי-) חוקיות.

לפי המקומיים, מה שקורה במובלעות הוא 'עניין של תיירים', נערים ונערות זרים, שתויי דלק במקום אלכוהול המעוור עיניהם עקב עיוורון עיני החוק. התיירים הללו לא מצויים תחת המבט הסמכותי של החוק הקפריסאי, אלא, כביטוי לקריצת האב, הם נקודות עיוורונו. למקומיים יש אף אתרי פייסבוק בהם משותפות תמונות מביכות של בליינים, בריטיים ואחרים, אך להפתעתם, תוצאת השיתוף לא הייתה השיימינג ההרתעתי המיוחל. תחת זאת, השיתוף הביא לחגיגה (קרניבלסקית) של שבירות-חוק מדומות ולחותמות הגופניות שהן מותירות. כמו תמונות בר-מצווה, 'איה נאפה' ודומיו הופכים כיום לטקסי החניכה של הנוער הגלובלי שלנו, שבהם הילדים לא מתביישים כי אם מתפארים.

'איה נאפה' ודומיו הופכים כיום לטקסי החניכה של הנוער הגלובלי שלנו, בהם הילדים לא מתביישים כי אם מתפארים

מה עובר על דור הילדים שלנו כיום, על מי שנולדו לתוך הסדר החברתי העכשווי? כיצד הם מתמיינים, אילו זהויות הם רוכשים, ומהי הפנטזיה הגברית או הנשית המכוננת את התקיימותם בעולם? התרבות העכשווית מעבירה לבנים ולבנות מסרים מאוד מבלבלים. כאשר ילדים מתבגרים ולומדים לדבר ולהתנהג כמבוגרים, הם מפנימים את המין דרך השפה, הידע, החוק, והסדר החברתי. הם נכנסים לסדר והופכים לב-סדר. הם מתמיינים דרך מעבר בתחנות סמליות הנקראות 'להיות גבר' או 'להיות אישה'. ומה זה אומר להיות 'גבר' או 'אישה' בישראל של ימינו? בקיצור, 'גבר', מבחינת הפנטזיה החברתית, משמעו להיות לוחם חסר חמלה או רחמים, ואישה משמעה להיות 'עזר כנגדו', תומכת לחימה, וכפי שכבר כינו זאת, 'רחם לאומי'. גבר בישראל הוא אחד שלא מוותר על הפנטזיה, גם לא לחוק. הוא אחד שמשיג את הפנטזיה 'שלו' גם במחיר של כיפוף החוק.

למעשה, זהו החוק שמתיר את כיפופו: הכול מצהירים שישראל שוויונית לכל אזרחיה אך לכולם ברורה הקריצה האבהית: יהודים שווים יותר. ושוב, הכול מסכימים שאסור להרוג אלא אם (נאמר בקריצה), כמובן, מדובר בערבי או באתיופי, ואז התוקף הופך לגיבור. במובן זה, ישראל היא חברה שמרנית ביחס לעולם המערבי, וכדי להבין ביתר שאת את החניכה החברתית ככניסה לסדר החברתי דרך השפה, והאלימות המינית-פוליטית הממיינת שהיא מתווה, יש לחזור לניתוח המיתוס הרעיוני של פרויד ולהשפעותיו על עולמנו הגלובלי. הניתוח כולל שני מינים, של בנים ובנות, אך לא בגלל התעלמות מהתווך ביניהם, אלא כי מדובר על התערערות (שני) הקצוות של הסדר החברתי-מיני המערערות בתורן גם את מנעדם.

בעבודות כמו 'תרבות ללא-נחת', 'משה האיש והדת המונותאיסטית' ו'טוטם וטאבו', פרויד מספר לנו סיפור בשלושה חלקים על התפתחות המין האנושי. ראשית, ישנו פרק האב הקדמון, היכן שהאב המתאווה לסיפוק משיג מונופול על כל הנשים, בעוד מחאת הבנים סוללת את הדרך לרצח האב. זה המקור לארגון החברתי של הבנים על בסיס שוויוני ככל האפשר. כך, בפרק השני, מסופר על העידון (סובלימציה) והתחליף של האב הממשי בדמות החוק, החוזר כעת כאב סמלי. הפרק השלישי מספר על השתתפות הבן בפיאור (זיכרון) האב, ביצירה הקולקטיבית של אב מדומיין המאחד את ריבוי הפרטים. במלים אחרות, זהו גורל הבן: מחאה מוחשית, עידון מופשט, ואהבה הדדית.

