כלכלה בעידן שאחרי הניאו-ליברליזם

הכלכלה בת-זמננו משתחררת סוף-סוף מפטישיזם השוק שלה ומציעה מגוון כלים כדי להפוך את החברה למכילה יותר. אבל כיצד נשכנע לא-כלכלנים שכלכלה היא חלק מהפתרון ולא מהבעיה? לקבוצת "כלכלנים למען שגשוג מכיל" יש תשובות
סורש נאידו, דני רודריק, גבריאל זוקמן

קבוצת כלכלנים בשם "כלכלנים למען שגשוג מכיל" (EfIP), הכוללת מרצים בולטים לכלכלה, יוצאת בביקורת חריפה נגד התפיסה הניאו-ליברלית הפשטנית והמזיקה השלטת מאז שנות השמונים. בבסיס תפיסה זו ניצבות בין השאר תמיכה השוק החופשי והתנגדות להתערבות ממשלתית, הרס מדינת הרווחה, פירוק מוסדות שוק העבודה, צמצום מיסוי חברות ומיסוי פרוגרסיבי והכמיהה להיפר-גלובליזציה – כאשר כל אלו תרמו לאי-שוויון גדל והולך ויצרו כאוס חברתי ופוליטי גלובלי.

במאמר שלפניכם מציעים הכלכלנים סורש נאידו, דני רודריק וגבריאל זוקמן, חברי רשת EfIP, תפיסה בשם "שגשוג מכיל" (inclusive prosperity), כזה שפירותיו אינם נצברים אצל מיעוט קטן של אנשים אלא מגיע לכלל החברה. המסמך מספק המלצות מדיניות המגשימות את רעיון השגשוג המכיל במגוון תחומים, ביניהם שוקי עבודה, מימון ציבורי ומסחר בינלאומי וחזון כולל למדיניות כלכלית שתהווה חלופה ממשית לפונדמנטליזם השוק של התפיסה הניאו-ליברלית, המזוהה פעמים רבות – ולא בצדק – עם תחום הכלכלה.

*

אנו חיים בעידן של חוסר שוויון בלתי נתפס. פערי ההכנסה וההון בארצות הברית נסקו לגבהים שלא נראו מאז "העידן המוזהב" של סוף המאה ה-19, והם בין הגבוהים בעולם המפותח. השכר החציוני של עובדים אמריקאים מצוי בסטגנציה כבר קרוב לחצי מאה. פחות ופחות אמריקאים צעירים יכולים לצפות להצליח יותר מהוריהם. הפערים הגזעיים במדדים של הון ותחושת רווחה נותרים על כנם בעקשנות. 2017 היתה השנה השלישית ברציפות שבה תוחלת החיים בארצות הברית ירדה, והקצאת תקציבי הבריאות נראית בלתי יעילה ולא הוגנת. ההתקדמות בתחומי המיכון והדיגיטציה מאיימת לערער באופן משמעותי עוד יותר את שוק העבודה בשנים הבאות. אסונות שנגרמים בגלל שינוי האקלים פוגעים יותר ויותר בחיי היומיום.

אנחנו מאמינים שכל אלה הן בעיות שניתנות לפתרון – או לכל הפחות, שניתן להתקדם במידה רבה לעבר פתרונן. אבל ההתמודדות איתן תדרוש דיון ציבורי מקיף ורציני בהצעות מדיניות חדשות. על חוקרים מתחום מדעי החברה מוטלת אחריות להיות חלק מהדיון הזה, ולכלכלנים – אלה שעובדים במרכזים אקדמיים מובילים ברחבי המדינה – שמור תפקיד חיוני בתהליך. למעשה, הם כבר החלו למלא את התפקיד הזה. מחקר הכלכלה נמצא במצב של תסיסה יצירתית שלעתים קרובות ניכר גם כלפי חוץ. על אף שהסוציולוגיה של המקצוע – תמריצי קריירה, נורמות, דפוסי סוציאליזציה – חותרת לעתים קרובות נגד מעורבות בתחום המדיניות, במיוחד בקרב כלכלנים שהם אקדמאים צעירים, תחושה של אחריות ציבורית בכל זאת מובילה אנשים לתוך הקלחת.

