"מוות לערבים" אינה רק קריאה - זו מדיניות

האם יש משמעות למילים בעולם שבו הן נהיות קונקרטיות ורצח הוא פתרון אפשרי? על "שנאת מוות", הסדרה התיעודית החדשה של רון כחלילי
איריס חפץ

פסיכואנליטיקאית ישראלית שחיה בברלין מזה 17 שנה (עלייה ראשונה של האינתיפדה השנייה). ערכה את האתר "קדמה", במה לדיון מזרחי

קו ישיר מחבר למרבה הצער בין הפרק הראשון של "שנאת מוות", הסדרה התיעודית החדשה של רון כחלילי בערוץ 8, על התפשטות הקריאות "מוות לערבים", לבין האחרון. כחלילי מתאר איך הערבי מופיע בתקשורת בהקשרים שליליים, כיצד התרבות הערבית משווקת כפולקלור ואיך זמרים ערבים פלסטינים צריכים לשיר שירים של חובבי ציון כדי לקבל תעודת כשרות ציונות. אפשר היה להחליף את הערבי במזרחי, וזה גם מה שקורה בסופו של דבר בפרק השלישי, שבו כחלילי יוצא לבדוק את יחסם של מזרחים לפלסטינים. יוצרים אחרים עסקו בתופעה, בסרטים כמו ״נקם אחת משתי עיני״ המצוין של אבי מוגרבי, שמתאר את הפסיכוזה הציונית כפי שטרם תוארה בקולנוע הישראלי, כאשר זמרי המוות היו עוד באמת קומץ מתנחלים דלוקי עיניים שריננו קריאות שמד ונקמה. גם אשר בן טולילה (טללים) עסק כבר ב-2003 בסרטו ״גלות״ במראות השונים שנגלים אליו בביקורים עוקבים בישראל, שבה כתובות ״מוות לערבים״ רעננות מופיעות תחת כל תחנת אוטובוס. 

רצח וגילוי עריות הם שני מקרי טאבו שנמצאו כאוניברסלים, כאיסור בכל התרבויות כמעט. הטאבו נדרש במקום שיש פיתוי והחברה צריכה להציב סנקציה אימתנית כנגדו. בישראל טאבו הרצח הוסר עוד טרם היווסדה, כמו תמיד – "מסיבות בטחוניות": נשים פלסטיניות, למשל, נרצחו ונאנסו במהלך הנכבה, אבל מעשי הטבח עדיין מוסתרים ברובם בארכיונים. בושה עוד היתה ואולי גם אשמה, וצורך לבסס תמונה של עם שהוא קורבן. היום כבר יש פחות בושה ובמקום לפחד חוגגים את הרצח: לא רק קריאות "מוות לערבים" נהיו עניין שבשגרה ודבר מותר, גם המעשה. צלפים ישראלים – "הילדים שלנו" – יורים ורוצחים לאור יום אזרחים בגדה המערבית וברצועת עזה. ותמיד יש כמובן סיבות בטחוניות טובות לעשות את זה, ואם אין מביימים מצב קיומי שמצדיק את זה. באופן הזה מייצרים כל פעם "נערים נעלמים" (פעם הם חיילים, פעם לא) שיש להצילם באופן מיידי, למרות שברור לכל מקבלי ההחלטות שהם כבר מזמן לא בין החיים.

רון כחלילי יוצא עם תפיסת עולם מגובשת ולא מגמגמת למסע בעקבות ההתפתחויות הללו במקומות נוטפי שנאה מנומסת ושקטה עד צעקנית במפגיע (את קווי המתאר של הסדרה אפשר למצוא במאמרה של אורלי נוי ב"שיחה מקומית"). כחלילי מנסה בעיקר למצוא הסברים ולתאר את התופעה ואת המניעים של ישראלים יהודים שונים לקרוא את הקריאה הזו, ולהבין מה עומד מאחוריה. "מוות לערבים" היא למעשה משאלה רצחנית להעלים את האחר, זה שמפריע לנו – לפחות זה מה שנדמה למפנטזים – לחיות בשקט. זה שבלעדיו הכל יהיה טוב יותר. מישהו מעביר ביקורת על מדיניות של הממשלה? שולחים אותו לעזה. ככה טוקבקיסטים או מירי רגב (בפרק השלישי) מדמה שאם חנין זועבי רק תלך לעזה, הכל ייפתר, ואם היא גם תגיד לה את זה בערבית צה"לית, היא גם תלך.

