• מימין- סמר חטיב, מיכל סלה, אסתי אהרונוביץ׳ ומריה טל
    רצח נשים
    כך מפקירה המדינה נשים למותן
  • Fatima Zohra Serri, Instagram Collection
    זיארה زيارة
    בין הגגות של מרקש לכביסה אינסופית במרפסות של נתיבות

"במקום לחשוף עוולות - יצרו עוולה"

המפיקה אסנת טרבלסי על סערת "מחוז ירושלים", הגבולות בין דוקו לריאליטי ואתיקה מקצועית, ומה קורה כשמגיעים מאוהבים מראש לצילומים
העוקץ

"אני חושב שהתאהבנו. התאהבנו בחבורה של נשים וגברים, אנושיים, רגישים וקשוחים, שעושים כל כך הרבה ומשתכרים כל כך מעט לטובת הביטחון שלנו מבלי לקבל שום אהדה ציבורית. רצינו לספר את סיפורם באופן העוצמתי והמרגש ביותר", כך כתב המפיק רם לנדס בעמוד הפייסבוק שלו, לאחר החשיפה ב"הארץ" על הכשלים החמורים שהתגלו בסדרה "מחוז ירושלים". הסדרה, שהופקה עבור תאגיד השידור כאן 11, היא סדרת "דוקו-ריאליטי" (מונח אליו נשוב בהמשך) העוקבת אחר פעילותם של שוטרי מג"ב ויס"מ בירושלים. בפרק האחרון שלה שתלו שוטרים רובה M16 במרתף ביתו של תושב עיסאוויה, סאמר סלימאן, ופברקו את "מציאתו" בסיומו של מבצע מוצלח. המצולם, שלא היה מודע למתרחש, זוהה על ידי שכניו בעת שידור הפרק, והגיש תלונה למח"ש על פגיעה בשמו הטוב, פגיעה בפרטיות ושתילת ראיות. מאז התבררו מקרים בעייתיים נוספים של סילוף מציאות בסדרה והיא הוסרה מהרשת.

המקרה חולל סערה ציבורית ועורר דיונים נוקבים בקרב קהילת יוצרי ויוצרות הטלוויזיה והקולנוע על הגבולות שבין תיעוד המציאות ליצירתה בז'אנרים השונים, הקודים האתיים שבבסיס היצירה וקווים אדומים. על מנת לחדד את הדיון, שוחחנו עם אסנת טרבלסי, אחת מהמפיקות הבולטות בתחום הדוקומנטרי בישראל ומי שהייתה יו"ר הפורום הדוקומנטרי בחמש השנים האחרונות.

נתחיל מההתנצלות של רם לנדס. מה חשבת עליה?

"העובדה שהוא התמקד בטקסט שלו בשוטרים, שיחד עם ההפקה בעצם אחראים למעשה הזה, היא כמו להוסיף חטא על פשע. קשה לי להאמין שהוא לא ידע על שתילת הנשק בביתו של סלימאן, אבל אני יכולה להאמין שהוא לא חשב על השלכות מעשיו – כי כשאתה נמצא במקום שלו ואתה רואה את השוטרים עובדים קשה ומתמודדים עם מצבים לא פשוטים, קצת קשה לראות את הפלסטיני שחי בעיסאוויה ועובר השפלות והצקות מצד המשטרה על בסיס יומיומי. ועדיין, איך זה מוביל לשתילת נשק אצל אדם בבית? זו שאלה שחייבים לשאול. בינתיים, ראיתי שעורכי הדין של לנדס מאשימים את סלימאן בכך ש'חשף את עצמו'אם אכן, אזי אין גבול לציניות".

איך באמת מגיעים למצב בו מפברקים התרחשויות תוך מעבר על כל כללי האתיקה?

"חשוב לי לעשות את ההבחנה הבסיסית בין הז'אנרים, גם אם לא אצליח לגעת בכל תתי-הז'אנרים שנוצרו במהלך השנים. היצירה הדוקומנטרית בטלוויזיה מקורה בקולנוע, ממנו היא שאבה והגדירה כללי אתיקה שנבחנו לאורך השנים והשתנו בהתאם. לדוגמא, מי מספר את הסיפור? מה מקומו של המצולם ביצירה? וכן הלאה. טלוויזיה במהותה דורשת יותר קלילות, יותר רייטינג, וזה גם מכתיב את אופי היצירה – במיוחד בשנים האחרונות, שבהן ערוצי הטלוויזיה מוצאים את עצמם בתחרות כמעט בלתי אפשרית מול הדיגיטל.