אולם כיום הסיפור האדיפלי הזה מותקף מכמה חזיתות. כדי להבין את עומק השינוי שאנו חווים, השוו את מעמדו החברתי של האדם הזקן היום ולפני מאה שנה. מראשי החברה, הזקנים כיום מודרים לשוליה: בתי תמחוי לזקנים עניים ובתי הבראה לאלו העשירים. ובכל מקרה, הזקן איננו נוכח בציבוריות או בפרהסיה. היום הוא עידן כת-הנעורים, הזמן של הגוף הצעיר (-לנצח). זה השינוי בצד של האב שהוזח מתפקידו המרכזי בחברה.

אך אנו חווים שינוי גם בצד של הבן. במקום לעבור חניכה (כמו במסיבה של תומאס) מנער-בן לבוגר-אב דרך שבירת החוק ומאוחר יותר כינון חוק (ומשפחה) משלו, הבן היום נחנך למצב של מתבגר-מתמיד, כזה שלעולם לא מגיע לבגרות, לא הופך לגבר, אלא נותר מתבגר גם בחייו הבוגרים. זו תוצאת ההחלפה של חוק האב הממשי בחוק האב הסמלי הלא הוא חוק השוק. ובשוק הקפיטליסטי הגלובלי, החוק הוא להשוות הכול לכול, ולהפוך את כל מה שקיים לבר-חליפין. במצב כזה, הנורמות השולטות בחיינו ומכוונות את ילדינו אינן נובעות מהאב (דוגמת האל), אלא מהאופנה השלטת בשוק. כך הופך חוק השוק לאנונימי ודמות האב מתנתקת מהחוק, וכל שליטה על הבנים הופכת א-סמלית וחסרת סמכות.

בעבר, מודל הסמכות ההורית התבסס על האב והיה ברור למדי; סוג של 'קצין וג'נטלמן': האב הוא הריבון שליט החוק, והבן נענה ומציית (לפני שהוא מתנגד ומורד). אך כיום, מודל הסמכות שונה, והאב בבית או הבוס בעבודה הם לא עוד שליטים אלא חברים; סוג של 'עריק ואנס'. למשל, בשבת בבוקר כשצריך לנסוע לסבתא, האב המסורתי היה מבטל את התנגדות הבן בצעקה 'שתוק ותיכנס מיד לאוטו!'; אך האב הפוסט-אדיפלי (או הפוסט-מודרני) של היום לא צועק אלא מסביר: 'תראה, יותם, אתה הרי יודע שסבתא אוהבת אותך כל כך…'.

גם הבוס בעבודה, בראשון בבוקר, לא מברך בצעקות אלא בשאלות: 'איך היה סוף השבוע? הבאת בראש?' למרות שבמבט ראשוני הסמכות החברית נראית מעודנת יותר, במבט מעמיק נראה כי היא מפעילה סדר מדכא יותר שלא רק כופה את עצמו אלא גם מכריח את נתיניו ליהנות, וזה מה שלא מאפשר את ההשתנות-דרך-התנגדות. מודל הסמכות הנוכחי, של השחיתות הסמכותית, לא מאפשר התנגדות לאב או לבוס, ולכן גם לא התפתחות של הבן או העובד. כך נוצר מודל סמכות-ללא-סמכות, מודל שחיתות סמכותית, לפיו לכל דבר יש מחיר, ושום-דבר, אפילו לא החיים או הטבע, אינו מעבר למחיר.

ההתפתחות הדיאלקטית שכינינו 'להיות גבר' התערערה, ולא כי מרכיביה נעלמו; ה'אב' וה'בן' עודם כאן. זה קרה כי הם הפכו בהדרגה למופרדים

ההתפתחות הדיאלקטית שכינינו 'להיות גבר' התערערה, ולא כי מרכיביה נעלמו; ה'אב' וה'בן' עודם כאן. זה קרה כי הם הפכו בהדרגה למופרדים. למשל, אחד המבנים היסודיים של הבנים הוא הקבוצה (שפרויד כינה 'שבט'). לכן נערים בדרך כלל מופיעים בקבוצות המכונות 'נוער'. המילה הערבית 'שבאב' (شباب) לוכדת בדיוק את המשמעות הקבוצתית והגנרית, חסרת הזהות, הזו.

