• מימין- סמר חטיב, מיכל סלה, אסתי אהרונוביץ׳ ומריה טל
    רצח נשים
    כך מפקירה המדינה נשים למותן
  • Fatima Zohra Serri, Instagram Collection
    זיארה زيارة
    בין הגגות של מרקש לכביסה אינסופית במרפסות של נתיבות

כרמן אלמקייס: "קורה משהו חדש, אין למה להתגעגע"

"מזמן קרסו החומות שהפרידו בין ימין לשמאל," אומרת כרמן אלמקייס, מספר עשר ברשימת העבודה-גשר לכנסת. "כשאני פוגשת אנשים ורואה את המצוקות שלהם, הכול נראה לי דחוף וחשוב." ראיון עם אקטיביסטית שמבטיחה להמשיך להיות לא נחמדה, גם בכנסת

מאז שנודע כי כרמן אלמקייס, אקטיביסטית למודת קרבות, מוקמה במקום העשירי ברשימת העבודה-גשר בראשות עמיר פרץ ואורלי לוי אבקסיס, החלו שדים עדתיים נחלצים מבקבוקיהם הדיגיטליים של שומרי הסף. רמת ההיסטריה מעלה בזיכרון את שנת 2005, עת עמיר פרץ גבר על שמעון פרס במאבק על ראשות המפלגה ואחיו של האחרון אמר בתגובה כי "פרץ גייס פלנגות מצפון אפריקה שהסתננו למפלגה והשתלטו עליה". גם הפעם ניתן היה למצוא ציטוטים המייחסים לעמיר פרץ אהבלות פוליטית והאשמה ש"הפך את מפלגת העבודה לשחורה משחור תרתי משמע". 

ציוץ של חיים לוינסון מ"הארץ" העלה באוב פוסט שכתבה אלמקייס לאחר שאבי גבאי נבחר ליו"ר המפלגה ב-2017. אלמקייס תקפה אז את ציבור המתאוננים על מותה של מפלגת העבודה בשל נצחונו של גבאי וקבורת ערכיה בטרם עת. "איזה ערכים, נשמות? לדכא אוכלוסיות שלמות מטעמי גזענות, להקרין ילדים ולחטוף תינוקות?" היו מי שקפצו על הציוץ של לוינסון כמוצאי שלל רב, הטיחו גידופים והתגזענויות כיד הדמיון הטובה עליהם. הגדילה לעשות אחת, זיוה בן ארי (בוגרת האוניברסיטה העברית בירושלים, כדאי לציין) שכתבה על כרמן שהיא אחת מהג'ורה, בורה ועם הארץ, חולת שנאה, ותיארה את מי שמפא"י הביאו לארץ כנושאי כנימות ומחלות. בקיצור, חגיגת שופכין של גזענות. 

בהמשך, לאור מחול השדים, הבהיר לוינסון: "ראיתי שפוסט ישן של כרמן אלמקייס שציטטתי עורר הרבה הדים ופרשנויות שגויות אז אחדד: אני אישית מכיר את הפעילות של כרמן שנים ואני אישית חולה עליה וחושב שהיא תותחית עם נשמה ענקית שלא יזיק שתהיה בכנסת אם זאת היא לא מאמינה במפלגה שנקראת העבודה וזה נראה לי לעשות שקר בנפשה לרוץ שם. זהו."

נדמה שאפשר להעריך במידה לא מבוטלת של דיוק שהפוסטים המנאצים שנצפו ברשתות היו כאין וכאפס לעומת הרבים שבעקבות הביטויים הדוחים יצאו בקריאות תמיכה והזדהות. כותבים וכותבות העלו על נס את תרומתה של אלמקייס לספירה של המאבק האזרחי. וכך כתב, למשל, פרופ' יוסי דהאן: "בכל מה שקשור למאבקי צדק חברתי, כרמן אלמקייס יכולה לשמש עבור שפיר דמות מופת של פעילות דמוקרטית נגד עוול ואי צדק שלטוני. את כרמן אפשר לפגוש בכל מאבק למען אלו שנמצאים בתחתית הסולם החברתי והכלכלי בישראל, במאבק נגד פינוי משפחות מבתיהם, בשכונת הארגזים, בגבעת עמל, באבו כביר ובמקומות אחרים, במאבק יחד עם משפחות 'חטופי ילדי תימן, מזרח ובלקן', בפעילות מתמשכת בעלת הישגים משמעותיים עבור זכאיות וזכאי הדיור הציבורי, בהפגנות נגד אלימות המשטרה, במאבקים למען זכויות של להט"בים, ובמסגרת ארגון 'אחותי' במאבק נגד גירוש פליטים ומהגרי עבודה". 

