העלמת מידע בארכיונים: עוד דרך למניעת שיבה

מותר בהחלט לחשוד שהעלמת מסמכים הקשורים לנכבה מארכיונים בישראל קשורה בניסיון למנוע את השיבה, ובמיוחד את הבסיס העובדתי לתביעתה
יוסףה מקיטון

התחלתי לפעול בזוכרות, הארגון להפצת מידע על הנכבה בעברית ולמען השיבה, לפני כשני עשורים. חלק מהפעיליםות פקדו אז ארכיונים שונים, בחיפוש מידע על הנכבה. מדי פעם היתי שומעת מידיד כותב או מחברה חוקרת, שמסמך שהיה נגיש והופיע בפרסום כלשהו כהערת שוליים לא ניתן יותר לאיתור. לאורך השנים שמעתי מספר דיווחים על מקרים כאלה. ידענו שמעלימים מסמכים. שיערנו שזה קשור לכך שהמסמכים התפרסמו כרפרנסים בהקשר ביקורתי כלפי הציונות, אך לא שיערנו שזה מבצע יזום ומדוקדק. לא שיערנו שאנשים נשלחים מטעם המלמ"ב לסרוק ארכיונים ולהעלים מידע, עד שהמהלך הזדוני נחשף כעת על ידי מכון עקבות בתחקיר מוסף "הארץ".

לכאורה התנהגות שקרנית ופחדנית זו הנה צפויה מטעם המדינה ומוסדותיה, ואין להתפלא על כך. ובכל זאת, מפליא שכעת, אחרי שמסמכים כבר נחשפו, אחרי שהיסטוריונים חדשים כבר כתבו ובעברית, אחרי שהתפתח שיח על הנכבה בציבור היהודי בישראל ואחרי שחוקק חוק כדי להגבילו – אחרי כל אלו עדיין מעלימים מסמכים באופן כה גס ומביך. ההסבר שנתנו בעלי תפקידים לשעבר במלמ"ב הוא שההסתרה המחודשת של העדויות הכתובות מכוונת לערעור אמינות המחקר בנושא ולהגנה על יחסי החוץ של ישראל.

תירוץ יחסי החוץ נשמע קלוש לאור כמות המידע הקיים כבר, הנגיש והמתורגם לשלל שפות. למדינות העולם לא די אכפת, לצערנו, מה עוללנו אז ומה אנחנו מעוללים היום לפלסטינים, וחובה עלינו להמשיך לפעול כדי לשנות זאת. ערעור אמינות המחקר נשמעת לי כמטרה מספיק נכלולית ומרושעת בשביל להיות נכונה, אך יעילותה מוגבלת: האמינות תתערער בעיקר בקרב הספקנים ממילא, שהסתרתו של מסמך מחזקת אצלם ספק קיים שהם נאחזים בו כבקש בעודם טובעים בים של מידע מפליל.

הייתי רוצה להציע סיבה נוספת לכך שהממסד הבטחוני משקיע משאבים רבים כל כך במחיקת תיעוד והסתרת מידע: ייתכן שעיקר החשש איננו פגיעה בתדמיתה של ישראל או קשיי התמודדות עם העבר, אלא ניסיון למנוע שינוי הנוגע דווקא לעתיד. ייתכן, שזו עוד דרך למניעת שיבה. מאמצי מניעת שיבתם של הפליטים החלו בנכבה ונמשכים בעוצמה גם בהווה. מניעת השיבה היא היסוד והאמצעי להנדסת המרחב הקולוניאלית ולדמוגרפיה הגזענית של המשטר. מפיצוץ הבתים בכפרים הכבושים בזמן המלחמה וגם הרבה אחריה, דרך יישוב יהודים בשכונות הערים שרוקנו, שתילת יערות על שרידי הישובים, הגבלות התנועה של הממשל הצבאי (מכון עקבות גילה לאחרונה שסיום הממשל הצבאי עוכב בכמה חודשים עד שקק"ל סיימה את הנטיעות על שרידי הכפרים), הירי על השבים ("מסתננים") בשנות ה-50, המשך הרס שרידי הכפרים בשנות ה-60, בניית חומת האפרטהייד בגדה, הירי על צעדת השיבה בגולן ב-2011, הטבח המתמשך במפגינים בצעדות השיבה בעזה, וחומת הגטו סביב עזה הממשיכה להיבנות ולהתחזק.

מניעת השיבה היא היסוד והאמצעי להנדסת המרחב הקולוניאלית ולדמוגרפיה הגזענית של המשטר

לצד טכניקות הכיבוש השונות בגדה והמצור החונק על עזה, מניעת השיבה היא אחת מהצורות בהן הנכבה מתקיימת כנכבה מתמשכת, בהווה, ואיננה אירוע הנמצא מאחורינו בעבר. המדינה ממשיכה לייצר פליטים נוספים (בבקעה, בכפרים הלא מוכרים בנגב, בירושלים ועוד) בעודה מונעת מהפליטים הוותיקים תיקון, פיצוי ושיבה.

אולם מחיקה משאירה עקבות: במרחב, במסמכים, ויותר מכל – בגוף. הפצע הקולקטיבי של הפליטים, געגועיהם המוצאים ביטוי באומנות, במחאה, בפוליטיקה ובנסיונות שיבה, הם ההוכחה הכי משכנעת להתרחשותה של הנכבה ב-1948 ולהימשכה עד היום. פעולותיהם ועדויותיהם מצביעות באופן הברור ביותר על השיבה כפתרון וכמרפא לפצע. מכיוון שקטגוריה שלמה של מסמכים שהועלמו ע"י המלמ"ב הם מסמכים הקשורים בגירוש והפיכת התושבים הפלסטינים לפליטים, מותר לחשוד שפרויקט העלמת המסמכים קשור בניסיון למנוע את השיבה, ובמיוחד למנוע את הבסיס העובדתי לתביעתה.

