מלחמת החורמה נגד עמיר פרץ או: למה אסור להיות מזרחי בפוליטיקה בישראל

כבר עשרים שנה אני מסביר לתלמידי סוציולוגיה פוליטית שמנהיגים מזרחים נזהרים לא לחבור אחד לשני מתוך חשש שיואשמו כ"עדתיים". דוד לוי כנראה ניסה להזהיר את עמיר פרץ לפני שחבר לבתו אורלי. פרץ אמנם לא נרתע, אבל נדמה לי שלא ציפה לחיסול הממוקד שהוא עובר עכשיו.

מדוע חיבור בין מנהיגים מזרחים מעורר תגובות כל כך חריפות? מדוע החיבור מייצר מיידית דה-לגיטימציה, סימון כעדתיים, וביטויים מתנשאים ומשפילים? דבר אחד ברור: המזרחיות היא הזהות הקולקטיבית היחידה שאסורה בפוליטיקה הישראלית. מותר להקים מפלגה רוסית, דתית, חרדית, ערבית, וגם אתיופית – אם היה להם מספיק כוח – וכמובן אשכנזית. רק לא מזרחית. היחידי שהצליח לחמוק מהאיסור היה הרב עובדיה יוסף, על ידי הקמת מפלגה חרדית ספרדית, אבל בכך שילמו המזרחים מחיר יקר: חרדיזציה של מזרחים רבים, ולא סתם, אלא חרדיזציה אשכנזית.

מדוע המזרחיות אסורה? ומה ההשלכות החמורות של האיסור על הפוליטיקה הישראלית? אנסה להסביר את זה כאן, אבל אתחיל מאותו רגע בשנת 1999 שבו הבנתי את הזהירות והחשש של מנהיגים מזרחים לא לחבור אחד לשני, ובשל כך הכפפתם למסגרות המוגדרות על ידי אשכנזים, בין אם חילונים, דתיים או חרדים. זאת הייתה שנת בחירות סוערת, שבמהלכה המזרחיות הייתה במרכז סדר היום: "ישראל בעלייה" יצאה במתקפה חזיתית נגד ש"ס ("ש"ס קונטרול? נייט, נאש קונטרול"), ודרעי עמד למשפט והשתמש בתחושות הרדיפה לגיוס 17 מנדטים לש"ס. היה גם מאבק על הרמטכ"לות עם רקע עדתי (נגד מופז "הכורדי") שהתפוצץ עם התבטאויות גזעניות של אורי אור, מנהל הקמפיין של וילנאי, יריבו של מופז. הביטוי הגזעני של אורי אור גרם להדחתו, וברק נאלץ "להתנצל" לפני המזרחים על העוול שגרמה להם תנועת העבודה לדורותיה.

כל זה התרחש על רקע מדיניות כלכלית אנטי-חברתית של נתניהו, שדחף את שני המנהיגים הבכירים שלו, שר החוץ לוי ושר הביטחון מרדכי, לפרוש מהליכוד ולהתמודד מולו. מדוע לא חברו יחדיו דוד לוי ואיציק מרדכי והקימו מפלגה שתתמודד מול נתניהו, למרות הרקע הפוליטי המשותף? הם ידעו היטב ששניהם מזרחים, ואם יחברו זה לזה מיד יסומנו כעדתיים וסקטוריאליים ויעברו חיסול ממוקד. במקום זאת מרדכי קיבל מקום ראשון במפלגת המרכז של ליפקין שחק, מרידור ומילוא, ואילו לוי חבר עם מפלגתו 'גשר' ל'ישראל אחת' בראשות אהוד ברק. איש לא טען אז, כמו היום, שעברם בליכוד פוסל אותם מהליכה שמאלה, כמו שטוענים היום נגד אורלי והתחברותה לעמיר פרץ.

בבחירות 1999 כולם רצו להתהדר במנהיגים מזרחים, אבל בתנאי שלא יתחברו אחד לשני באופן עצמאי. עוד שני מנהיגים עולים היו פרופסור שלמה בן עמי ועמיר פרץ. באותם ימים הייתי מקורב לעמיר פרץ וחבר שלי ניסה לעזור לשלמה בן עמי להתמודד על ראשות המפלגה מול ברק. כדרכי, תפסתי יוזמה והלכתי להיפגש באופן חשאי עם בן עמי. הצעתי לו לחבור לעמיר, שהיה אז יו"ר הסתדרות חזק, ועמד בראש מנגנון ההסתדרות בעל השפעה גדולה במפלגה. מדובר בשני מנהיגים מרוקאים שהחזיקו בעמדות הכי שמאליות במפלגה, הן מדינית והן חברתית-כלכלית, והאמנתי שהחיבור ביניהם טבעי ויכול לנצח את ברק – שהיה בעיני כבר אז איש מסוכן עקב התנגדותו לתהליך אוסלו. אינני זוכר אם שלמה אמר לי את זה במילים מפורשות או ברמז, אבל היה ברור שעם כל העמדות האידאולוגיות הכי שמאליות, ועם כל הכוח הארגוני שיהיה, הם לא יוכלו לעמוד מול הדה-לגיטימציה שלהם כ"עדתיים". באותו רגע הבנתי מדוע מנהיגים מזרחים לא חוברים אחד לשני. אותה חוכמת חיים פוליטית מצויה באזהרתו של דוד לוי את עמיר פרץ, 20 שנה אחרי.