"מוות לערבים" היא למעשה משאלה רצחנית להעלים את האחר, זה שמפריע לנו – לפחות זה מה שנדמה למפנטזים – לחיות בשקט

זו סוג של קריאה שמתחילה בגירוש, העלמה, ומגיעה להשמדה. יהודים היו קורבנותיה שנים רבות. "היהודי" היה לנושא הבעיה, שאם רק ניפטר ממנה, ניגאל. הוא זה שליכלך, זיהם במחלות, גנב את מקומות העבודה והכסף וכמובן את בנות השבט המקומי. את התפקיד הזה ממלאים היום מוסלמים באירופה ו"ערבים" בישראל. וכמובן שהיותו של "הערבי" מסך לבן שעליו מוקרנים הפחדים של היהודים הוא חסר גבולות: אף אחד מאיתנו לא מבקש תעודת זהות של אשה כהת עור לפני שהוא משליך עליה את כל הפחדים והפנטזיות שלו. בין אם מישהו הוא פליט מסודאן או יהודי מאתיופיה, בין אם מישהו הוא גבר מזרחי או פלסטיני, דמו מותר הרבה יותר מדמו של אדם שנראה "אירופאי". זה ה"שווערצע חיה" שמטמא את הדם של בנותינו הכשרות, או כמו שמסביר בסרט גבר יהודי-ישראלי צעיר מכפר ורדים, חתונה אינה עניין אישי בין אישה מסוימת לגבר מסוים, אלא עניין של הקולקטיב. וקולקטיבים בישראל, שבנויה על רוב יהודי, הם כמובן שדה קרב ואיום ביטחוני.

מסיבה זו, גם לא סביר שנדרשים מפגשים בין יהודים לפלסטינים בישראל. מפגשים כאלו לא משנים את העובדה שערבים ימשיכו להיות איום, לא משנה כמה הם נחמדים ועושים חומוס טוב, כל זמן שישראל בנויה על עליונות יהודית לבנה. עדיפה כבר הפרדה, מכיוון שהיא יותר הולמת את המציאות ופחות מנצלת את הפלסטינים לסידור הבלורית הבלונדינית. ולסטריאוטיפים הללו ממילא אין קשר למציאות, כמו שאין צורך ביהודים כדי שתהיה אנטישמיות. ומי מאיתנו היה רוצה להשתתף כיהודי/יה במפגש שבעקבותיו אמורים גויים כלשהם להתפרק מדעותיהם האנטישמיות?

כל ישראל שונאים ערבים זה לזה

סיפורי מזימה של ימין קיצוני בנויים גם על עולם פרנואידי מעוות שנותן למפיצי שמועה – שעל פיה "ערבים עולים על אוטובוסים" (ביבי) או "ערבים מוכרים לנשים יהודיות בושם מיוחד עם חומר ממכר שמרדים" (הודעות וואטסאפ ויראליות מקיץ 2014) – הילה של מומחים ויודעי דבר, שיכולים לפתור את הבעיה שהם לפני רגע "דיווחו" עליה, כאילו היא באמת קיימת וכל כך מאיימת. כל זמן שאנשים חיים באוירה מאויימת ורדופה, הם גם יקנו את הסיפורים הללו בקלות. ליהוק הפלסטיני בתפקיד הזה מאפשר בישראל גם "למנוע פיצול בעם" לכאורה: כל ישראל שונאים ערבים זה לזה.