הרמנו טלפון לאלמקייס (משימה לא פשוטה בימים אלה, של אקטיביזם, כניסה לפוליטיקה וטיפול בבתה הפעוטה. לא ברור מתי היא מספיקה הכל) כדי לשאול אותה איך היא מתמודדת עם הסערה ועם הרפש הגזעני שהוטח בה. "זה עצוב," היא אומרת, "אבל אני כבר רגילה שקוראים לי פרחה. הפעם הקללות הגיעו מכמה אנשים שקוראים לעצמם אנשי שמאל נאורים, ופתאום יוצאות להם כמויות של רפש וגזענות מהפה." אלמקייס לא מתרגשת. מבחינתה, הם באו לקלל ויצאו מברכים. "ניסו להלביש עליי שיח של שנאה, כשלמעשה הדברים שצוטטו הם ביקורת פוליטית לגיטימית. אני אקטיביסטית, אני לא צריכה להיות כל הזמן רק נחמדה, אני לפעמים אומרת דברים חריפים, כואבים, וזה מגיע ממקום של פצע מדמם. מי שלא רוצה להיענות לכאב הזה ולפתור אותו, כנראה שהוא לא רוצה חברה ישראלית מתוקנת. גם אני יכולתי להישאר במקום הנוח שלי ולהגיד שאני לא רוצה לראות את הפצעים. אני בחרתי ללכת אחרי אורלי לוי אבקסיס, כי אני מאמינה לה ולעשייה שלה, אני רואה את הדרך שהיא עושה בפוליטיקה. היא הייתה יכולה להיות במקום בטוח בפוליטיקה, אבל היא בחרה לאתגר את עצמה וללכת עם עמיר."

אני אקטיביסטית, אני לא צריכה להיות כל הזמן רק נחמדה, אני לפעמים אומרת דברים חריפים, שמגיעים ממקום של פצע מדמם

בתשובה לשאלה מהם היתרונות של החיבור בין עמיר פרץ לאורלי לוי דווקא בעיתוי הזה, אומרת אלמקייס כי זהו אחד הדברים הכי טובים שקרו בפוליטיקה הישראלית, חיבור טבעי ומתבקש, שנעשה בקלות גמורה. "אני מסתכלת על החיבורים האחרים – בין אושיות פוליטיות שאין ביניהן שום קשר – סוציאליסטים עם קפיטליסטים גמורים, למשל, או בעלי אידיאולוגיות מנוגדות שיושבים ביחד באותן מפלגות ולא מבינה על מה המהומה. אורלי לוי ועמיר פרץ הם אנשים שהאג'נדות שלהם פשוט דומות מאוד. כל ההיסטוריה שלהם מעידה על שניהם שהנושא החברתי הוא הכי חשוב בעיניהם, וזה נראה לאנשים מוזר. אני פשוט לא מבינה את זה. אני לא מבינה מה טבעי בחיבורים האחרים – מרצ וברק, יאיר לפיד וגנץ. יש אנשי ימין קיצוני שיושבים ב'כחול לבן' שאפילו לא הגיעו להפגנה שארגנה המפלגה שלהם."

כרמן אלמקייס. צילום: דן חיימוביץ'

איך את מתמודדת עם הביקורת הנוקבת על ההחלטה של פרץ לא לחבור לברק ומרצ ("השמאל", יעני)? 

