יובל נח הררי, היסטוריה ורטוריקה

הפרסומים בדבר השינויים שבוצעו בגירסה הרוסית של ספרו האחרון של ההיסטוריון המוערך יובל נח הררי, "21 מחשבות על המאה ה-21", גררו גל של ביקורות ברחבי העולם ובמיוחד בישראל. בעוד שבגרסתו המקורית של הספר, הררי בחר להדגים את המושג פוסט-אמת על ידי הצגת התגובה הרוסית לכיבוש האי-קרים, בגרסה הרוסית של הספר, הכיבוש הפך לסיפוח ופיסקה העוסקת בפוטין הוחלפה לטובת טראמפ. הביקורות שהוטחו בהררי התייחסו לשינויים שאישר כעדות לסדקים המוקדמים בתדמיתו של הררי כ״פילוסוף יודע-כל״ ואף כהיסטוריון סורר שהטמיע צנזורה עצמית.

חלק מהמבקרים הרחיקו עד לספרו הראשון, רב המכר הבינלאומי "קיצור תולדות האנושות", על מנת להצביע על שורשי הבעייתיות בכתיבתו של הררי כגון אי דיוקים היסטוריים, שימוש בדמיון מופרז על חשבון כתיבה היסטורית, ואף כינו את הררי שרלטן. הדיון בהררי כהיסטוריון ״מעגל פינות״ מתווסף למתח ארוך שנים בדבר עבודת ההיסטוריון והגבול שבין הצגת העבר באופן נאמן למה שקרה, לבין שאיפתו להציג סיפור נהיר לקוראיו.

השאלה "כיצד ראוי לכתוב היסטוריה" נשאלה עוד בכתביהם של הוגים עתיקים כגון קיקרו ופוליביוס שדנו בין היתר עד כמה נכון להקריב עובדות היסטוריות שאינן ״מתיישבות״ בדיוק עם הרצף הסיפורי על מנת להציג סיפור קוהרנטי שיגיע לקהל רחב, או במילים אחרות: האיזון שבין היסטוריה לרטוריקה. עם עלייתו של המדע החדש בעת החדשה, מעמדה של ההיסטוריה הוטל בספק והיסטוריונים שאמיתות כתביהם אומצו עד אז ללא פקפוק התבקשו לספק הוכחות לממצאיהם. המתח שבין מעמד ההיסטוריה כמדע מבוסס על עובדות לבין המימד האמנותי מבוסס הדמיון שיש בה, מקבל משנה תוקף בעידן פוסט-האמת בו נעשים שימושים מעוותים בהיסטוריה לצרכים פוליטיים.

היסטוריונים מקצועיים נוטים להתייחס בקרירות כלפי היסטוריה פופולרית (מוזיאונים, ספרי היסטוריה פופולריים ואף היסטוריה הנלמדת בבית הספר) בטענה שאינה עמוקה דיה, וככזו אשר בהצגתה מחמיצה את המורכבויות הטמונות בתהליכים היסטוריים. מן הצד האחד, היסטוריה אקדמאית כיום מפיקה תגליות חדשות ועושה שימוש במתודולוגיות מקוריות. מן הצד השני, למרות התמורות המרתקות המתרחשות בדיסציפלינה, כמעט כולן נשארות במעגלים המקצועיים-אקדמאים ולא מגיעות לידיעת הציבור הרחב. אם כך, יש לשאול כיצד יש להציג את העבר לקהל שאינו מורכב מהיסטוריונים מקצועיים או סטודנטים להיסטוריה?

מחקר שפורסם לאחרונה הצביע על ירידה משמעותית במספר הסטודנטים הנרשמים לחוגי היסטוריה בארה״ב. זאת, למרות שמספר הנרשמים הכולל לאוניברסיטאות נמצא דווקא במגמת עלייה. גם בישראל המצב אינו מזהיר בכל הקשור למדעי הרוח בכלל ולהיסטוריה בפרט. בעשור האחרון הדיווחים בדבר מצבה העגום של ההרשמה לחוגים ללימודי היסטוריה הפכו צפויים בפתחה של כל שנת לימודים. המשמעות של מצב זה היא לא רק שמספר ההיסטוריונים העתידי פוחת, אלא שגם הציבור הרחב יחסר בעתיד מיומנויות חשיבה היסטורית. זאת, למרות קריאות חוזרות ונשנות של חוקרי חינוך בדבר חשיבותה של החשיבה ההיסטורית, דווקא בעידן פוסט-האמת.

בעוד ההיסטוריה האקדמית נאבקת למשוך סטודנטים על ידי קריצות לפלטפורמות פופולריות ואף בדיוניות דוגמת בניית קוריקולום מבוסס ׳משחקי הכס׳, ההיסטוריה הפופולרית פורחת מתמיד. סרטים היסטוריים (וכאלו ״מבוססי סיפור אמיתי״) ממשיכים להעסיק את הקולנוענים ומושכים קהל רב לקופות, מוזיאונים נפתחים חדשות לבקרים ואתרי מורשת עולמיים גורמים לאנשים לחצות יבשות על מנת להתנסות בגוף ראשון בשרידי העבר. בין המופעים ההיסטריים הללו נמצאים גם ספריו של הררי. כמו "קיצור תולדות האנושות", הפופולריות העצומה של ספרו האחרון העוסק בין היתר בהיסטוריה קרובה ורעיונות עכשוויים, מעידה על העניין הרב של הציבור בהיסטוריה. אנשים מעוניינים להבין את הסיפור הגדול, כזה שיעשה סדר בכרונולוגיה ויסביר פחות או יותר איך הגענו לאן שהגענו.

בכך לא ניתן להטיל ספק בהצלחתו של הררי. הוא הצליח לקחת סיפור ענק ומסובך, מה שהוא מכנה ״תולדות האנושות״ והפך אותו לסיפור קצר, קוהרנטי ובעיקר מרתק. לשם כך הוא נזקק לדמיון רב וגם לנכונות להקריב עובדות היסטוריות ולשנות פרטים לטובת אותו סיפור גדול. בכך, הררי הפך את ההיסטוריה נגישה למיליונים מסביב לעולם ועודד את קוראיו לעצור ולשאול שאלות חשובות בנוגע לעצמם וסביבתם בהווה. האם זו לא הקריאה האמיתית של ההיסטוריה?

הכותב הוא מורה ודוקטורנט לחינוך היסטורי באוניברסיטת מקגיל, קנדה