הכלים של לימודי הכלכלה הכרחיים לפיתוח מסגרת מדיניות לקידום מה שאנחנו מכנים "שגשוג מכיל" (inclusive prosperity). בעוד שגשוג הוא תחום העניין המסורתי של כלכלנים, התואר "מכיל" תובע מאיתנו להביא בחשבון את מכלול התפלגות התוצאות, לא רק את הממוצע ("מעמד הביניים"), ולהתייחס לשגשוג אנושי במובן הרחב, לרבות מקורות בלתי ממוניים של תחושת רווחה – החל בבריאות וכלה בשינוי אקלים וזכויות פוליטיות. כדי לשפר את איכות הדיון הציבורי בנוגע לשגשוג מכיל, אירגנו קבוצה של כלכלנים – הרשת "כלכלנים למען שגשוג מכיל" (EfIP) – כדי לספק המלצות מדיניות במגוון תחומים, ביניהם שוקי עבודה, מימון ציבורי ומסחר בינלאומי. המטרה של הקולקטיב הצעיר הזה אינה להציע סתם רשימת רעיונות בתחומי מדיניות שונים, אלא לספק חזון כולל למדיניות כלכלית שתהווה חלופה ממשית לפונדמנטליזם השוק המזוהה פעמים רבות – ולא בצדק – עם תחום הכלכלה.

ראינו במו עינינו את הכוח שיש לזיהוי הזה בתחילת 2018, כששלושתנו השתתפנו בסדנה בנושא "גישות חדשות מעבר לניאו-ליברליזם". המשתתפים – היסטוריונים, חוקרי מדע המדינה, סוציולוגים, משפטנים וכלכלנים – הסכימו שמסגרת המדיניות הניאו-ליברלית השלטת איכזבה והובילה לחוסר שוויון עצום ומתגבר. כולנו נחרדנו מהמפנה השמרני והלאומני בפוליטיקה, שנגרם בחלקו על ידי השסעים הללו. היה קונצנזוס לגבי הצורך באלטרנטיבה ממשית – צעדי מדיניות שיהיו גם יעילים וגם אינקלוסיבייים ויתנו מענה לתלונות לגיטימיות בלי להחריף מחלוקות חברתיות.

על אף שהסכמנו לחלוטין עם המטרות האלה, מצאנו את עצמנו במגננה. בעיני רבים, הפנייה לניאו-ליברליזם קשורה באופן הדוק לרעיונות כלכליים. כלכלנים מובילים כמו פרידריך האייק ומילטון פרידמן היו בין מייסדי "אגודת מון פֶּלֶרן", קבוצת האינטלקטואלים המשפיעה שעמדתה בעד השוק ונגד התערבות ממשלתית תרמה רבות לעיצוב מחדש של נוף המדיניות אחרי 1980. דה-רגולציה, פיננסיאליזציה, הרס מדינת הרווחה, פירוק מוסדות שוק העבודה, צמצום מיסוי חברות ומיסוי פרוגרסיבי והכמיהה להיפר-גלובליזציה – כל הגורמים לחוסר השוויון הגובר – כולם נראים קשורים לתורות הכלכליות המקובלות. הדגש של התחום על שווקים ותמריצים, אינדיבידואליזם מתודולוגי ופורמליזם מתמטי נראה כעומד בדרכה של רפורמה כלכלית-חברתית משמעותית ורחבת היקף. בקצרה, נדמה כי ניאו-ליברליזם הוא פשוט שם אחר לכלכלה.

כתוצאה מכך, אנשים רבים מתייחס לדיסציפלינת הכלכלה בעוינות גלויה. הם מאמינים שהמחקר והפרקטיקה של התחום צריכים לעבור שינוי יסודי כדי שהוא יהפוך לכוח חיובי. ישנן, אכן, סיבות לגיטימיות לחוסר שביעות רצון מהאופן שבו כלכלה לעתים קרובות מדי מיושמת ונלמדת. מוסדות ומכוני מחקר שמרניים השתלטו על נשיאת דגל הכלכלה במעגלי מדיניות, תוך קידום הגישה לפיה יש ניגוד חריף בין שוויון ליעילות ונתינת עדיפות לצמיחה כלכלית. סטודנטים יוצאים פעמים רבות משיעורי מבוא לכלכלה במחשבה ש"השווקים תמיד עובדים". שמרנים נוטים להשתמש ב"כלכלה" בתור הצדקה למדיניות המועדפת עליהם, בעוד ליברלים מוצגים כחסרי רגישות לדרישות של השגשוג.