"אני חושבת שאי אפשר לכעוס על עמיר או על אורלי שלא רצו לחבור לגושים אחרים במחנה שנקרא שמאל. איך זה יסתדר עם הפערים התהומיים בין המפלגות האלה? מה עושים ביום שאחרי הבחירות, כשהערכים כל כך שונים? צריך לחשוב גם על זה. כדאי גם לזכור שכל המצקצקים באים ממחנה מסוים, אני לא מבינה מה הפליאה, איך בדיוק זה הגיוני שאורלי לוי תתחבר לאהוד ברק? זה הרי הזוי."

אולי המהלך הזה של אורלי ועמיר – יש בו כדי לחתור תחת החלוקה ההיסטורית של ימין/שמאל בישראל.

"אני חושבת שהחלוקה הרגילה של ימין/שמאל בישראל כבר לא קיימת. אין פה ימין/שמאל מובהק. יש בישראל אולי אנשים שמתיימרים להיות שמאל, יש פה אנשי ימין קיצוני שלא קשורים לערכים שמתיימרים לייצג את האוכלוסיות שלהם. מזמן קרסו החומות שהפרידו בין ימין לשמאל. אני חושבת שיש ערכים בסיסיים – לא רק חברתית, גם בטחונית – לאורלי ועמיר וגם למפלגת העבודה וגשר. אין פה תהום פעורה בין המפלגות שהתחברו. העבודה-גשר מנסה לייצר שינוי עם אנשים חדשים ועובדה שכל הזמן מצטרפים, יש עלייה במנדטים, למרות כל הספינים וכל הבלגנים, יש כאן דבר טוב שקורה וצריך לא לפחד ממנו. גם בעצם החיבור – הימין והשמאל לא רלוונטיים, אלא הסוגיות החברתיות. צריך להתקדם, נוח לאנשים לבצע את החלוקות האלה של שמאל וימין, לקטלג, לעשות סדר, כי כשמערערים את הסדר, נהיה בלגן."

נוח לאנשים לבצע את החלוקות לשמאל וימין, לקטלג, כי כשמערערים את הסדר, נהיה בלגן

אם תיבחרי לכנסת, איך לדעתך תתרגמי אקטיביזם אזרחי לעבודה פרלמנטרית?

"אני חושבת שאני אמשיך לעשות את מה שאני עושה, לעסוק באותם נושאים, באותן סוגיות – גם גשר עוסקת בנושאים האלה – פשוט נתחיל לעסוק בחקיקה. זה לא פשוט, לא נושאים שקל להעביר אותם, אבל זה מה שמעניין אותי לעשות. להביא איתי לכנסת. אני לא אהיה חברת כנסת שנעלמת מהשטח, השטח הוא הדבר הכי חשוב. אני אמשיך להיות בשטח ולפעול בכל המאבקים שאני פועלת בהם, ומתוך השטח, מתוך הזיקה לא/נשים ולמאבקים אני אשאף לייצר חקיקה. אני לא רוצה להפוך להיות מישהי שנמצאת רק בכנסת." 

איך לדעתך ניתן להביא את השיח המזרחי לכנסת ומה הבעיה המזרחית שהכי חשוב לטפל בה בעיניך? 

"אני חושבת שהשיח הזה קיים כל הזמן, לא קוראים לו אולי ככה, אולי קוראים לזה 'שיח מעמדי', אבל הדברים נמצאים שם. רבים וטובים לפניי היו בכנסת והעלו את הסוגיות שקשורות בשיח הזה. אנחנו הרי יודעים מי נמצא בדיור הציבורי – מי שיכן ואת מי שיכנו. בעשורים האחרונים הצטרפו לשם עוד אוכלוסיות, ובמובן הזה המאבק יותר רחב מהכותרת של שיח מזרחי. בכל מה שקשור לחינוך מקצועי, דברים שקשורים לרווחה של האוכלוסיות האלה – אני שואפת לתת שוויון הזדמנויות לכל האזרחים, לכל ילד וילדה בישראל, בכל שכונה – גם הכי נידחת. אני עוסקת בכל כך הרבה נושאים והכל נראה לי חשוב. כשאני פוגשת אנשים ורואה את המצוקות שלהם, הכול נראה לי דחוף וחשוב. אם אהיה בכנסת, אני אבין לאט לאט, אלמד תוך כדי תנועה איך עובדים."

