השאלון של העוקץ: איריס לעאל

את זהבה גלאון, יפעת ביטון ואבי גבאי הייתה מלהקת לנבחרת החלומות הממשלתית שלה, את וירג'יניה וולף מזמנת לקפה ושאלה אחת במדורנו ביטלה מחמת עין הרע. איריס לעאל עם צאת ספרה "לא העזנו לדעת"
העוקץ

ספרה החדש של איריס לעאל "לא העזנו לדעת" נקרא בנשימה עצורה, מכביד ומייסר, ורשמיו לופתים את הנפש עוד זמן רב אחרי הפרידה ממנו. לעאל, 59, סופרת ופובליציסטית המתגוררת בתל אביב, זכתה בעבר בפרס ראש הממשלה ובפרס ברנשטיין לכתיבה ביקורתית. ספריה "אושר פתאומי" (2001) ו"אש בבית" (2008) היו מועמדים לפרס ספיר.

לעאל מוכרת לציבור בשל טוריה ב"הארץ" שנודעו באופיים הצלול, הנוקב ונטול הפשרות. "לא העזנו לדעת" רואה אור בהוצאת עם עובד במלאת חמש שנים ל"מבצע צוק איתן". הרומן הוא קינה אישית, משפחתית ולאומית, מעין יומן אבל המשרטט באופן דק ומפוכח את פני החורבן שממיטה המלחמה חסרת התוחלת.

וככה הוא מתחיל:

"שאלת אותי יותר מפעם אחת בזמן האחרון מה אני עושה, ואני אמרתי לך שאני כותבת אלגיה לנמרוד. שאני קמה בבוקר ופותחת את התריס החשמלי של דלת חדר השינה שלנו ומסתכלת על העץ, שבזמן האחרון צמח לגובה והתפשט והוא נוגע עכשיו בסורגי הברזל המקיפים את המרפסת. כשאני גומרת לשתות את הקפה, אני מתיישבת אל השולחן ומקיימת את הטקס המילולי הזה שעות, חוזרת על אותם משפטים, על אותן מילים עד כדי קיהיון, מנסה להפוך את האובדן לזיכרון ואת הכאב החדש הזה, שפועם לי בראש וסוחט אותי עוד לפני שהתחיל היום, למשהו מובן הדומה לקינה.

מעולם לא התייגעתי כך על כתיבה. קיימת יומרה אצל מי שחשים שייעודם אמנות, ובעיקר ספרות: אנחנו עובדים כאילו הוענקה לנו סמכות; אבל למעשה איש לא הסמיך אותנו לכלום. זה לא מקל עליי או עושה את עבודתי פשוטה יותר. יש בקרים, אתה יודע לזהות אותם מראש על פי סימנים בדוקים, בקרים שבהם הכתיבה בלתי אפשרית, ונחוץ אז מעט מאוד כדי להבעיר את הכעס שמקנן בי מאז מה שקרה — זה הקוד שלי למה שקרה — ודברים יוצאים מהר מאוד מכלל שליטה. עם ספל הקפה ביד אני פורשת לפניך רשת רחבה של תלונות. כוח ההמצאה שלי בשיאו בימים האלו, ואני מאשימה אותך במגוון מגוחך של דברים חוץ מבדבר האמיתי, המביש — שאתה והמשפחה שלך אחראים בראשי לאומללותנו החדשה. כל חיי התחמקתי בהצלחה מכל האובדנים שארבו לי בפינות חשוכות, לא נתתי לאבל יותר מדקה מזמני, ואז נשלחה הרגל הזאת משום מקום, ואני מעדתי בה ונפלתי. ישר על הפנים.

תודה רבה לך, באמת, עכשיו אני בית רדוף רוחות מוברח ונעול, ואני מנסה לכתוב את דרכי החוצה.