הבעיה כיום היא שקבוצת הנוער חסר-האב הזו, לא מאפשרת לפרטיה לבצע את רצח האב ולכונן אמנה או אחווה חברתית בין האחים. העקביות הפנימית של הנוער היום נובעת מהפרדה מימטית, ולא מאמנה בין חבריו שנוצרה באקט אלים המופנה כלפי האב. הנוער מופרד, יש לו חוקים משלו. אך ההפרדה הזו היא גם דמיון והקבלה, כי (לפי חוק השוק) מטרת ההפרדה היא חליפין הסחורות בדמות קניה, מכירה, ובהחלט, סחר. אז מה הפלא שצצים עוד ועוד מקרים (ציבוריים) של אונס-קבוצתי או סחר-בנשים.

החשודים באונס מובלים למעצר, קפריסין, 20.7.2019. צילומסך

במקום הדחף להשתנות ולהפוך לגבר, הדחף השולט כיום בנוער הבנים הוא דחף המוות המתווה אלימות חזרתית חסרת סמכות. עקב ההפרדה של האב מהחוק, ושליטת אופנות השוק האנונימיות, הבן תקוע במצב 'מתבגר' הנתון לשתי דרישות סותרות: להיות שונה ככל הניתן, ולהיות זהה ככל הניתן. אז הוא משתמש בכל אמצעי שברשותו כדי להיות כמו כולם, תוך כדי שהוא מנסה לייחד את עצמו כשונה מכולם. הסתירה הזו מובילה את הנוער לבלבול מוסרי, לקיפאון נפשי ולאלימות אתית.

כמו השלב הראשון של התפתחות האלימות, והשלב השני של ההכפפה לחוק, גם השלב השלישי של החניכה השתנה בעידן הנוכחי. כיום לא מדובר עוד על חניכה כטקס מעבר מזהות של בן לזהות של גבר, אלא כחניכה לסטטיות הנעורים. כתוצאה מכך, אין היום שום הצעה ברורה או תכנית חברתית סדורה באשר לזהות הבן, שחווה כעת את חוסר הוודאות המיני של ימינו.

ומה באשר לגורל הבנות למול השינויים העמוקים הללו במודל הסמכות וכינון הזהות? לא בכדי שאלת הבנות מגיעה 'אחרי' שאלת הבנים. האיחור ה(לא-)אופנתי הזה מבטא את שניות הבנות והנשים בעולם המסורתי הישן הנלמד על ידי פרויד. בעולם הישן, המסורת קבעה את שאלת הבנות בקלות: הבת צריכה להתחתן, ולהפוך מבתולה מושכת לאם נאנקת. בין השתיים, בין הבת לאם, נמצאה הדמות השלילית של האם היחידנית. לא עוד בת, שהרי היא אם, אך לא בדיוק אישה, כי אינה נשואה.

למרות שדמות זו הייתה מרכזית בחברות המסורתיות, היא בכל זאת הראתה את יכולת האישה להרכיב מקום-משום-מקום, או מרחב ביניים, לא בת ולא אם, למשל. אך בעולם העכשווי, עם ערעור המסורת והתפוררות הסדר הישן, עמדת הבת לא יכולה עוד להיקבע באמצעות ההיגיון של הנישואין. משלהי המאה ה-19 התנועה הפמיניסטית נגעה בעיקרה בעניין אחד: האישה יכולה וצריכה להתקיים ללא תלות בגבר. לכן, למרות כיסי התנגדויות, בעולם שכבר נברא, האישה לא יכולה להצטמצם לנישואין.

זאת מפני שהיום אי אפשר להגדיר את הבת כאדם מהמין הנשי המתכוננת 'להיות-אישה-ואם' בתיווך הנישואין, קרי בתיווך גברי. בעוד שבעולם הישן מה שהפריד את הבת מהאישה-אם היה הגבר, כדבר מה חיצוני, מה שהפריד את הבן מהגבר-אב היה השליטה בסדר הסמלי (שהושגה בכוח והפכה את הבן לשליט החוק וליורשו). הראייה לסדר המיני הזה נמצאה, בעיקר בעבר, גם בשפה: האישה נאלצה לוותר על שמה ולרשת את שם בעלה: 'גב' X'; מהלך בעל השלכות מעמדיות, חוקיות ותרבותיות משמעותיות.

