הנערים שלנו ושלהם מנהלים את הסכסוך

1. הימין הדת"לי. הסדרה החדשה "הנערים" (HBO, קשת אינטרנשיונל) ממחישה היטב את הפנמת תרבות "הילד של כולנו" שהתהוותה במחאת גלעד שליט, כולל דחף שיצא מכלל שליטה – להפוך למרכז העצבים של הקונסנזוס הישראלי. "כל מחיר"… "לעשות הכל"… על מנת להחזיר את שלושת הנערים שנרצחו בברוטליות מבעיתה. זהו שעתוק מדויק של אותה מחאה על ידי אותו ציבור שהתנגד לה; במידה והנערים היו שבויים וחיים בידי חמאס – האם היה אותו מחנה מוכן לשחרור אלפי מחבלים ככופר, או "פרס לטרור"?

2. השמאל. נוח מדי לתמוך אוטומטית בסדרה שלכאורה עוסקת ברצח של נער פלסטיני על ידי יהודים. טרור יהודי יש לא מהיום, וזה גם לא סוד גדול. שמעתי פה ושם ביקורות ולפיהן "המסר של הסדרה מורכב עבור צופה מבחוץ". למה מורכב? כי היא איננה פשטנית ואיננה מציגה פלקט מזלזל לרוג'ר ווטרסים ודומיהם. שיחשבו גם הם, לעזאזל. למה "מורכב"? כי הסדרה חוטאת בהתבוננות עמוקה על השסעים החופפים בחברה הישראלית. לא מאבק בין פרוגרמות פוליטיות, לאומיות ודתיות. היא מציגה חפיפה. היא איננה מפחדת להציג ביקורת פוליטית מזרחית על ההתרחשויות המזעזעות של קיץ 2014. הרוצחים אינם בני אליטות מחורד"לות מהתנחלויות הזרם המרכזי, אלא "משפרי דיור" בשטחים. הם אינם "אידאליסטים" שלוחי מטרה, אלא חרדים ספרדים החיים בדיכוי מעצם היותם שוליים פריפריאליים, והיותם פריפריה בתוך הזרם הספרדי התורני מול עולם הישיבות האשכנזי-ליטאי.

האם הרבה אנשי שמאל הבחינו בכך? מדובר ב"עיוורון צבעים" כשיטה. חלקם מתבוננים בהם, כמו רוב "המחלקה היהודית" בשב"כ, דרך מצלמות אבטחה שנועדו לעקוב אחרי פלסטינים, אמצעי האזנה שנועדו לצוטט בעיקר לפלסטינים, טכנולוגיית התאמת פנים שנוצרת בעיקר לאיתור מבוקשים פלסטינים. האם טכניקות כאלו, כאשר הן מופעלות על יהודים, נהפכות לגיטימיות מבחינת הפרת זכויות אדם? יש לציין שתנועת הבי.די.אס ניצבת נגד הפעלת טכנולוגיות כאלו על ידי מדינת ישראל. אך העניין "הפעוט" הזה נעלם מעיני חלק לא מבוטל מהצופים והצופות של "הנערים". בכך, מצליחים היוצרים, חגי לוי, יוסף סידר ותאופיק אבו ואיל, לתעתע ולבחון את אמות המוסר של חובבי הסדרה, וגם את המוסר הכפול ואפילו הלא מודע שלהם.