זה פחות או יותר מה שאמרתי לך, ואתה נתת בי אז את המבט הזה, שנמצא בחצי הדרך בין יוקד לבין נסוג, וגופך התקשח. יש הרבה מאוד מתחת לפני השטח של האבל, הרבה פחד ואשמה והרבה מאוד בדידות. כלפי חוץ התמודדנו עם זה יפה, אבל הצער, כמו קוטל עשבים, ממית גם את מה שנמצא מסביב, גם קילומטרים ממנו. אלו הם המעגלים המתפשטים ומתרחבים של החורבן, זו תנועת הנפש המנסה, בלא הועיל, למלא את הריק, ובמדבר הפתאומי הזה של הקיום תעינו אתה ואני, שכל חיינו יחד פעמנו בדופק משותף, כל אחד לבדו, עד שבדרך נס ממש מצאנו שוב זה את זה.

***

עם צאתו של "לא רצינו לדעת", ספרי לנו קצת על הספר ועל תהליך העבודה עליו.

"התחלתי לכתוב כמה חודשים אחרי שהאחיין שלי נהרג במבצע צוק איתן. זו היתה כתיבה אלגית וקשה, קינה אישית ומשפחתית. ביום השנה הראשון לצוק איתן כבר היו לי בערך 10,000 מילים ועורך מוסף 'הארץ' באותה העת, מורן שריר, ביקש לפרסם אותם בהמשכים, שבוע אחרי שבוע. התגובה לטקסט היתה כל כך חזקה ובמשך שבועיים-שלושה הייתי עסוקה כמעט רק בתגובות לאנשים שפנו אלי (זה מה שקורה גם עכשיו, מאז שהספר יצא). נחתי כמעט שנתיים בהן הייתי עסוקה בכתיבת מסות אישיות שפורסמו במשך שנה במוסף וכמובן בכתיבה הפוליטית והביקורתית שלי בעיתון. ואז החלטתי לחזור לטקסט ובמשך שנה השלמתי אותו. התהליך זה סיפק לי הזדמנות להתרחק – גם כפרספקטיבה וגם כעמדה מספרת – לפתוח בתוכו מימדים חדשים של זמן ולעצב אותו כרומן."

איריס לעאל. צילום: תומר אפלבאום

פרטי על אורחות העבודה שלך (איפה, מתי, הרגלים מגונים ועוד).

"רק בבוקר! זה הכי חשוב. כשאני נאלצת להכניס תיקונים למאמר או לכתוב פרשנות על אירוע בשעות אחר הצהריים קשה לי פיזית ממש. ואין לי הרגלים מלבד אחד שאותו אני מציינת בספר: כשאני נתקעת אני קמה ומתחילה לטאטא את הבית. כך גם עשיתי כשנודע לנו באישון לילה שנדב נהרג. לא זכרתי את זה, ילדיי סיפרו לי כמה שבועות מאוחר יותר כששיחזרנו את הלילה ההוא."

איזו פרשייה ציבורית עכשווית טורדת את מנוחתך?

"הצעת השוחד (לכאורה) שאנשיה של איילת שקד הציעו לראש הממשלה בתמורה לצירופה לליכוד וההבטחה שהיא תשתמש בכוחה להפעיל לחץ או השפעה על היועמ"ש ותדברר את חוק החסינות לציבור שנותן בה אמון."

שלושה א/נשים שהיית מלהקת בחדווה לנבחרת החלומות שלך בממשלה הבאה?

"מכיוון שאני עוסקת ומעורבת בפוליטיקה, אין לי את כל האשליות המתוקות האלה שאינטלקטואל או איש רוח ליברלי נניח יוכל להיות פוליטיקאי מצוין רק בגלל שהוא יודע לנסח את דעותיו. אי לכך, בחירותיי מוגבלות לשדה הפוליטי: אבי גבאי הוא אדם טוב והגון ומוכשר ומגיעה לו הזדמנות נוספת בפוליטיקה, פרופ' יפעת ביטון בתפקיד שרת המשפטים, ואשמח מאוד לראות את זהבה גלאון חוזרת כשרה, ככל הנראה במשרד התקשורת."

האם את או בני משפחתך חוויתם אי פעם גזענות על רקע אתני?ֿֿ

"נתחיל בעובדה שאבי וסביי הם ניצולי שואה אז ניתן להגיד שהם הקורבנות האולטימטיביים של גזענות. אימי וסביי הגיעו ארצה ממרוקו ואף על פי שאמי מכחישה שסבלה מכל סוג של גזענות או אפליה, אולי זו העדות הטובה ביותר להפנמה של ההפליה כ'דרכו של עולם' ושלה עצמה כבעלת ערך עצמי נמוך."