"לפני כשנה וחצי הייתי בכנס בחוג לתקשורת באוניברסיטת תל אביב עם העורך והמפיק עמי טיר מקודה תקשורת, החברה שהפיקה את 'מחוז ירושלים', והמפיק אסף גיל. הנושא היה פיקציה ובוחן מציאות, והדיון שלנו עסק בהבדל בין ריאליטי לדוקומנטרי. דנו בז'אנר שזה אך התחיל לתפוס יותר מקום – ה'דוקו ריאליטי', בתוכניות כמו 'כחולים', 'בייבי בום' ועוד. הם מצדם טענו שהקהל רוצה תוכניות של פיל גוד, ולא רק דברים ביקורתיים ושליליים. הם גם לא ראו בעיה בשיתוף גופים כמו משטרת ישראל או בתי חולים בעצם עשיית הסדרות. אין לי בעיה שיעשו סרטים שמציגים מציאות טובה (אם מוצאים כזו), אבל חייבים לזכור שלצופים אין שום כלים להבין מה מראים להם, הם לא יודעים להבדיל בין ריאליטי לבין דוקומנטרי. הם לא מבינים למשל שאת הלידות הקשות לא משדרים ושלא כל יולדת מקבלת יחס כזה אישי מהרופאים. המילה 'דוקו' נותנת הכשר, מעניקה לסדרה הילה מסוימת של אמינות. אין פלא שמשטרת ישראל הסכימה לקחת חלק בתכנית כמו 'מחוז ירושלים' שמטהרת או נותנת לגיטימציה לפעולות שלה במזרח העיר".

חדדי עבורנו את המרווח הזה שבין ה"דוקו" ל"ריאליטי".

ב'מחוז ירושלים' לקחו את המילה 'דוקו' בלי לקחת האחריות שהיא נושאת עימה

"בדוקו לעומת ריאליטי את לא מייצרת מציאות, את מתעדת מציאות. הרי אנשים לא מחליפים אמהות באמצע החיים, כמו למשל ב'אמא מחליפה'. אנחנו מתעדים מציאות מנקודת המבט שלנו, אבל אנחנו לא מייצרים ולא מביימים אותה ולא ממציאים אותה. אפשר לעשות השלמות, אפשר לצלם דברים טכניים שיכולים לעזור בעריכה כמו למשל כניסה ויציאה מבית או הקשבה של המראיין למרואיין. אבל מקרים של שינוי העלילה חותרים תחת כל האתיקה של דוקו. מה שקרה ב'מחוז ירושלים' מעיד על כך שבעצם לקחו את המילה דוקו בלי לקחת האחריות שהיא נושאת עימה. יש כמובן את הז'אנר ההיברידי שמערבב בין דוקו לדרמה, אבל אז זה צריך להיות ברור לצופים. הצופה חייב להיות מיודע במה הוא מתבונן – גם אם הוא לא מבין תמיד את ההבדלים.

"בדוקו לעומת ריאליטי את לא מייצרת מציאות, את מתעדת מציאות. הרי אנשים לא מחליפים אמהות באמצע החיים, כמו למשל ב'אמא מחליפה'. אנחנו מתעדים מציאות מנקודת המבט שלנו, אבל אנחנו לא מייצרים ולא מביימים אותה ולא ממציאים אותה. אפשר לעשות השלמות, אפשר לצלם דברים טכניים שיכולים לעזור בעריכה כמו למשל כניסה ויציאה מבית או הקשבה של המראיין למרואיין. אבל מקרים של שינוי העלילה חותרים תחת כל האתיקה של דוקו. מה שקרה ב'מחוז ירושלים' מעיד על כך שבעצם לקחו את המילה דוקו בלי לקחת האחריות שהיא נושאת עימה. יש כמובן את הז'אנר ההיברידי שמערבב בין דוקו לדרמה, אבל אז זה צריך להיות ברור לצופים. הצופה חייב להיות מיודע במה הוא מתבונן – גם אם הוא לא מבין תמיד את ההבדלים".

