• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

יובל נח הררי, היסטוריה ורטוריקה

הפופולריות העצומה של ספריו מעידה על העניין הרב של הציבור בהיסטוריה. אנשים מעוניינים להבין את הסיפור הגדול, כזה שיעשה סדר בכרונולוגיה ויסביר איך הגענו לאן שהגענו. ומה רע בכך בעצם?
רודי קיסלר

הפרסומים בדבר השינויים שבוצעו בגירסה הרוסית של ספרו האחרון של ההיסטוריון המוערך יובל נח הררי, "21 מחשבות על המאה ה-21", גררו גל של ביקורות ברחבי העולם ובמיוחד בישראל. בעוד שבגרסתו המקורית של הספר, הררי בחר להדגים את המושג פוסט-אמת על ידי הצגת התגובה הרוסית לכיבוש האי-קרים, בגרסה הרוסית של הספר, הכיבוש הפך לסיפוח ופיסקה העוסקת בפוטין הוחלפה לטובת טראמפ. הביקורות שהוטחו בהררי התייחסו לשינויים שאישר כעדות לסדקים המוקדמים בתדמיתו של הררי כ״פילוסוף יודע-כל״ ואף כהיסטוריון סורר שהטמיע צנזורה עצמית.

חלק מהמבקרים הרחיקו עד לספרו הראשון, רב המכר הבינלאומי "קיצור תולדות האנושות", על מנת להצביע על שורשי הבעייתיות בכתיבתו של הררי כגון אי דיוקים היסטוריים, שימוש בדמיון מופרז על חשבון כתיבה היסטורית, ואף כינו את הררי שרלטן. הדיון בהררי כהיסטוריון ״מעגל פינות״ מתווסף למתח ארוך שנים בדבר עבודת ההיסטוריון והגבול שבין הצגת העבר באופן נאמן למה שקרה, לבין שאיפתו להציג סיפור נהיר לקוראיו.

השאלה "כיצד ראוי לכתוב היסטוריה" נשאלה עוד בכתביהם של הוגים עתיקים כגון קיקרו ופוליביוס שדנו בין היתר עד כמה נכון להקריב עובדות היסטוריות שאינן ״מתיישבות״ בדיוק עם הרצף הסיפורי על מנת להציג סיפור קוהרנטי שיגיע לקהל רחב, או במילים אחרות: האיזון שבין היסטוריה לרטוריקה. עם עלייתו של המדע החדש בעת החדשה, מעמדה של ההיסטוריה הוטל בספק והיסטוריונים שאמיתות כתביהם אומצו עד אז ללא פקפוק התבקשו לספק הוכחות לממצאיהם. המתח שבין מעמד ההיסטוריה כמדע מבוסס על עובדות לבין המימד האמנותי מבוסס הדמיון שיש בה, מקבל משנה תוקף בעידן פוסט-האמת בו נעשים שימושים מעוותים בהיסטוריה לצרכים פוליטיים.

המתח שבין מעמד ההיסטוריה כמדע מבוסס על עובדות לבין המימד האמנותי מבוסס הדמיון שיש בה מקבל משנה תוקף בעידן פוסט-האמת

היסטוריונים מקצועיים נוטים להתייחס בקרירות כלפי היסטוריה פופולרית (מוזיאונים, ספרי היסטוריה פופולריים ואף היסטוריה הנלמדת בבית הספר) בטענה שאינה עמוקה דיה, וככזו אשר בהצגתה מחמיצה את המורכבויות הטמונות בתהליכים היסטוריים. מן הצד האחד, היסטוריה אקדמאית כיום מפיקה תגליות חדשות ועושה שימוש במתודולוגיות מקוריות. מן הצד השני, למרות התמורות המרתקות המתרחשות בדיסציפלינה, כמעט כולן נשארות במעגלים המקצועיים-אקדמאים ולא מגיעות לידיעת הציבור הרחב. אם כך, יש לשאול כיצד יש להציג את העבר לקהל שאינו מורכב מהיסטוריונים מקצועיים או סטודנטים להיסטוריה?

כריכת הספר

מחקר שפורסם לאחרונה הצביע על ירידה משמעותית במספר הסטודנטים הנרשמים לחוגי היסטוריה בארה״ב. זאת, למרות שמספר הנרשמים הכולל לאוניברסיטאות נמצא דווקא במגמת עלייה. גם בישראל המצב אינו מזהיר בכל הקשור למדעי הרוח בכלל ולהיסטוריה בפרט. בעשור האחרון הדיווחים בדבר מצבה העגום של ההרשמה לחוגים ללימודי היסטוריה הפכו צפויים בפתחה של כל שנת לימודים. המשמעות של מצב זה היא לא רק שמספר ההיסטוריונים העתידי פוחת, אלא שגם הציבור הרחב יחסר בעתיד מיומנויות חשיבה היסטורית. זאת, למרות קריאות חוזרות ונשנות של חוקרי חינוך בדבר חשיבותה של החשיבה ההיסטורית, דווקא בעידן פוסט-האמת.