באיזו מידה סוגיות מגדריות נוכחות ביומיום שלך?

"יש לי שתי בנות, אז אני ערה בחריפות לנתיבי החיים שלהן ועומדת עבורן על המשמר מפני טורפים מכל הסוגים. ואני עצמי אישה בעולם גברי מאוד. מכירים סופרת שלכתיבתה העניקו את אותו משקל שהעניקו לכתיבתם של כמה מהסופרים הדומיננטיים בארצנו? והאם הגרביטס שיש לבעלי טורים פוליטיים שווה לזה של נשים? אבל לשמחתי הגעתי להישגים לא רעים בשני התחומים והצלחתי לזכות באמונם והערכתם של הקוראים ואף של הקולגות."

אני מאמינה שעין הרע הוא הכוח החזק ביותר בחיינו. יריקות, סימון חמסה על ילדיי וקריאות "סמאללה" הם כמה מדרכי המאבק היומיומיות בה

יש לך אמונה תפלה (או כמה?)

"ודאי. אני מאמינה שעין הרע הוא הכוח החזק ביותר בחיינו. יריקות, סימון חמסה על ילדיי וקריאות 'סמאללה' הם כמה מדרכיי היומיומיות למאבק בעין."

כתיבה – גיהנום או גן עדן?

"גם וגם כמובן."

ברלין או תל אביב?

"תל אביב."

אילו היו נותנים לך 45 דקות עם ילדים בכיתה י"ב, על מה היית רוצה לדבר איתם?

"אני חושבת שהייתי מנסה לשכנע אותם שצריך להכיר בכך שיש עם פלסטיני ששילם גם הוא מחיר על השואה, כי הוטל עליהם לשאת בתוצאות של אירוע שהתרחש באירופה ושהם אינם אחראים לו, כך שהטרגדיה האיומה של העם היהודי הפכה גם ליסוד הגירוש ומצב הפליטות שלהם מאז. הייתי מדברת איתם גם על כך שלא יהיה צדק אבסולוטי ושאף אחד מהצדדים לא יחמוק בסופו של דבר מוויתור על מימוש חלומותיו. הייתי מדברת על הצורך להכיר בסבלם כדי שהם יוכלו לשאת את עובדת תבוסתם הכואבת לשוב אי פעם לביתם."

מהו הספר האחרון שקראת/ הסרט האחרון שראית? (מוזמנת לפרגן לקולגות)

"ראיתי את 'כאב ותהילה' של אלמודובר וקראתי את גם 'גשם חייב לרדת' של קרל אובה קנאוסגורד, שניהם שייכים לז'אנר הידוע בשם אוטופיקשן, שעמו נמנה גם ספרי 'לא העזנו לדעת'. זוהי כתיבה המחויבת לעובדות החיים של היוצרים, שיסודותיה הם אוטוביוגרפיים, ושיש בה גם חרות להפעיל את הדמיון הספרותי."

כריכת הספר

איזה זמר/ת (חי או מת) היית הכי רוצה לראות בהופעה חיה?

"טופאק, פרינס, נוטוריוס ביג, מרווין גיי, נינה סימון… שחורים ומתים."

איזה איש/אישה שאינם בין החיים היית מזמין לפגישה?

"וירג'יניה וולף, ככל הנראה."

מהי המחווה הכי רומנטית שנתקלת בה?

"בכל פעם שבן זוגי אוכל משהו הוא בוצע לי ממנו – מבלי שביקשתי – ומגיש אותו לפי. 29 שנה בהתמדה. (מצד שני, כשאנחנו לא בסביבה, הוא מחסל לנו את כל הממתקים בארון)."

איזה מילה חסרה לך בשפה העברית?

"התשובה האמיתית היא המון. המון מילים חסרות לי בעברית."

מה הפרויקט הבא שאת עובדת עליו?

"לחפש לעצמי את הפרויקט הבא זה הפרויקט שלי עכשיו."

איפה את רואה את עצמך בעוד עשר שנים מהיום?

"זו שאלה מזעזעת, מפנה אתכם לתשובתי על אמונות תפלות."

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.