הדרך להתקבל בישראל כישראלי היא לשנוא ערבים. כמו שמהגר לארה"ב נהיה אמריקאי אם הוא מחליף מכונית כל שנה-שנתיים, ככה מהגר מבריה"מ לשעבר שלא פגש בחייו ערבי קודם לכן, לומד מהר שלשנוא ערבים בקול גדול זה כמו לצעוק "אני ישראלי". היא או הוא גם צועקים בעצם "אני שייך לפה כמו כל היהודים, ובחייאת, אל תגרשו אותי כמו שאתם יודעים לעשות". בקול רם במיוחד חייבים לצעוק מועמדים לגירוש כמו אתיופים, שחשודים כ"מסתננים" ומזרחים שחשודים – בצדק – כערבים. המזרחים החליפו את "מלך מרוקו, קח אותנו בחזרה" (כלומר, תשחררו אותנו מהמחנות הצבאיים ותנו לנו לחזור למרוקו) ב"מוות לערבים" (כלומר: הבנו שמשיח לא בא ומלך מרוקו לא מצלצל, שמשורה ישחרר רק המוות, אז עדיף שמישהו אחר ימות ולא אנחנו). ואז אם את אתיופית, תנסי להבדיל את עצמך מפליטה אריתראית, ואם אתה מזרחי, כדאי גם שתשים לפחות כיפה.

המשאלה להעלים מישהו שנתפס כמפריע מחיינו היא מוכרת. גברים שמרגישים מאוימים על ידי נשותיהם או נשותיהם לשעבר בתהליכי גירושים, ונשים בתהליכים דומים, חווים את המשאלה להרוג את בן הזוג ולהעלים אותו מחייהם (וחלקם הזעום – בעיקר גברים – גם מממשים אותה); ולפעמים גם הורה עייף, בעיקר בסוף אוגוסט, רוצה להרוג מישהו – וכמובן שהרבה יותר נוח לרצות להרוג את המורים שמתארגנים לשביתה ולחסל את זכויותיהם מאשר את אחד הילדים האישיים. בחברות בהן יש מבנים מאפיוזים שולטים, מדובר בפרקטיקה יומיומית: מישהו מפריע לך ומאיים? מוציאים עליו צו חיסול ושולחים מישהו שיעשה את העבודה המלוכלכת. בקבוצה מתפקדת שבה גבולות הטאבו נשמרים, יש מספיק מנגנונים מפקחים ועכבות שימנעו ההוצאות להורג, ובחברות דמוקרטיות יש מסיבה זו הפרדת רשויות, כך שכל הכוח לא מרוכז בידיה של אותה קבוצה או אותו הפרט. ויש גם מנגנונים שמונעים, במידה כזו או אחרת של הצלחה, שענישה תהפוך לנקמה.

בישראל, הגבולות הללו נפרצו מזמן: כשיחידת מסתערבים, כלומר חיילים מזרחים שמשתמשים בזהות שלהם כדי להיות רוצחים לאור יום בשליחות הצבא, יוצאת למסע חיסול, הרי שהצבא הוא הרשות המחוקקת, השופטת והמבצעת (כן, גם אם איפשהו התקבל איזה חוק שמכשיר את המעשה, השופטים בישראל הם חלק מהמערכת הביטחונית, עושים בה מילואים וכו'). גם "מוות לערבים" הוא למעשה סוג של איחוד רשויות. לא פעם – כמו במקרים רבים בהם מתנחלים רוצחים פלסטינים, אותו המתנחל הוא הרשות המחוקקת, השופטת והמבצעת. ובמילים של המתנחלת ברמלה, שאימצה את הסיסמה הנאצית עם טוויסט אמוני של השילוש הקדוש: "עם ישראל, תורת ישראל, מדינת ישראל".