החינוך המקצועי הוא נקודה שאלמקייס מכירה היטב על בשרה. לפני כמה שנים, כאשר עלתה לשידור תוכניתו של אמנון לוי על השד העדתי, הזמנו כותבים וכותבות לכתוב לנו על נושאים שונים שהתוכנית טיפלה בהם. כך כתבה אלמקייס: 

"(…) גדלתי בשכונת השיכונים באשקלון. למדתי בבית הספר היסודי רמב"ם בשכונה ומשם עברתי לחטיבת הביניים. אני חושבת שאלה היו הפעמים הראשונות שבהן שמתי לב שאני כרמן, או איך שהייתה קוראת לי המנהלת: גברת אלמקייס. שם הבנתי שאני מרוקאית. היא נחרדה כי הרסו לה את תיכון רונסון, התיכון שנחשב לטוב ביותר באזור הדרום, התיכון שכנראה רצוי שלא יהיו בו מזרחים ומזרחיות מהשכונות כי מי שלומד שם הם תלמידים שהגיעו מבחוץ, רובם מהקיבוצים מסביב לאשקלון או מהשכונות הצפוניות בעיר. אבל מה? עכשיו חצי מרמב"ם הובאו מהשיכונים, וכל מה שהמנהלת רצתה זה לנקות אותנו משם (…) השיא היה בפתיחת שנת הלימודים בכיתה ט', כשאמרה לי: 'אל תטרחי השנה. גם ככה, איך שנגמר חוק חינוך חובה בסוף השנה, אני זורקת אותך מפה. אותך ואת אחיך.'

בסוף השנה באמת נזרקתי משם ולא משנה מה היו הציונים שלי או היכולות שלי. הופניתי לבית הספר המקצועי אורט שער הנגב, כי שם לדעתה היה מקומי. בית ספר שלא לומדים בו כלום מלבד להיות פועלות ובעלות מקצוע. הגעתי לשם בפעם הראשונה יחד עם בני נוער מנתיבות, מאופקים, מירוחם, משדרות. לימדו אותנו חומרי לימוד של כיתות ג' וד'. התוצאה הייתה שרוב התלמידים השתעממו בשיעורים. מהר מאוד לא מצאתי את עצמי. וישנו גם העניין של המקצוע: לומדים שלושה ימים בשבוע ועובדים יומיים. המגמה היחידה לבנות הייתה מגמת מטפלות, אז שמו אותי שם כדי שאהיה סייעת בגן ילדים, ושבע"ה אני אהיה יום אחד גננת טובה או אולי מטפלת.

מול בית הספר המקצועי שלנו נמצא בית הספר של קיבוץ שער הנגב, שהיה ברמה גבוהה יותר. בינינו הפרידו רק כביש והגדר של הקיבוץ. הרבה פעמים כששאלו אותי איפה אני לומדת, התביישתי ואמרתי רק שער הנגב. קיוויתי שאולי יחשבו שאני לומדת בקיבוץ ולא בבית הספר המקצועי שבו שמו אותי. אחרי שנה עזבתי מכיוון שלא באמת היה לי מה לעשות שם. ככה בערך נגמרו לי האפשרויות ללמוד בדרום (…)

אנחנו תוהות האם אין בה חשש חשש שיקרה מה שקרה נניח לפנתרים, שברגע שנכנסו תחת כנפי הממסד אבדה להם הרוח המהפכנית.

"אני מאוד מקווה שלא. אני מאמינה שלא. אני מכירה את עצמי. אני לא איעלם לאנשים ואמשיך לעשות את מה אני עושה, פשוט עם עוד טייטל – של חברת כנסת. אני לא יודעת מה בדיוק היה בזמן הפנתרים, אז ולא יכולה לשפוט אותם. לגבי עצמי, אני מתכוונת להמשיך בדיוק באותם כיוונים." 