מוסדות שמרניים השתלטו על נשיאת דגל הכלכלה במעגלי מדיניות, תוך קידום הגישה לפיה יש ניגוד חריף בין שוויון ליעילות ונתינת עדיפות לצמיחה כלכלית

התגובה שלנו שונה מיסודה. רבות מהצעות המדיניות הבולטות בעשורים האחרונים אינן נתמכות על ידי מחקר כלכלי נבון או על ידי ראיות מבוססות. ניאו-ליברליזם – או פונדמנטליזם שוק, פטישיזם שוק וכן הלאה – אינו יישום עקבי של חקר הכלכלה המודרנית אלא עיוות פרימיטיבי ופשטני שלו. ומדע הכלכלה בן-זמננו עשיר ברעיונות חדשים ליצירת חברה מכילה יותר. אבל עלינו הכלכלנים מוטלת המשימה לשכנע את הקהל בצדקתן של אותן טענות, ולכן השקנו את הפרויקט הזה. במסמך להלן נתאר בקצרה כמה מסמכי מדיניות (את גרסאותיהם המלאות ניתן לקרוא כאן), שאנחנו מקווים שיעוררו ויקדמו את מעורבותם המתמשכת של חוקרי כלכלה בפיתוח רעיונות יצירתיים לשגשוג מכיל.

להקת המעודדות של השווקים החופשיים

אך לפני שניגש להצעות מדיניות, עלינו לעסוק תחילה בשאלה כיצד לשכנע לא-כלכלנים שכלכלה היא חלק מהפתרון. אין ספק שההרגלים של כלכלנים רבים, במיוחד בכל הנוגע לאופן שבו הם משתתפים בדיונים ציבוריים, אשמים בחוסר ההבנה של מהי כלכלה ומה עושים כלכלנים.

כלכלנים חוקרים שווקים (בין שאר הדברים), ובאופן טבעי אנחנו חשים גאווה מסוימת כשאנחנו מסבירים כיצד שווקים עובדים לאלה שחסרים את הידע והמומחיות שלנו. כאשר שווקים עובדים כראוי, הם עושים עבודה טובה בריכוז מידע ובהקצאת משאבים נדירים. עקרון היתרון היחסי, שניצב בבסיס הטיעון בעד סחר חופשי, הוא אחד מיהלומי הכתר של המקצוע – הן משום שהוא מסביר היבטים חשובים של הכלכלה הבינלאומית, והן משום שעל פניו הוא כל כך מנוגד לאינטואיציה. באותו האופן, כלכלנים מאמינים בכוחם של תמריצים; יש לנו הוכחות לכך שאנשים מגיבים לתמריצים וראינו יותר מדי תוכניות בעלות כוונות טובות שנכשלו מכיוון שהן לא שמו לב לדרכים היצירתיות שבהן אנשים פועלים כדי להגשים את מטרותיהם.

אך יותר מדי כלכלנים מאמינים שהכלים הכמותניים והעדשות התיאורטיות שלהם הם היחידים שנחשבים ל"מדעיים", מה שמוביל אותם להתייחס בביטול לדיסציפלינות שמסתמכות יותר על ניתוח איכותני וחקירות מילוליות. ואפילו כאשר כלכלנים מסוימים מכירים בכישלונות השוק, הם חוששים שפעולה ממשלתית תחמיר את המצב ותתעלם מרבות מההנחיות של התחום. משום כך מתויגים כלכלנים בתור להקת המעודדות של השווקים החופשיים ושל ההיפר-גלובליזציה.

לעתים קרובות, כלכלנים גם מתאהבים מדי במודלים שמתמקדים במערך צר של נושאים ומזהים פתרונות ברירת מחדל בתחום המוגדר, על חשבון סיבוכים אפשריים והשלכות שליליות במקומות אחרים. כלכלן צמיחה, למשל, ינתח מדיניות שמגבירה טכנולוגיה וחדשנות מבלי לדאוג להשלכותיה על שוק העבודה. כלכלן סחר ימליץ על צמצום מכסי מגן וישאיר למישהו אחר את התפקיד לדאוג למנגנוני פיצוי לאנשים שיאבדו את עבודתם. וכלכלן פיננסים ינסח תקנות שיהפכו בנקים לבטוחים יותר ולא יחשוב כיצד אלה ישפיעו על מחזורים מקרו-כלכליים. כשלונות רבים בתחום המדיניות – עודפות של דה-רגולוציה, היפר-גלובליזציה, קיצוצי מסים, צנע פיסקלי – מדגימים את ההיגיון הזה. כדי לתרום לדיונים על מדיניות ממשית, כלכלנים צריכים להעריך את המדיניות הזאת בתוך ההקשר הכולל שבו היא תיושם ולשקול את עמידותה מול מגוון תצורות מוסדיות ואפשרויות פוליטיות שונות.