ואם זה היה רק ריאליטי, בלי הדוקו?

"המעשה כשלעצמו הוא מחפיר, גם בריאליטי. מחפיר ולא חוקי. קודם כל, את לא מפלילה אנשים. את לא ממציאה משהו כזה כמו מציאת נשק בבית של מישהו. ברור שאלו פורמטים שמייצרים בהם מתח – המשתתפים בתכניות הריאליטי מקבלים שכר והם מסתובבים עם אוזניות כאשר מחדר הבקרה אומרים להם 'תגיד להיא ככה תגידי להוא ככה' וכדומה. מייצרים ומתסרטים סיטואציות כדי ליצור את הדרמה. השאלה היא פשוט איפה הגבול. הטיעון שכאילו במזרח העיר שוטרים תופסים נשקים ולכן יש להתייחס להשתלת הנשק בביתו של איש שאין בביתו נשק כ'שחזור' היא מגוחכת ומקוממת עד מאוד".

מה המחיר של שיתוף פעולה עם המשטרה?

"כשאתה מתחבר עם גוף כזה ואין לך שום אפשרות לבקר אותו, יש לך בעיה רצינית. גוף כמו משטרה הוא די סגור, כאשר עובדים מולו צריך להעביר הכל דרך הדוברות ולעבור פרוצדורות לא פשוטות. הם לא פותחים את הדלת בקלות. במכתב ששלחו עורכי דינו של לנדס לתאגיד הם ציינו שהמשטרה אישרה כל פריים לפני השידור, שזה פשוט לא יאומן ולא יכול לקרות ביצירה דוקומנטרית. נכון, יש מצבים שבהם משתתף מבקש לראות את הקטע שלו בסרט, במיוחד אם מדובר בנושאים רגישים – אך אין לו מעורבות בעריכת הסדרה כולה, וכל שינוי אם ייעשה צריך להיות מוצדק.

"מלכתחילה, לתעד הכול דרך עיניים של שוטרים (לפי הבנתי, המצלמות היו מותקנות על הקסדות שלהם) זו מעילה בתפקיד היוצר. לא צריך את המילים של ההתנצלות שלו כדי להבין שהם באו לצילומים מאוהבים בדמויות ובגוף הזה. אני אומרת – גם אני רוצה לאהוב את הדמויות שאני עושה עליהן סרטים, אבל צריך לשמור על מרחק, כי אנחנו צריכים להישאר נאמנים לעשייה שלנו ולסיפור מכל הצדדים שלו".

זה גם דיל עם השטן – הרי כל מה שהוא לא "שיר גבורה" למשטרה לא נכנס.

"הם כמובן לא יראו את הכשלונות… אנחנו יודעים כמה תיקים המשטרה תופרת לאנשים במזרח ירושלים, לאיזה סיטואציות הם מכניסים אותם… יש פה כל כך הרבה עיוותים. נקודת המוצא הייתה 'יש נשק במזרח ירושלים' – אבל יש נשק גם בהתנחלויות. אז למה לשם אתם לא הולכים? הסדרה הזו הוכיחה שאין דין ואין דיין. אנחנו, היוצרים, שאמורים להיות ביקורתיים, שאמורים לחשוף עוולות, עזרנו לייצר עוולה.

באף אחד ממכתבי ההתנצלות לא מתייחסים אל האיש שפרצו אליו הביתה באמצע הלילה, סאמר סאלימן, בשמו

"ברור מהתגובה של לנדס שיוצרי הסדרה לא רואים את הפלסטינים כבני אדם. באף אחד ממכתבי ההתנצלות לא מתייחסים אל האיש שפרצו אליו הביתה באמצע הלילה, סאמר סאלימן, בשמו. הוא לא קיים, הוא לא בנאדם, אפשר לעשות לו הכול ואפילו לאיים עליו ולהפיל עליו את האשמה בחשיפתו. יותר מזה, על פי מה שקראתי, ממש עבדו עליו – הוא לא ידע שהוא מצטלם לתוכנית טלוויזיה, וזה מצב שלא ייתכן בדוקו. לא ייתכן שמישהו יהיה מצולם והוא לא יידע ולא חתם על 'רליס' (טופס הסכמה). צריך לשמור על הגינות ומוסריות בינינו לבין המצולמים. ברור שבסופו של דבר אנחנו כיוצרים מספרים את הסיפור כמו שאנחנו רוצים, והדמות לא תהיה תמיד נורא מרוצה, אבל אסור לבנות מציאות אחרת לגמרי.