מהגר מבריה"מ לשעבר שלא פגש בחייו ערבי קודם לכן, לומד מהר שלשנוא ערבים בקול גדול זה כמו לצעוק "אני ישראלי"

ככל שתחושת חוסר המוצא שבה חיים אנשים גדלה, כך הפיתוי פשוט לחסל מישהו שנתפס כמפריע גדל וההצדקות לכך במרחב הציבורי עולות. זה נדמה כפתרון קסם: כך משמידים גזענים לבנים מוסלמים או מהגרים ממקסיקו, כך השמידו לאומנים גרמנים יהודים וזה גם מה שאלאור אזריה, למשל, עושה. האדם שלמד להיות חובש ותפקידו לרפא, הוא המוציא להורג. מכיוון שהוא אחד מאלפי רוצחים שאומנו לכך וביצעו את מה שעושים חבריהם, והוא רק אחרון בשרשרת נכון לעכשיו, הרי שעל המצפון האומה רובץ נטל כבד מנשוא. אם נעצור ונראה מה עשינו, ניגע במשמעות העובדה שרבים מהרוצחים הללו הם בני זוג, ילדים והורים בהווה או לעתיד – חלקם שלנו עצמנו: מה זה אומר? איך גדל ילד שיודע שאבא שלו רוצח ומסוגל לירות באדם חסר ישע מוטל על הקרקע? מה אמורה לחשוב הילדה שלו, אם היא תהיה גם חסרת אונים או תריב איתו? זה התיאור הקולקטיבי של יהודים בישראל למעשה: כשחיים בחברה שבה רצח הוא פתרון אפשרי, חיים בפחד, ויעזור מאוד גם להכחיש אותו: האדם שיורה באחר בעקבות ויכוח על חניה או כי מישהו הפריע למנוחת השכנים, מופיע תמיד כהפתעה וכזעזוע וכאילו לא קשור לכלום וכל פעם קרה בפעם הראשונה.

אחת הדרכים להתמודד עם הפחד מנקמה היא לחגוג אותה ולהיות הנוקם, ולא זה שיתנקמו בו אולי. אפשר לחגוג את המוות, לעשות קבלות פנים לאלאור אזריה ובאופן הזה לחגוג את הרוצח הפנימי (ולפעמים החיצוני והריאלי, או "הבן שלנו") שיש בכל אחד מאיתנו, לזכות אותו, לחבק אותו ולהרגיע את הפחד. הנה כולנו יחד. ואת החגיגות הללו מצלם רון כחלילי ומראה אותן. הוא מראה שירים שהוכנסו לסידור התפילה, בהם נקשרים חורבן והרס של ישמעאל עם שמחה ודיצה. חשוב לדעת שאלו לא תופעות ייחודיות לישראל. רצח הוא בסופו של דבר סוג של תאוות בשרים. אפשר לראות את זה אצל תיירי מלחמה ישראלים שיוצאים למנגל על גבול עזה, שריח העשן על הבוקר עושה להם תיאבון, כמו גם בסרטו של יותם פלדמן "המעבדה", על תעשיית הנשק הישראלית, כשסוחרי נשק מריירים על עסקיהם תוך הפיכת אומצות על הגריל. אנשי החונטה הצבאית קראו לאש שאיתה שרפו את גופותיהם של מתנגדי משטר שעונו למוות "אסאדו", ולשולחן העינויים המתכתי עליו הם עונו למוות קראו "פאריז'ה" (גריל). והתענוג הזה נצפה בקריאות מוות לערבים ברחוב או באולפני החדשות, בהם יושבים גברים מקשישים ומבקשים מהחיילים הצעירים לכתוש ולטחון במקומם.