אם התשתית החברתית היא הבסיס המשותף של העבודה-גשר, איך היית מגדירה על פני המנעד החברתי את החזון שלך במפלגה? מהו הטאצ' החברתי של כרמן אלמקייס?

"חוץ מהדברים הרגילים שאני עוסקת בהם שנים כמו דיור ציבורי, חינוך שוויוני וכולי, התחלתי לעסוק בתקופה האחרונה בנושא של עסקים קטנים ובינוניים. אני רואה מסביבי עצמאים ובעלי עסקים קטנים שקורסים תחת הנטל, שיש נגדם חיסול ממוקד… אורלי עסקה בזה המון – למשל, בנושא של נשים עצמאיות שיוצאות לחופשת לידה. היא עשתה תיקון לחוק ככה שהנשים האלה יוכלו לעבוד בזמן חופשת לידה. מי יכולה להרשות לעצמה להיעלם לשלושה חודשים אחרי לידה? אני מקווה לקדם עוד דברים שקשורים לנשים ולעסקים קטנים, לעצמאיים בכלל. אני מקווה שנעשה פה מהפכה חברתית!" 

לסיכום, ולאור מהומות סוף השבוע שעבר, האם ניתן בעיניך לשנות את הדנ״א המפא״יניקי של העבודה? אם כן, איך?

כל ההיסטריה של 'באו להשתלט על מפלגת העבודה' היא פשוט מיותרת

"אני רק עכשיו נכנסת פנימה, למפלגת העבודה. זה מקום שלא הכרתי, קצת הכרתי מבחוץ והיה לי רושם כזה או אחר. הפוסט הספציפי ההוא היה בתגובה לרפש שיצא על אבי גבאי אחרי שנבחר ליו"ר. שמחתי שהוא נבחר, שמחתי שהמפלגה עושה שינוי, אבל קם קול זעקה – 'הרסו לנו את המפלגה'. יכול להיות שזה בכלל קומץ שעושה כל כך הרבה רעש. ייתכן שזה באמת מיעוט של אנשים שהם פשוט קולניים. כי הנה – עובדה שעמיר פרץ נבחר בשנת 2019. יש פתיחות בבייס של המפלגה, שבחרו דווקא בו. המטרה היא כמובן לא לבוא ולהפוך את המפלגה על פיה, אלא לצרף אליה קהלים חדשים, להפוך אותה ליותר מייצגת – כך שיהיו בה נציגים מכל העדות ומכל המגזרים – מה שלא קורה בשום מפלגה אחרת. כבר עכשיו הרשימה שלנו היא הכי מגוונת שיש – מכל הבחינות. זו המטרה ולכן כל ההיסטריה של 'באו להשתלט על מפלגת העבודה' היא פשוט מיותרת".

ה"פלנגות" מצפון אפריקה.

"בדיוק. מרוקאי אחד עוד אפשר לעכל… אבל אם אנחנו יותר מאחד או שניים, זה כבר מוגזם… וברצינות, בחוויה שלי, הייתי אתמול בישיבת סיעה ראשונה, קיבלו אותי במאור פנים, הודו לי שהצטרפתי ואמרו דברים מרגשים. אחר כך הרבה אנשים מקיבוצים וממושבים שלחו לי הודעות. אמרו שהיה קשה להם לקרוא את הדברים שאמרתי בזמנו, אבל הם מודים בעוולות העבר ורוצים להסתכל קדימה לעתיד. אני לא מוכנה לעגל פינות בשום דבר. צריך להסתכל אחורה ולבדוק איך מתקנים. גם אהוד ברק התנצל. סך הכול, דיברתי בעוקצנות, אבל את העובדות – אי אפשר לשנות ואי אפשר להתווכח עליהן. בסופו של דבר צריך להבין שקורה משהו חדש ואין למה להתגעגע. וגם – אני עומדת מאחורי מה שאמרתי בזמנו. כי העובדה שיש יו"ר מרוקאי, זה לא מספיק. אולי בדברים ההם של אז, צפיתי את העתיד…"

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.