"יש ועדות בכנסת שבהן המפלגות הערביות מבקשות מהמשטרה להחרים נשקים שנמצאים בחברה הערבית וההמשטרה לא עושה כלום, ובינתיים נשים נרצחות ונקמות בין משפחות הורגות עשרות אנשים, ואת זה המשטרה לא טורחת למצוא או אפילו לחפש. ואז אתם הולכים ושותלים נשק בבית של משפחה אחרי שגם פרצתם אליהם הביתה באמצע הלילה במזרח ירושלים? וכבר הולך ומתגלה שגם בפרקים נוספים נעשו כנראה מניפולציות ואנשים לא ידעו מה קורה ולמה המשטרה מגיעה אליהם ומצלמת אותם".

המפיקה אסנת טרבלסי

מה את חושבת על התגובה של התאגיד, שבחרו להתנער מקודה הפקות ולהקפיא את כל הפרויקטים המשותפים איתה? זו לא תגובה מתחסדת? הרי סביר להניח שהם היו מודעים למניפולציות בזמן העריכה.

"בדרך כלל גוף שידור לא משתתף בצילומים, אבל אז אם הם ראו בעריכה למשל שמצאו נשק ואין אחרי זה את המעצר של הבנאדם, זה מוזר. התאגיד מלווה את העשייה ובחוזה מפורטת מידת מעורבותו והיכולת שלו לשנות ולהשפיע על התסריטים. אותי יותר מטריד כל מי שהיה מעורב באירוע: תחקירנים, צלמים… לא היה צדיק אחד במשך כל הזמן הזה שהרים דגל אדום? שאמר 'סטופ – בזה אני לא לוקח חלק?!' הרי לא מעט אנשים בהפקה הזאת אומרים שכולם יודעים שהכול מפוברק והכול מבוים".

הם בטח חתומים על חוזה.

"האם זה שאתם מועסקים גוזל מכם את יכולת השיפוט כבני אדם? להגיד – את זה אני לא עושה? עם זה אני לא משתף פעולה? איפה אמות המוסר הבסיסיות? גם בסיפור הנוסף שפורסם השבוע ב'הארץ', של המשפחה מפרק אחר ב'מחוז ירושלים' שפרצו להם הביתה לחפש מישהו שחשוד בדקירה, אנחנו רואים כיצד השוטרים הפכו להיות הצלמים עם מצלמות על הקסדות… אומר הבנאדם, אף אחד לא הסביר לי כלום, התפרצו אליי הביתה וערכו חיפוש. וכבר לא ברור מה נעשה במציאות ומה נעשה לצורך הסדרה. בכל מקרה זו בעיה להתייחס לזה כאל חומר תיעודי.

השוטרים בסדרה לא הולכים לרחביה – הם הולכים לאזורים הכי מוחלשים, אזורים בהם לתושבים אין יכולת לעמוד על שלהם, לדרוש צו לפני החיפוש. במיוחד במזרח העיר, חיפוש משטרתי באמצע הלילה ומעצרים זה עניין שבשגרה ולכן השכנים של סלימאן חשדו בו שהוא משת"פ ברגע שהמשטרה לא עצרה אותו כשמצאה אצלו נשק בבית. מי שחווה את זה מכיר את הנהלים. עם כל הקושי בדבר ועם זה שעשרות אנשים איבדו פרנסה שהובטחה להם לחודשים הבאים, קשה מאוד לתמוך במעשה הזה שמטיל צל כבד ומסב נזק עצום לתעשייה בכלל ולדוקומנטרי בפרט. קו אדום נחצה פה.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.