משמאל: הכלכלנים סורש נאידו, דני רודריק וגבריאל זוקמן. צילומים מתוך רשת EfIP

אבל אם נשים את ההרגלים המגונים הללו בצד, הכלכלה העכשווית רחוקה מלהיות שיר הלל לשווקים ולאנוכיות. קורס טיפוסי במיקרו-כלכלה משקיע זמן רב יותר בכשלי השוק ובשיטות לתיקונם מאשר בקסמם של שווקים תחרותיים. קורס טיפוסי במקרו-כלכלה מתמקד בדרכים שבהן ממשלות יכולות לפתור בעיות של אבטלה, אינפלציה וחוסר יציבות במקום במודל "הקלאסי" לפיו הכלכלה מווסתת את עצמה. קורס טיפוסי בפיננסים סובב סביב משברים פיננסיים, לקיחת סיכונים מופרזת ותקלות אחרות במערכות פיננסיות. למעשה, "מודל שיווי המשקל התחרותי" לפיו שווקים חופשיים יעילים בצורה מקסימלית – גם אם אינם טובים לחלוקה צודקת – הוא המסגרת הדומיננטית רק בשיעורי מבוא לכלכלה. כלכלנים מעמיקים (ויש רבים כאלה) מתרחקים ממנו במהרה.

קורס טיפוסי במקרו-כלכלה מתמקד בדרכים שבהן ממשלות יכולות לפתור בעיות של אבטלה וחוסר יציבות במקום במודל "הקלאסי" לפיו הכלכלה מווסתת את עצמה

לכלכלנים עדיין יש הטיה חזקה לכיוון פתרונות מדיניות מבוססי-שוק, והמלצות המדיניות שהם מקדמים נוטות להתמקד באופן צר בהתמודדות עם כישלונות שוק מצומצמים. למשל, כדי להתמודד עם ההתחממות הגלובלית כלכלנים ייטו לתמוך בהצמדת תג מחיר גבוה לפחמן. אבל מדע הכלכלה מעולם לא ייצר מסקנות מדיניות קבועות מראש. למעשה, כל התחזיות והמסקנות בתחום תלויות בדבר: בהתקיים תנאים x ו-y, יבואו בעקבותיהם תוצאות z. התשובה כמעט לכל שאלה בכלכלה היא "זה תלוי", ואחריה הסבר מקיף במה זה תלוי ומדוע. בשנת 1975, באסופת מאמרים שכותרתה "סחר ופיננסים בינלאומיים: אפיקים למחקר", כלכלן בשם קרלוס פ' דיאז-אלחנדרו כתב: "בשלב הזה כל דוקטורנט מבריק, אם יבחר את הנחותיו… בדקדקנות, יוכל לייצר מודל עקבי שיפיק כמעט כל המלצת מדיניות שבה הוא תמך מלכתחילה". תחום הכלכלה רק הלך והתעשר בארבעת העשורים שחלפו. אפשר לומר, ורק קצת בצחוק, שכיום הדוקטורנט אפילו לא מוכרח להיות מבריק במיוחד.

יתרה מכך, מחקר הכלכלה נעשה הרבה יותר יישומי ואמפירי מאז שנות ה-90. זה חשוב משום שהוכחות אמפיריות שיטתיות הן אמצעי משמעתי נגד המלצות מדיניות אידיאולוגיות. הנטייה האמפירית העכשווית מקשה על הערצת השווקים, משום שהיא מקשה על התעלמות מעובדות לא נוחות. ממצאים אמפיריים עדכניים גילו למשל שלסחר בינלאומי יש השפעות שליליות ניכרות על קהילות מקומיות מסוימות; ששכר מינימום אינו מביא לצמצום תעסוקה; ושליברליזציה פיננסית מייצרת משברים ולא צמיחה כלכלית מהירה יותר.