מדוע מפחדים מהנהגה מזרחית בשמאל הציוני? הסיבה העיקרית בעיני איננה התרבות המזרחית, שבלאו הכי הולכת והופכת לגיטימית ופופולרית, וגם לא הדרישות הכלכליות, שגם רבין הניאו-ליברל הבין שהן חיוניות כדי לקבל תמיכה של מזרחים. הבעיה היסודית בעיני טמונה ביחס לזהות הקולקטיבית הישראלית תוצרת הציונות הסוציאליסטית. הציונות הסוציאליסטית מגדירה את הפרויקט הציוני כמפעל התיישבות אירופאי, בקונפליקט עם הסביבה הערבית כולה, ועם הפלסטינים בפרט, שאותם שואפים לגזול ולדחוק מאדמותיהם.

ההגדרה הזו יוצרת זהות ישראלית המושתתת על מספר דיכוטומיות, מדירה אחרים ומצדיקה את השליטה עליהם. הדיכוטומיה הראשונה היא כמובן יהודים/ערבים, אבל נגזרות ממנה גם דיכוטומיות נוספות: מערבי/מזרחי, מודרני/מסורתי וחילוני/דתי. בדיכוטומיות האלה השליט הלגיטימי הוא היהודי החילוני המערבי והמודרני. זה נכון גם ב"שמאל" וגם ב"ימין", אבל בימין מנחם בגין השכיל להכיל את המזרחים והמסורתיים על ידי השימוש במיתוס ההבטחה של ארץ ישראל השלמה והענקת זכויות היתר ליהודים. הגדרה זאת מאפשרת למזרחים להרגיש חלק מהקולקטיב הישראלי, אם כי קצת נחותים, כי הם גורם פסיבי בפרויקט הלאומי של ההתיישבות. הם לא ממקימי ההתיישבות הציונית הסוציאליסטית, ולא של תנועת ההתיישבות ברחבי ארץ ישראל השלמה. הם אמנם מתיישבים בקרקעות גזולות של ערבים, אבל רק אחרי שאלה סולקו מאדמותיהם על ידי המדינה או המתיישבים. המזרחים אולצו על ידי המדינה להתיישב, אם בכפיה פיזית בשנות ה-50', או באילוץ/פיתוי כלכלי אחרי 67'.

הבעיה היסודית של הציונות האירופאית עם המזרחיות היא שהיא מציבה אלטרנטיבה זהותית מכילה ולא היררכית. המזרחיות היא תוצרת ישראל, פרי אפליית המזרחים. היא אינה קיימת בחו"ל. להבדיל מהזהות הישראלית תוצרת הלאומיות והקולוניאליזם האירופאי, יש בזהות הקולקטיבית המזרחיות פוטנציאל להכיל את הדיכוטומיות ולייצר זהות משותפת לא מדירה ולא היררכית לכלל הישראלים. המזרחיות יכולה להכיל יהדות וערביות, מסורתיות ומודרניות, מזרחיות ומערביות, וגם כל הגרסאות של דת על הרצף שבין חילוניות-חרדיות. המזרחיות לא מחויבת אידאולוגית להמשיך את פרויקט ההתיישבות והדחיקה של הערבים, ואף מסוגלת להתקיים כחלק אינטגרלי של המזרח התיכון, כפי שחיו היהודים במשך מאות שנים לפני 1948. במילים אחרות, המזרחיות היא אלטרנטיבה זהותית לישראליות המדירה והיררכית תוצרת אירופה. כלומר המזרחיות איננה דאגה סקטוריאלית למזרחים בלבד, אלא אלטרנטיבה מכילה לכלל החברה הישראלית, אשר מסוגלת גם להשלים עם הסביבה, לא רק להיפרד ממנה בגלל "הסכנה הדמוגרפית" (ביטוי גזעני אופייני למחנה ה"שמאל השפוי"). לכן זאת זהות מסוכנת, בראש וראשונה לשמאל הציוני.