3. הדמות המרכזית. סימון "שמעון" (בגילומו של שלומי אלקבץ). חוקר שב"כ. מזרחי, מרוקאי מירושלים. דתי לשעבר, הכיפה הפכה לקרחת. קרחת שהפכה ל"צלקת כיפה". מעין הילה, היעדר או עקבה. "אין" שהוא "יש" מכונן. סימון הוא האדם הדתי ביותר והחילוני ביותר. הוא נע שם, בין היהודיות לערביות, בין החרדיות לחילוניות באופן מרתק, מורכב ולא פשטני. הוא בלש. לא מהסוג של "שרלוק הולמס" של קונאן דויל, כזה שמראש יודע את התשובה ורק מחפש ראיות. הוא בלש מהסוג של של "האב פול" של צ'סטרטון, כזה שמחפש את האמת וחוקר אותה דרך נפשו שלו ונפש האדם בכלל. הוא לא רק מפענח את הפשע, אלא גם מבין אותו ואת מניעיו. כמו מחקר של פילוסוף שאינו יודע את האמת ומחפש אותה. סימון הוא אולי המסר הפוליטי והמוסרי של יוצרי הסדרה לכולנו.

4. "בני עמי בחרו בדרך הטרור!". קריאתו השנויה במחלוקת, בלשון המעטה, של נשיא המדינה ראובן רובי ריבלין עומדת על המוקד בסדרה. הפושעים הם בעלי הפרעה דו-קוטבית שהוזנחו על ידי מי שהיו אמורים לטפל, מי שידעו שהם במצב הגורם לפעולות חסרות אחריות וחסרות שליטה, ומסתבר גם כבוחן מציאות לקוי. האם אנשים שפועלים מתוך מאניה או היפומאניה כשירים לעמוד למשפט פלילי? האם, למרות כל הנתונים, ניתן לקבוע שהאדם "כשיר לעמוד למשפט"? אולי במהלך המשפט הוא היה כשיר, אבל האם כששרף למוות נער יפהפה בן 16 הוא היה "כשיר לעמוד לדין"? לא מקנא בתביעה, לא מקנא בהגנה.

5. השסע הדורי. ישנם מנהיגים במזרח התיכון שסבורים ש"את הסכסוך צריך לנהל". הם עצמם מנהלים צוותים אסטרטגים שלפעמים מנהלים אותם: השב"כ נגד צה"ל ונגד המל"ל, והמודיעין נגד הצבא והם נגד המוסד, והקבינט נגד הקבינט והקבינט נגד ראש הממשלה. "מנהלים". חמאס גם "ניהל" ובאמת שלא היה לו אינטרס, שהרי הוא מנהל כי הוא מורתע. בסוף מרוב ניהול הנערים שלנו ושלהם מנהלים את הסכסוך. הם האסטרטגים האמיתיים בהיעדר מנהיגות אקטיבית ולא "מנהלת". רוצחים ילידי שנות ה-80 וה-90 רצחו אחד את השני בלי לשאול את אמא ואבא, ובלי לשאול את "מנהלי הסכסוך". הם טעוני שנאת מוות שמנוהלת היטב מאוקטובר 2000. הם טעוני נפץ. הם היו הזרעים שנבטו ומהם נבקעה האדמה במלחמת "צוק איתן" שלא תאמה את שאיפותיהם של "מנהלי הסכסוך" ומנסחי "מאזן ההרתעה" ועוד כל מיני מילים שיוצרים אנשים עם אחלה משכורות ושוברים להרודס באילת.

6. חשבון נפש. ישראל נורא רצתה להוכיח שהיא יודעת להגן על עצמה, יודעת לבוא חשבון עם עצמה ו"להתנער מדרך הטרור ולערוך חשבון נפש". ישראל הוכיחה לאומות העולם שהיא מסוגלת לשפוט את עצמה. "הנערים" מוכיחה מעבר לכל ספק שישראל לא מסוגלת להבין את עצמה. לא את השסעים שבה, ולא את החפיפה ביניהם. כל דיון אמיתי ומהותי מוצג על ידי הפוליטיקה מכל הצדדים כ"כפירה בעיקר". בסוף מה? תוקפים סדרה מעולה שבמעולות (עד כדי חשד שב"קשת" עצמה לא הבינו את הסדרה) בעליבות נפש קטנונית. כאילו אנחנו ממשיכים "לנהל" את הטיפשות והעיוורון שלנו.

למאמרים נוספים על הסדרה "הנערים"