לכלכלה יש כללים מוסכמים משלה, כמובן, כמו תמריצים מבוססי-שוק, זכויות קניין ברורות, אכיפת חוזים, יציבות מקרו-כלכלית ורגולציה מדוקדקת. עקרונות העל האלה מקושרים ליעילות ונתפסים כתורמים לביצועים כלכליים משופרים. אבל העקרונות האלה עולים בקנה אחד עם מגוון כמעט אינסופי של הסדרים מוסדיים, כשכל הסדר מספק תוצאה חלוקתית  אחרת ותרומה שונה לשגשוג הכולל. לכן, דרוש ניתוח מוסדי השוואתי של ביצועים כלכליים – ולא סיסמאות חלקלקות בנוסח "שווקים עובדים". גם ההפשטה שבה כלכלנים תופסים מקבצים מורכבים של מוסדות מעניקה כלים לעיצוב אלטרנטיבות רחבות היקף – מתיקונים שמטרתם לחדד את תקנות המס ועד חזונות מפותחים לחברות פוסט-קפיטליסטיות.

ניקח לדוגמה אפילו את המסגרת הכלכלית הפשוטה ביותר של כלכלת שוק תחרותית מושלמת. כאשר כלכלנית משרטטת דיאגרמת היצע-וביקוש על לוח, היא אינה מציינת את כל התנאים המקדימים ששוכנים מאחורי שתי העקומות. לחברות יש זכויות קניין על נכסיהן, והן יכולות לאכוף את החוזים שנערכו עם ספקים. יש להן נגישות לאשראי, הן יכולות להסתמך על תשתיות ציבוריות כמו תחבורה ואנרגיה, והן מוגנות מפני גנבים ושודדים. עובדי החברות מסכימים לתנאי העסקתם ומגיעים לעבודה מדי יום. לרשות הלקוחות עומד כל המידע שהם זקוקים לו כדי לקבל החלטות סבירות. יש להם ביטחון סביר בכך שהחברות אינן מרמות אותם. קיימים יחידת ערך יציבה ואמצעי חליפין לקניית ומכירת סחורות.

ניכר כי שווקים נשענים על מגוון רחב של מוסדות; הם "מוטמעים" (embedded) במוסדות, במונחיו של הכלכלן קרל פולני. אבל כיצד יש לעצב את המוסדות הללו? ניקח לדוגמה זכויות קניין. חוק קואס גורס כי מבחינת יעילות, אין זה משנה באיזה אופן זכויות הקניין מחולקות כל עוד עלויות העסקה הן אפס. אבל הסייג משמעותי פה: לעלויות של עסקאות יש חשיבות רבה. לפיכך, עלינו לקבל החלטות. האם עבודה תינתן לחברה, לעובד או לשילוב ביניהם? אולי עדיף שהחברה עצמה תהיה בבעלות צד שלישי – יישות שלטון מקומית, נניח – ורק תוודא את תיאום התמריצים בין מנהלים לעובדים. זה אולי נשמע מטורף לרוב האמריקאים, אבל סין השיגה שיעורי צמיחה כלכלית חסרי תקדים באמצעות משטר זכויות קניין מסוג זה. ואולי למעסיקים יהיו זכויות קניין (לתקופה קבועה מראש) רק על נכסים חדשים שהם יוצרים, ואילו נכסים קיימים יחולקו בין הדורשים האחרים. גם זה נשמע משוגע, אלא אם אנחנו מבינים שזה בדיוק האופן שבו פועלת מערכת הפטנטים, שמעניקה לממציאים בעלות זמנית על "קניין אינטלקטואלי" חדש. או שמא הממשלה, מטעם הציבור הרחב, תשאיר בידיה בעלות חלקית על טכנולוגיות חדשות, היות שחלק ניכר מהחדשנות נסמך על תשתיות ציבוריות (מחקר ופיתוח וסבסוד ציבוריים, השכלה גבוהה, משטר החוק וכן הלאה). הבחירות שיש לבצע מוכרחות להתייחס לשיקולים חלוקתיים, והן תלויות גם ביעדים הסופיים שלנו וגם על ההתאמה הפוטנציאלית להקשר המקומי.

בעודנו מתמודדים עם המציאויות החדשות שנוצרו על ידי הדיגיטציה והדמוגרפיה והשפעתן על שוקי העבודה, שאלות שנוגעות לחלוקת זכויות הקניין בין דורשים שונים הופכות קריטיות. למדע הכלכלה אין בהכרח תשובות ברורות בעניין, למשל בסוגיה של האיזונים החלוקתיים הנדרשים (כיצד לשקול את ההחזרים לעובדים, למעסיקים ולממשלה, ואילו מגבלות פרוצדורליות ועקרוניות צריך לכבד). אבל הוא כן מעניק את הכלים הדרושים לתכנון החליפין, ובכך תורם לדיון דמוקרטי מושכל.