בנים היום חיים בסיכון לפיו לעולם לא יהפכו לגברים שהם מכילים בתוכם, ואילו הבנות בסכנה ההפוכה: שהן תמיד-כבר האישה-הבוגרת שהן חייבות להיות

אולם כיום לנשים יש שם, כך שאישה יכולה להיות פועלת, שוטרת, מהנדסת או נשיאה. היא יכולה לחיות עם גבר מחוץ לנישואין. היא יכולה להביא ילדים ללא אב. היא יכולה לעבור הפלה. היא יכולה לחיות לבדה מבלי להפוך לדמות השלילית של האם היחידנית. העיקר הוא, שהיא, הבת, יכולה. זאת, בניגוד גמור לבן, שכיום, בהיעדר עוגן סמלי שיעזור לו להיבדל ממה שהוא, מצוי בסכנת המתבגר-הנצחי של ההתבגרות-המתמדת. בנים היום חיים בסיכון לפיו לעולם לא יהפכו לגברים שהם מכילים בתוכם, ואילו הבנות בסכנה הפוכה: שהן תמיד-כבר הפכו לאישה-בוגרת שהן חייבות להיות.

להשוואת מצבם העכשווי של הנוער, בנים ובנות, לאור השינויים במודל הסמכות וביחסים החברתיים, נוכל לסכם כך: עם הבנים היום אין שום ציפייה, ולכן קיימת חרדת ה'סטאטיות'. אך פעולת העבר (הרטרואקטיבית) של האישה על הבנות מכלה את (גיל-) התבגרותן או אף את ילדותן, ומייצרת את חרדת ה'בטרם-עת'. יתרה מזאת, בחסות חוק הסחורות, הסובייקט הגברי הצעיר, הבן, מחויב להישאר גם בגברותו/בגרותו ילד המתאווה לצעצועים (או גדג'טים) חדשים. והסובייקט הנשי, הבת, חסרת כל הבדל מהאישה. היא רק אישה צעירה מאוד, זה הכל. הבנות מתלבשות ומתאפרות כנשים, הן מדברות כנשים, והן חושבות כנשים. המגזינים לצעירים עוסקים בכל הנושאים של המבוגרים: קניות, בגדים, אופנה, טיפוח הגוף, תזונה, בריאות וסקס. התוצאה היא בת-אישה, שבטרם עת מכוננת כבגירה, ולא זקוקה לאף אחד. אך בזמן שהבן לא יודע מה הוא ולכן לא יכול להפוך למה שהוא יכול להיות, הבת-אישה יכולה בקלות להפוך למה שהיא כבר יודעת שהנה.

תקצר היריעה מלתאר את מלוא ההשלכות של המשבר הבין-מיני והבין-דורי הזה, אך מספיק לומר שכישלון החניכה של הבנים והבנות היום, מסמן את ערעורה של החניכה המדינית לפיה המדינה ספקית הערכים לנתיניה. ביתר שאת, מדובר בדעיכת המדינה כמו שהכרנו אותה (ואין הכוונה ליהודית ודמוקרטית, אלא לקפיטליסטית ופרלמנטרית). שני מוסדות חניכתה חווים קשיים, והמשברים במערכת החינוך ובגיוס לצבא רק יגברו. מדוע? משום שהרעיון לפיו שוויון יש בצבא ושווי יש בבית הספר קורס גם הוא. על כן, כפי שמראים כל מקרי האלימות המינית, ניצבות בפנינו שתי בחירות באשר לדעיכת המדינה הקפיטליסטית: קומוניזם (כאחווה משותפת חדשה) או ברבריזם (כאלימות מפרידה וישנה).

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. חזי

    האם יש למישהו שמץ של הוכחה לזה שהיום יש יותר תקיפות מיניות מאשר בכל תקופה אחרת? כי במאמר לא ראיתי כזו, למרות תת-הכותרת הנוצצת

  2. מבוגר אחראי

    כל כך הרבה מלל ,ממיטב ההגות והניתוחים של הפקולטות למגדר שכמעט נגמר לי האויר עד שהגעתי לשורה האחרונה והגואלת. כן רבותי הקומוניזם הוא הפתרון לכל תחלואי החברה.
    לא יודע אם לצחוק או לבכות,על שיש עוד אנשים על פני הכדור הזה שמאמינים בכך.
    בכל מקרה, מה שבטוח הוא שבאקדמיה שמאל קיצוני וצפונה כבר לא מכירים בני אדם נורמליים כולנו ארכיטיפים של משהו, ממעמד שהו , מנוצלים איכשהו וזקוקים רק לאור שתכף יפול עלינו אחרי שנקרא את המניפסט.
    תתבגרו כבר.