במציאות כזו, מנסים גם אינטלקטואלים מזרחים כמו פרופ' חביבה פדיה, פרופ' יהודה שנהב ודר' יוני מנדל או פרופ' סמי סמוחה להבין את קריאות ה"מוות לערבים". אפשר למצוא לאלו הרבה סיבות היסטוריות, סוציולוגיות, פסיכולוגיות וכו', ויש להם תרומה חשובה מכיוון שהם מנהלים דיון רגוע, ענייני ומבוסס על מספרים, שיכולים לעזור לנו להבין מגמות. השאלה שנשארת היא, האם יש משמעות למילים, שהן אחרי הכל סמל, בעולם שבו הן נהיות קונקרטיות. "מוות לערבים" אינה קריאה של הרחוב בישראל, אלא מדיניות של הצבא. ואת זה כחלילי קצת מפספס, גם כשהוא מתאר מדיניות הסתה ברורה מלמעלה. הצקצוקים על קריאות ההמון ל"מוות לערבים" קלים יותר לכולנו, ובמיוחד קל להיות אשכנזי שמייחס את זה לאספסוף מזרחי (ראו למשל תגובתו של אבשלום אליצור בקיר של שלומי חתוכה). אבל מה עם "הילדים של כולנו" שעושים את זה יום יום במדים והורסים חיים שלמים של אחרים, ולעתים גם של עצמם? מה עם חיל האוויר שמטיל פצצות על לבנון ועזה ואחראי לרצח המוני? לצאר יש פוגרומצ'יקים שקוראים "מוות לערבים" ועושים פוגרומים פה ושם. אבל הם בסך הכל דגים קטנים בים הרצח. את הטבח הגדול עושים גנרלים של צבא חזק, שלא צריכים לצעוק שום דבר בקול.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. זוהרה

    נורא מדכא. אין עתיד ואין תקווה פה!
    מחפשת מקום אחר, אולי אחזור למרוקו

  2. חן

    ההבדל היחידי בין ישראל לבין הנאצים הוא שאת הנאצים ניסו לעצור

  3. נתן הורביץ

    אותי הרתיח מה שרון כחלילי היטעה את כולם בפרק האחרון ש"השמאל אשם"
    הוא עידן את דבריו אבל זה ממש לקחת את כל האחריות ולזרוק את זה על הסובל.

    הרי כולנו יודעים היטב איזה הסתה יש נגד השמאל המון שנים.

    וכל העוולות שמתרצים ש"בשנים הראשונות" היו מהשלטון. מתבטל כהרף עין כשמנסים להאשים בזה את הכלל. הרי עצם השמאל בעשרות הראשונות של קום המדינה היה רק כמעט מה שהיום ימין קיצוני.

    קראתי תיאורים על סיפורי גנבת ילדי תימן שהיו שוטרים תימנים נגד תימנים. ושהיה רב תימני שהיטעה בתימן שהנה ככה וככה הכל לממשל. ובעיקר, הרב הראשי שלח להם מכתבים, לעלות לממשלת ישראל, לא ליהדות ישראל.

    כל הזוועות שסיפרו שקרה נגד עולי מדינות ערב הכל בעיקרון היה אז מצב הכלל, רק כל קיבוצניק לעולם לא רצה לאמץ משפחה שלמה אלא רק ניצול או ניצולת, והסיבה בדיוק כמו למה מאה שערים הקיצונית לא מוכנה לקבל שיגורו בה משפחות חילוניות.

    נכון שצריך לשפוט בכל חומרה כל מי שהתעמר באחינו התימנים וחלשים.

    אבל המצב האיום שבאופן אוטומטי מאשימים את השמאל זה הסתה נוראה, מבחינתי הדתיים לאומים שהיו בעמדות כוח אשמים לא פחות מבן גוריון. אבל חבל להראות הוכחות שיכול להבעיר אנשים רעים להתווכח בלי רחמנות.

    בקיצור.