חוסר בהירות מוסדי דומה התפשט לכל תחומי המדיניות. אילו מוסדות של שוק העבודה מצמצמים חוסר ביטחון תעסוקתי בלי לפגוע ביצירת מקומות עבודה? מהי הדרך הטובה ביותר שבה אנחנו יכולים לספק הגנה חברתית בלי להקהות תמריצים כלכליים? איזה סוג של רגולציות פיננסיות מבטיחות יציבות  בלי לחסום חדשנות פיננסית? אילו כללים מוניטריים ופיסקליים הם הטובים ביותר לכלכלה פתוחה? דיסציפלינת הכלכלה אינה מספקת תשובה קבועה לשאלות הללו. במקום זאת, היא מבהירה את ההשלכות האפשריות של הסדרים שונים.

שום דבר בגישת ה"לסה פר" אינו מבטיח שהצמיחה תהיה שוויונית או שהגלובליזציה תהיה בת-קיימא

כיום כבר קיים מגוון משמעותי של הסדרים מוסדיים. הסדרי הרווחה ושוק העבודה, למשל, שונים מאוד בין מדינה מפותחת אחת לאחרת. אבל המגוון המוסדי המתקבל על הדעת אינו מוגבל למנהגים הקיימים. אנחנו יכולים – ונצטרך – לפתח מוסדות חדשים. שום דבר בגישת ה"לסה פר" אינו מבטיח שהצמיחה תהיה שוויונית או שהגלובליזציה תהיה בת-קיימא. עלינו לעצב מדיניות ומוסדות שיאפשרו  שגשוג מכיל וגלובליזציה בת-קיימא – מבחינה פוליטית וכלכלית. עם מנגנונים תיאורטיים רבי עוצמה שמאפשרים להם לחשוב במונחים מופשטים על נושאים כאלה, דמיונם של כלכלנים הוא כלי עזר חיוני למשימה.

כלכלה יכולה לשרת שגשוג מכיל

כל המשתתפים בפרויקט השגשוג המכיל שלנו הם כלכלנים אקדמיים בעלי קביעות, שעוסקים בתתי-תחומים המקובלים בתחום. חלקם עבדו בגופי ממשלה, רובם לא. חלקם עסקו בכתיבה לקהל רחב מחוץ לאקדמיה, רובם לא. הם חוקרים שמאמינים שמחקר מבוסס חיוני כדי להתוות את הדרך לשגשוג מכיל. הם כולם כלכלנים בעולם הממשי, שמבינים כי אנחנו חיים בעולם לא מושלם, שרווי בכשלים של שווקים ושכוח ממלא בו תפקיד משמעותי ביותר בעיצוב תוצאות השוק.

בעולם כזה, המודל התחרותי הוא לעתים רחוקות אמת המידה המתאימה להבנת בעיות ולהצעת פתרונות. במקום זאת עלינו לחפש מודלים אלטרנטיביים. לשם כך דרושים אוריינטציה אמפירית, דפוס חשיבה ניסיוני ומידה בריאה של ענווה שתאפשר לנו להכיר במגבלות הידע שלנו.

הצעות המדיניות שהועלו משקפות היגיון כלכלי והוכחות עדכניות למגוון כשלים של השוק, החל בסחר בינלאומי וביטוח וכלה בשוקי הון ועבודה. בכל ההצעות עולה תחושה שכלכלות פועלות בעומק החזית של צדק-יעילות, ושישנן כמה וכמה "ארוחות חינם" בתחום המדיניות שיכולות לקדם אותנו לכלכלה טובה יותר מבחינה מוסרית מבלי להקריב (ואולי אפילו להעצים) את השגשוג.

רבות מההצעות כוללות התערבויות להעצמת יעילות ושוויון בשווקים שידועים כרוויים בכשלים, כמו שוקי עבודה, שוקי אשראי, שוקי ביטוח ושוקי חדשנות. על אף שהבסיס התיאורטי לכישלונות השוק בתחומים אלה היה מובן מזה זמן מה, החשיבות האמפירית של הכשלים השונים התבררה רק באחרונה.

