הזכות לחינוך - לא לכל הבדואים

לאחר מעל 70 שנה הכפרים בנגב הם עובדה קיימת, גם אם ברבות מהמפות הם לא מסומנים. סירובה של המדינה להכיר בהם יוצר מצב שבו הנגב על כל תושביו יוצא נפסד ובמעגל הרחב יותר, המדינה כולה
בתיה רודד ויצחק אהרונוביץ'

הזכות ללמוד מעוגנת כבר עשרות שנים כזכות בסיסית של ילדי מדינות העולם. מעבר לכך, חובתה של המדינה היא כלפי אזרחיה ואזרחיה לעתיד לקיים זכות זו. חובה זו היא כלפי אזרחי העתיד והוריהם וגם כלפי שאר אזרחי המדינה, לשם שגשוג כל אזרחיה וכל מחוזותיה. בנגב, ייבחן העם, אמר דוד בן גוריון וכאן, היום, עם פתיחת שנת הלימודים התש"פ, הוא נכשל.

"אם לא נקבל תקציבים לא נפתח את שנת הלימודים", כך מסרה מועצה אזורית אל-קסום למשרד החינוך לגבי הכפרים הבדואיים הלא-מוסדרים (ידיעות הנגב, 23.8.2019). המועצה האזורית אל-קסום קמה כדי לשרת ולנהל שבעה יישובים בדואים שזכו להכרה מהמדינה. על פי הסכם עם משרד החינוך, עליה לספק שירותי חינוך גם לילדי הכפרים שלא זכו להכרה אשר פזורים על פני שטח נרחב ולא נכללים בשטחה של המועצה (למועצות האזוריות הבדואיות, בניגוד למרבית המועצות האזוריות, לא הוקצו שטחים פרט לשטחי היישובים התחומים בקו הכחול). וכך, למרות שבמועצה רשומים 12,000 תושבים בלבד היא מעניקה שירותים לכ-40,000 נפש ללא תקנים ותקציבים מספקים.

זוהי מפת המרחב שלו מספקת המועצה האזורית אל-קסום שירותי חינוך:

מקור: מועצה אזורית אל-קסום

"על רקע לחצים של עמותת ימין, הופסקו עבודות לבניית תיכון ביישוב בדואי", דיווח אלמוג בן-זכרי בעיתון "הארץ"  לפני ימים ספורים. מדובר בעמותת רגבים שעצרה את התכנון באל-זרנוג. בלחצה של העמותה, הוציאה היחידה לאכיפת דיני התכנון והבנייה במשרד האוצר צו הפסקת עבודה להקמת בית ספר תיכון ביישוב הבדואי הלא מוכר אל-זרנוג שבנגב. בית הספר אמור היה להיות מוקם בקרוואנים, וטרם ניתן לו היתר. לעומת זאת, ב-14.8 בישר אלמוג בן-זכרי כי רשות מקרקעי ישראל הודיעה על הקמת בית ספר יסודי לילדי הכפר הבלתי מוכר רח'מה בתום 13 שנה של מגעים עם התושבים.

הסירוב להקים בתי ספר, או לספק להם דרך גישה ולחברם לחשמל, נובע מהרצון למנוע את הפיכתו של כפר לא מוסדר לעובדה קיימת, בלתי הפיכה

תהליכים אלה של מניעת חינוך מהבדואים, טוענים החוקרים (מביניהם: אבו-סעאד, רותם וגורדון), החלו כבר בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20 כחלק ממנגנון הדחיקה של הבדואים מאזור הסייג, שאליו הועברו ב-1949 מכל הנגב לשבע העיירות הבדואיות. מדיניות זו ניכרת, לא רק במנהל התכנון, אלא גם בפסיקות בג"צ. הסירוב להקים בתי ספר, או לספק להם דרך גישה ולחברם לחשמל, נובע מהרצון למנוע את הפיכתו של כפר לא מוסדר לעובדה קיימת, בלתי הפיכה. אלא שכיום, לאחר מעל 70 שנה הם אכן עובדה קיימת, גם אם ברבות מהמפות הם לא מסומנים.

אם נתבונן במדיניות ובמאבקים אלה, ניווכח שסירובה של המדינה להכיר ביישובים, יוצר מצב שבו הנגב על כל תושביו יוצא מפסיד ובמעגל הרחב יותר, המדינה כולה. כ-100,000 מאזרחי המדינה חיים ללא תשתיות ושירותים אזרחיים ברמה בסיסית. למצב הזה יש כמובן השלכות על חינוכו של הדור הצעיר. הסירוב לספק שירותי חינוך בכפרים הלא-מוסדרים מוליד נשירה חמורה של תלמידים ממערכת החינוך, חינוך גן שמתחיל רק בגיל ארבע ופוגע ברמת החינוך, בהישגי התלמידים ובמעגלים רחבים, באוכלוסיית הנגב ובחברה הישראלית. ממערכת חינוך הנתונה בקשיים כאלה לא יצמחו אזרחים המצוידים באוריינות הכל-כך חיונית כיום. כתוצאה מהפערים הקיימים במערכת החינוך הנגב סובל ויסבול ישירות, והמדינה בעקיפין, לאור נתוני ההישגים בחינוך של בני שליש מאוכלוסיית הנגב, הבדואים, כחלק מהממוצע הישראלי ביחס למדינות ה-OECD. מדינה שרוצה למצב עצמה בחזית המדע, הטכנולוגיה וההומניזם לא הייתה נוקטת במדיניות זו.

אנו קוראים למימושה של זכות לחינוך שוויוני ונאות לכל, גם למי שנתפסים כ"אחרים" האולטימטיביים של החברה בישראל. או כפי שמנסחת זאת חנה ארנדט ב"יסודות הטוטליטריות": "…אם אין אנו רואים בשחור החי בקהילה לבנה אלא שחור ולא שום דבר אחר, מאבד הלה מינה וביה, יחד עם זכותו לשוויון, גם את אותה חירות פעולה שהיא אנושית במהותה… הוא הופך להיות סוג של בעל חיים הנקרא אדם."

ד"ר בתיה רודד היא גיאוגרפית, חוקרת ופעילה חברתית בנגב וד"ר יצחק אהרונוביץ' הוא גיאוגרף ומרצה במכללת קיי

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.