בעוד ההיסטוריה האקדמית נאבקת למשוך סטודנטים על ידי קריצות לפלטפורמות פופולריות ואף בדיוניות דוגמת בניית קוריקולום מבוסס ׳משחקי הכס׳, ההיסטוריה הפופולרית פורחת מתמיד. סרטים היסטוריים (וכאלו ״מבוססי סיפור אמיתי״) ממשיכים להעסיק את הקולנוענים ומושכים קהל רב לקופות, מוזיאונים נפתחים חדשות לבקרים ואתרי מורשת עולמיים גורמים לאנשים לחצות יבשות על מנת להתנסות בגוף ראשון בשרידי העבר. בין המופעים ההיסטריים הללו נמצאים גם ספריו של הררי. כמו "קיצור תולדות האנושות", הפופולריות העצומה של ספרו האחרון העוסק בין היתר בהיסטוריה קרובה ורעיונות עכשוויים, מעידה על העניין הרב של הציבור בהיסטוריה. אנשים מעוניינים להבין את הסיפור הגדול, כזה שיעשה סדר בכרונולוגיה ויסביר פחות או יותר איך הגענו לאן שהגענו.

בכך לא ניתן להטיל ספק בהצלחתו של הררי. הוא הצליח לקחת סיפור ענק ומסובך, מה שהוא מכנה ״תולדות האנושות״ והפך אותו לסיפור קצר, קוהרנטי ובעיקר מרתק. לשם כך הוא נזקק לדמיון רב וגם לנכונות להקריב עובדות היסטוריות ולשנות פרטים לטובת אותו סיפור גדול. בכך, הררי הפך את ההיסטוריה נגישה למיליונים מסביב לעולם ועודד את קוראיו לעצור ולשאול שאלות חשובות בנוגע לעצמם וסביבתם בהווה. האם זו לא הקריאה האמיתית של ההיסטוריה?

הכותב הוא מורה ודוקטורנט לחינוך היסטורי באוניברסיטת מקגיל, קנדה

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. פרופ. שמואל פניג

    מאמר מרענן ומקורי על המתח המובנה בין האקדמיה והמחקא והניסיון להנגשה פופולרית והמכשולים והכשלים שבדרך. הכותב מיטיב להמחיש בעיתיות זו דרך הדיון בספריו של נח יובל הררי.
    נהניתי והחכמתי

  2. חזי חזזית

    מאמר טוב. שיחקתן אותה העוקץ.

    לענייננו, אפשר להניח שאקדמאים שמבקרים את נוח הררי מונעים בעיקר מקנאה.

  3. נתנייתי

    מהי אותה ״היסטוריה״ שצריך להנגיש לציבור הרחב?
    הכרת אירועים ותהליכים מסוימים? עקרונות היסטוריים?

    להכיר אירועים חשוב- זה בונה זהות. זה גם מעניין מאוד. יש ז׳אנר מצליח מאוד של ״קח גיבור היסטורי מוכר ותאר את תקופתו וסביבתו, ובפרט את האישה/משרתת/בת/מאהבת שלו, ואיך בעצם *היא* הגיבורה האמיתית.
    אין הרבה נזק מעיגול פינות, כל עוד לא נותנים לציבור רושם שלינקולן היה צייד ערפדים, למשל.

    להעביר עקרונות היסטוריים: כאן מתחילה הבעיה.
    איזה עקרון היסטורי בעצם מעבירים?
    מניין שהוא נכון?
    מניין שהדוגמא מתאימה לעיקרון?
    קל מאוד להעביר תפיסה היסטורית "סיפורית״: הגנרל א׳ ניסה לכבוש את העיר ב׳ ונכשל מסיבה ג׳. כך נראות רוב היצירות ההיסטוריות הפופולריות.
    למה רומל הפסיד למונטגומרי? בגלל לוגיסטיקה!
    למה נפוליאון הובס ב-1812? בגלל החורף הרוסי!

    גם יובל נוח הררי נוקט בגישה ״סיפורית״, רק בקנה מידה של מאות ואלפי שנים. הנטיה לרכל מופיעה מוקדם ושורדת את כל ההיסטוריה, הכתב מופיע ומביס ציוויליזציות אנלפבתיות. כל התופעות מובילות לליברליזם, פאר היצירה, שדינו לנצח.

    האם הגישה הסיפורית הזו נכונה? טולסטוי הקדיש 9 שנות עבודה ושני כרכים של ״מלחמה ושלום״ להראות תפיסה ״טבעית״ של ההיסטוריה- בה הגיבורים פועלים לפי הנסיבות ולא מנצלים אותן למטרותיהם. זו תפיסה מאוד קשה להצגה- טולסטוי היה צריך הרבה סצינות בהן דמויות שונות פועלות באופן דומה בהשפעת נסיבות דומות – וקשה להראות אותה באופן פופולרי. הרבה יותר קל לראות סרט בו הגיבור סובל ומנצח, מסרט בו הוא סובל, מפסיד ומת או משתנה בגלל הנסיבות.

    לגבי יובל נוח הררי: השאלה אם טראמפ משקר או פוטין משקר סתמית לגבי הטענות שלו, החובקות עולם. הקורא הרוסי ייקרא את אותן תיזות שהקוראים בשאר העולם מקבלים- הסיפור לא השתנה בתרגום לרוסית. הבעיה אצלו היא מהותית- לא בטוח כלל שהסיפור שהוא מספר הוא הסיפור הנכון.