בתחום שוקי ההון, גם ענת אדמתי וגם עטיף מיאן מדגישים את הסיכון המערכתי שמביאה השיטה הנוכחית. מיאן עוסק בתפקיד שחוסר שוויון, לצד זרימת הון ממדינות עשירות בנפט ומאסיה, מילא ביצירת "גודש" של חסכונות אמריקאיים, בדחיקת שיעור הריבית הממשי כלפי מטה ובהגברת הסיכון המערכתי. הוא מראה כיצד חוסר שוויון מייצר אי-יציבות בשווקים פיננסיים, אבל גם כיצד  חוזים פרטיים מקרו-יציבותיים (macro-prudential) מסוכלים בגלל תופעות לוואי שהמעורבים אינם שמים לב אליהן ובגלל מבנים מסוימים של מיסוי ורגולציה (למשל, הנחיות באזל 3 למדידת סיכונים). אדמתי, שבוחנת את המגזר הבנקאי, מראה איך בנקים – באופן ייחודי בקרב מוסדות פיננסיים – חשופים במידה יתרה לחוב, מה שעושה אותם פגיעים יותר לפשיטת רגל וכך לאיום על היציבות. שני הכותבים מצביעים על מגוון אפשרויות מוצלחות לרגולציה – מיאן מבליט החזרי אשראי שתלויים במצב הכלכלה הכולל, ואילו אדמתי מעדיפה דרישות הון ורפורמות מס שיגרמו לחוב להיראות פחות אטרקטיבי.

חלק מההצעות עוסקות במישרין בשאלה כיצד ניתן להגדיל את הממשלה באופן בר-קיימא ומקדם שגשוג. גבריאל זוקמן מציג נתיב גאוני בפשטותו ליציאה מתחרות המס הבינלאומית, שבאמצעותו מדינות לא ייאלצו יותר להתחרות ביניהן על השקעות רב-לאומיות על ידי קיצוץ מִסֵי חברות. הוא מציע למסות תאגידים רב-לאומיים בהקצאה יחסית של רווחיהם הגלובליים לפי המקום שבו הם מבצעים מכירות. בעוד שחברות יכולות להעביר בקלות את הרווחים או את הייצור למקומות שבהם המסים נמוכים, קשה הרבה יותר לבצע מניפולציות דומות במכירות. הרפורמה של זוקמן תאפשר למסות את אלה שמרוויחים מהגלובליזציה, מה שנראה כתנאי הכרחי לכך שהגלובליזציה תהיה בת-קיימא בטווח הארוך.

סנדרה בלאק וג'סי רוטשטיין נעזרים במיטב הכלכלה המודרנית לצורך ניסוח עכשווי של רעיון ותיק: הממשלה צריכה לספק מוצרים ציבוריים וביטוח לאומי. ביטוח לאומי ממתן את הכשלים הנפוצים והידועים של שוקי הביטוח באמצעות ביטוח אבטלה, ביטוח חברתי וביטוח בריאות. וחינוך צריך להיות מסופק על ידי הממשלה כי ילדים בדרך כלל נמצאים בבית הספר לפני שהוריהם מגיעים לשיא הכנסתם ומפני שהורים לא יכולים ללוות כנגד ההכנסות של ילדיהם. גם יתרונות החינוך שוכנים בעתיד הרחוק ומקושרים לתופעות נוספות בתחומי הפשיעה, האזרחות והחדשנות. כל אלה הם טיעונים לטובת אספקת חינוך וביטוח לאומי על ידי הממשלה.

צילום: Gustave Deghilage, by-nc-nd 2.0

אנטון קורינק מתמודד עם שאלה שחשיבותה הולכת וגוברת: כיצד משפיעות הטכנולוגיות החדשות על שוקי העבודה ועל חלוקת ההכנסה? לדבריו, הכיוון של השינוי הטכנולוגי לא נקבע מבחוץ, אלא מושפע מתמריצים שמספקים שווקים וממשלות. במיוחד עלולים משקיעים להפריז בהערכת העלות החברתית של עבודה ולהשקיע יותר מדי בטכנולוגיות שמחליפות אותה. ממשלות מתערבות באופן שגרתי בתהליך החדשנות – כדי לעודד טכנולוגיות ירוקות, למשל. קורינק מציע שהן יניעו באותו האופן את הטכנולוגיה לעבר חידושים בעלי תכונות חלוקתיות רצויות. ממשלות יכולות, לדוגמה, לקדם מערכות בינה מלאכותית שמשלימות ומחזקות את הכישורים הקוגניטיביים של העובדים – לצד מנגנונים שמבטיחים שהעובדים ישאירו בידיהם חלק משמעותי מהעודף הנוצר.