גרפיטי לקראת יום הנכבה 2009. צילום: זוכרות

ממה אנחנו כל כך מפחדים? נראה שבסיפור הציוני הנפוץ, היהודים הם פליטים שביצעו שיבה. שיבת היהודים התבצעה על חשבונם של תושבי הארץ הפלסטינים, ועובדה זו נמצאת ממש על גבול התודעה, נוכחת-נפקדת: מצד אחד נפקדת ומודחקת מספיק כדי לא להכיר בתביעה הצודקת לתיקון ושיבה, ומצד שני נוכחת מספיק כדי לאיים ששיבה פלסטינית תהיה גם היא על חשבון חלק מיושבי הארץ הנוכחיים, היהודים.

האפשרות של ויתור על פריבילגיות ודה-קולוניזציה של פלסטין מתקשר בשיח הציבורי הנפוץ לאסון, וכך נמנעת המחשבה על היתרונות וההזדמנויות שקיום יהודי קולקטיבי יכול ליהנות מהם במצב של שוויון. אבל אם נאמן את הדמיון ונסתמך על ההיסטוריה המשותפת של ערבים וערבים-יהודים במזרח התיכון, וגם על המצע הפוליטי של מפלגות, ארגוני חברה אזרחית וקבוצות פליטים פלסטיניות, נראה שיש מקום לקיום יהודי מגוון, משגשג, בתוך מרחב תרבותי ערבי שנמצא כעת "מחוץ לתחום".

כמה נפלא יהיה לשחרר את היהדות מהסד הציוני המגביל אותה, לקרוא שוב יצירה יהודית דתית, מסורתית וחילונית – בערבית ובעברית. אני רוצה לנסוע לפסטיבל סרטים להט"בי בבירות, להפגין למען מקורות אנרגיה מתחדשים ברמאללה, ולשמוע את המואזין קורא שוב במסגד שליד הבית שלי בביר א-סבע – המסגד שאני עובר לידו כמעט כל יום ולמוסלמים בבאר שבע וסביבתה אסור להשתמש בו מאז הנכבה ועד בג"ץ. אני מדמיינת שכמו במרד הערבי בשנות ה-30 יופל פסלו של גנרל אלנבי שהוצב מול המסגד והסראייה, ומרגיז אותי שם כל פעם מחדש. הפעם נפיל אותו יחד.

אני רוצה לנסוע לפסטיבל סרטים להט"בי בבירות, להפגין למען מקורות אנרגיה מתחדשים ברמאללה, ולשמוע את המואזין קורא שוב במסגד שליד הבית שלי בביר א-סבע

דמיינו כמה מרענן יהיה לזנוח את מאמצי שלילת הגלות, טיפול ההמרה שהציונות מעבירה את היהודים, ולא להצטרך להיות "גברים עמוקי חזה, דרוכי אברים, עזי מבט" (נורדאו, "יהדות השרירים"). להיות אשכנזים שלא שכחו יידיש, מזרחים שלא מחביאים את המבטא או החיבה למוסיקה ערבית, בנות ובנים של המרחב הזה, שחשים בבית בתרבות המקומית ובשלל תרבויות, ללא ההכרח להיות, כתיאורו של הרצל, "חלק מהמבצר האירופי נגד אסיה, מוצב של הציוויליזציה נגד הברבריות".

פירוקה של ההגמוניה הציונית-אשכנזית הוא גם הזדמנות נהדרת לחלק מחדש את המשאבים כך שהעוול המתמשך נגד היהודים המזרחים יתוקן: בנדל"ן, בתרבות, באקדמיה. הרי שנמוך מעמדה של השפה הערבית בחוק הלאום פוגע גם בזכרם של סבתי עליה השלום, שמשפחתה מסוריה, וסבי התימני אללה ירחמו.

הצבת השלט "אליקים" במקום בו היה הכפר הערבי אום א-זינאת, 1950. צילום: טדי בראונר / לע"מ
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עזרא מכלוף

    באידאל – אני איתך. אך בפרטים.. – נראה לי שאתה גם לא בפרטים. אדגיש את הבחינה האקולוגית; ארץ פלסטין/ישראל כבר מכילה יותר אנשים מאשר יכולתה להכיל באופן בר-קיימא, כלומר אני חיים על זמן שאול, בגדול. המגוון הביולוגי די קרס/יקרוס בקרוב, ישנה השענות על מים מותפלים אשר צורכת כמות אנרגיה גדולה ומזיקה לאקולוגיית הים בסמוך לאזורי ההתפלה, אין פתרון לזבל (כרגע ניתן להטמינו בשטחי הגדה ולטמון את הראש בחול), הולכת ופוחתת האפשרות לגדל את המזון שדרוש לנו מבלי לייבא, ובאמת ש״וכולי וכולי וכולי״. אנחנו על הקצה, אבל רגע לפני – כך ש-״שמאלנים רדיקלים״ עדיין יכולים שלא להבין שמדובר בבעייה הרצינית ביותר.

    כלומר, לדעתי, האתגר הוא לא ״שיבה״ – לצערנו את זה חייבים לזנוח. האתגר הוא לצלוח באופן יחסית לא מזוויע את אשר על הפתח, עם האנשים שכבר כעת פה בין הים לירדן. איך לגרום לדמוקרטיה של כלל האנשים בין הים לירדן, ומניעת אפרטהייד אקלימי כל כך נורא, שבמצב של היום נזכר בגעגועים?