בעקבות החיבור של פרץ לאורלי לוי מתנהלת נגדם מלחמת חורמה שעלולה לחסל את מפלגת העבודה, לגרום לאובדן קולות רבים, ולהפסד בבחירות, רק שלא תקום מפלגה המונהגת על ידי מזרחים חילונים המוכנים לקבל בברכה קואליציה עם הרשימה המשותפת, אבל מואשמים בהיותם ימניים. כאן הבעיה היסודית: שלילת המזרחיות גורמת נזק עצום לפוליטיקה הישראלית. המאבק לשמירת העליונות התרבותית החילונית-מערבית על פני המזרחיות תקע את הפוליטיקה הישראלית שנים רבות, והדבר בלט בשנות ה-90', כאשר ש"ס, השותפה העיקרית של רבין בתהליך אוסלו, הייתה תחת מתקפה מתמדת של מרצ. העימות הגיע לשיאו ב-2000, עם פרישת מרצ מממשלת ברק על רקע מחלוקת על תקציב של משרד החינוך. פתאום תהליך השלום, הפסקת הכיבוש ופתרון שתי המדינות הפכו שוליים לעומת הצורך הדחוף להיאבק בש"ס.

דחיפת ש"ס ויהדות התורה לגוש "הימין" היא תוצאה חמורה של המאבק לעליונות המערבית-חילונית של "השמאל הציוני". ומעל הכל עצם הבניית השדה הפוליטי כגושים של "שמאל-ימין" שמסמנים את כל הדיכוטומיות גם יחד חילוני-דתי, מערבי-מזרחי, מודרני-מסורתי, ובכך מכוננים את ה"שמאל" כתופעה תרבותית, א-פוליטית ומתנשאת, ללא כל התייחסות לעמדות ימניות קיצוניות, לא של יעלון-לפיד-גנץ, לא של ברק, ועכשיו אפילו לא ליברמן. ה"שמאל-ימין" הוא סימון דיכוטומי שבטי הנגזר משלילת הלגיטימיות של המזרחיות כאלטרנטיבה מכילה של הדיכוטומיות. עמיר פרץ לא העז עד כה לנסח את עצמו במפורש מול הישראליות המדירה, החילונית ומערבית, אלא רק לרמוז לאלטרנטיבה על ידי הגדרת "המסע הישראלי" החדש לישראליות המכילה את כולם.

פרץ מודע כל הזמן לגזענות נגדו ומנסה לחמוק ממנה, אבל הוא לא חלם שיעשו לו חיסול ממוקד, יאשימו אותו כאיש ימין, ויקבלו את ברק בזרועות פתוחות כמנהיג "שמאל". מדוע קל לסמן את פרץ כאיש "ימין"? בראש וראשונה כי חבר למזרחית נוספת שבאה מ"גוש הימין". זה לא משנה מה היו מאבקיה לאורך כל השנים, איזה הישגים כלכליים היא הביאה, ולא משנה שהיא פרשה מישראל בתנו על רקע הצטרפות ליברמן לנתניהו. עמיר פרץ לקח סיכון נוסף: סירב להתחבר למרצ וממשיך לסרב להשתמש בשפה השבטית הדיכוטומית נגד ה"ימין" ובסיסמא "רק לא ביבי". סיסמא זאת של "גוש השמאל-מרכז" רק תוקעת את הפוליטיקה הישראלית, כי שבטיות היא דמוגרפית, ודמוגרפית "השמאל" (חילוניים, מערביים, מעמד בינוני משכיל) הוא מיעוט. כשפרץ הבטיח להביא קולות מהימין הוא לקח סיכון עצום, כי הנסיבות ב-2019 שונות מאלה של שנת 2006. הסימון שלו כאיש ימין וההתנערות מהסיסמה "רק לא ביבי" לא בהכרח יביאו לו קולות של אנשי ליכוד וש"ס בפריפריה, אבל בטח יבריחו ממנו מנדטים של ה"שמאל הציוני".

לא ברור האם וכיצד יוכל פרץ להתגבר על החיסול הממוקד שהוא עובר, אבל אולי כדאי לקרוא לילד בשמו: פרץ מנסה להעביר את המחנה הקרוי "שמאל" טרנספורמציה יסודית, שתאפשר בניית זהות ישראלית המכילה ניגודים בין מזרח למערב, דת וחילון, ויהודים וערבים. זאת האלטרנטיבה לישראליות החילונית-מערבית המתנשאת של שבט "השמאל". רצוי גם להסביר מה הם הנזקים הפוליטיים שבהתנשאות הזאת, הן כלפי מזרחים, כלפי הערבים וכלפי הדת. אינני בטוח אם מהלך כזה יכול להביא קולות או שמא יבריח אותם, אבל לפחות יעורר דיון על הנושא הכי מוכחש בפוליטיקה הישראלית.