ההצעה של דני רודריק ייחודית בכך שהיא מספקת צידוק חברתי מפורש למגבלות על סחר, מבלי לנסות לעטוף את הפרוטקציוניזם במונחים של שיפור תופעת לוואי אחרת או כישלון השוק. רודריק מראה שהסכמי סחר צריכים לכלול סעיפים שימנעו תחרות על שולי רווח "בלתי צודקים", ו"אמצעי הביטחון החברתיים" שהוא מציע יאפשרו למדינות לטעון בפני רשויות הסחר, בהתבסס על תמיכה חברתית רחבה, שהגבלת הסחר הכרחית כדי לקיים את החוזה החברתי באותה מדינה. ההצעה הזו מעידה על המחויבות של רבים מחברי EfIP: נכונות להכפיף את היעילות הכלכלית מספרי הלימוד לערכים אחרים כמו שלטון דמוקרטי ויחסים שוויוניים בין האזרחים. הצעות מדיניות אלה מתייחסות בכובד ראש למילותיו של פולני: כדי שיעבדו היטב, שווקים חיוניים (ביניהם שוקי העבודה, האדמה וההון) חייבים להיות מוטמעים במוסדות לא-שוּקיים, ואת "כללי המשחק" צריכה לקבוע הממשלה.

רבים מהמאמרים עוסקים באופן שבו פערי כוח מעצבים את הכלכלה בימינו. כלכלנים רבים מתייחסים בביטול לתפקיד שממלא הכוח, משום שהם סבורים שלא ניתן ללמוד אותו בקפדנות או שמקומו מחוץ לתחום הכלכלה. כפי שסורש נאידו מנסח זאת במאמר שלו, "בתנאים של תחרות ומידע מושלמים, אין מרחב לכוח". אבל חוסר סימטריה בין קבוצות שונות הוא עניין נפוץ: ידו של מי על העליונה במשא ומתן על שכר ותעסוקה; למי יש כוח שוק ומי זוכה להתחרות; מי מסוגל לחצות גבולות ומי תקוע בבית; מי יכול לחמוק מתשלום מסים ומי לא; מי קובע את האג'נדה של הסכמי סחר ומי מודר מהדיון; מי רשאי להצביע וממי נשללת זכות הבחירה. חלק מפערי הכוח הללו נובעים מחוסר שוויון פוליטי מסורתי; אחרים מתקיימים באופן טבעי בשוק בגלל פערי מידע או חסמי כניסה.

מדיניות שחותרת תחת פערי הכוח האלה הגיונית לא רק מנקודת מבט חלוקתית, אלא גם לצורך שיפור הביצוע הכלכלי המצטבר. מאמרי המדיניות מתמודדים עם הפערים באופן ישיר ומציעים דרכים לאזן מחדש את הכוח למען מטרות כלכליות. איגודי עובדים וועדות שכר יכולים לרסן את כוחם של מונופסונים בשוק העבודה (נאידו ודובה); תקיעת טריז בגלגלי הגלובליזציה הפיננסית יכולה להעצים את היכולת הפיסקלית של המדינה (זוקמן); רגולציה של הון פרטי עשויה למנוע משברים (אדמתי ומיאן); הענקת משקל רב יותר לעבודה בהסכמי סחר יכולה לשפר את עיצובם של ההסכמים (רודריק); ובעזרת הגבלת תרומות לקמפיינים ושיפור יכולתם של אנשים עניים להצביע ניתן להגביר את האחריותיות של המערכת הפוליטית (קפלן).

אף על פי שהמאמרים הללו נוגעים בחלקים נרחבים מתחום המדיניות – מדיניות חברתית, מיסוי, שוקי עבודה, רגולציה פיננסית, הסכמי סחר, טכנולוגיה וכללים אלקטורליים – הם בהחלט אינם מכסים הכל. הרבה תחומי מדיניות חשובים אינם נידונים או שהם מוזכרים בקצרה, ויש לנו עוד עבודה רבה. מאמרים אלה (ואחרים שיבואו בעקבותיהם) נועדו להיות טיוטות ראשוניות ולא הצהרות מקיפות: אנחנו מציעים אותם בתור הוכחה לכך שתחום הכלכלה מייצר רעיונות מדיניות רלוונטיים ובעלי מעוף, וכדי לעודד כלכלנים אחרים לתרום בצורה דומה. זאת הוכחת היתכנות לטענה שכלכלה יכולה לסייע בבניית חברה שהיא גם צודקת יותר וגם פועלת יותר למימוש הפוטנציאל הפרודוקטיבי שלה – כלומר, שכלכלה יכולה לשרת שגשוג מכיל.

המאמר פורסם במקור ב"בוסטון רוויו". תרגום: יוענה גונן

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.