    רון השחית כל עמלו בהעלילת דם כמו "השמאל כיבד ערבים ועשה נכבא".
    איזה שטויות. השמאל אדרבה ניהל אורח חיים מופלא בכל הקשור להוגנות, עם ערבים שלא ניסו למלחמות עימנו היו יותר מסתם קשר, ראו תנועות השלום כבר אז,!
    אבל מלחמות כמו ניצחון יהודה ושומרון, היו בגדר רעיון ימני קיצוני בלבד, הם איימו כל הזמן בכיבוש בפועל. הרי מצד השמאל לעולם לא היה קמה התנחלות, כן השמאל נתן רשות אך לא הוא היטה את השטח לתבערה,

    גם הרשיע כחלילי, דמיון שקרי (בפרק 3) שבגלל שהמזרחים 'השתכנזו' הם חייבים לשנוא ערבים. זה בדיוק כמו העלילת שווא שבגלל שיהודים אכלו מצות נעלם ילד נוצרי למען דמו במקום מים.
    זה דמיון מעוור, זה מראה שרון כחלילי התכוון להסית ולא לתקן בהבחנה
    מי מסית ומי מדבר שלום. אם רון מנסה להאשים עלילות שקר שבבקשה יגלה כל התמונה, מה היה בכלל קודם שלטון הימין אי שם בשנות ה70, בעזה ועוד היו יחסים קרובים עם המון מהם, עד שהערבי ביו"ש הבין שהמתנחל שם כדי להיות שם בשנאת הערבי כי הוא לא הארץ של הציוני.
    השמאל לעולם לא ניסה כך. כמובן שרוב הדתיים בבחינת שבויים בידי קיצונים כמו בעזה לפי כישורם. אבל איך שרון שיקר ש"ההשתכנזות" אשמה שמה ששונאים ערבים במפלגת הליכוד, הוא שרף את כל תועלת וטעם הסרט.

    חבל.
    הוא סתם הסית

  4. נתן הורביץ

    אותי הרתיח מה שרון כחלילי היטעה את כולם בפרק האחרון ש"השמאל אשם"
    הוא עידן את דבריו אבל זה ממש לקחת את כל האחריות ולזרוק את זה על הסובל.

    הרי כולנו יודעים היטב איזה הסתה יש נגד השמאל המון שנים.

    וכל העוולות שמתרצים ש"בשנים הראשונות" היו מהשלטון. מתבטל כהרף עין כשמנסים להאשים בזה את הכלל. הרי עצם השמאל בעשרות הראשונות של קום המדינה היה רק כמעט מה שהיום ימין קיצוני.

    קראתי תיאורים על סיפורי גנבת ילדי תימן שהיו שוטרים תימנים נגד תימנים. ושהיה רב תימני שהיטעה בתימן שהנה ככה וככה הכל לממשל. ובעיקר, הרב הראשי שלח להם מכתבים, לעלות לממשלת ישראל, לא ליהדות ישראל.

    כל הזוועות שסיפרו שקרה נגד עולי מדינות ערב הכל בעיקרון היה אז מצב הכלל, רק כל קיבוצניק לעולם לא רצה לאמץ משפחה שלמה אלא רק ניצול או ניצולת, והסיבה בדיוק כמו למה מאה שערים הקיצונית לא מוכנה לקבל שיגורו בה משפחות חילוניות.

    נכון שצריך לשפוט בכל חומרה כל מי שהתעמר באחינו התימנים וחלשים.

    אבל המצב האיום שבאופן אוטומטי מאשימים את השמאל זה הסתה נוראה, מבחינתי הדתיים לאומים שהיו בעמדות כוח אשמים לא פחות מבן גוריון. אבל חבל להראות הוכחות שיכול להבעיר אנשים רעים להתווכח בלי רחמנות.

    בקיצור.

    רון השחית כל עמלו בהעלילת דם כמו "השמאל כיבד ערבים ועשה נכבא".
    איזה שטויות. השמאל אדרבה ניהל אורח חיים מופלא בכל הקשור להוגנות, עם ערבים שלא ניסו למלחמות עימנו היו יותר מסתם קשר, ראו תנועות השלום כבר אז,!
    אבל מלחמות כמו ניצחון יהודה ושומרון, היו בגדר רעיון ימני קיצוני בלבד, הם איימו כל הזמן בכיבוש בפועל. הרי מצד השמאל לעולם לא היה קמה התנחלות, כן השמאל נתן רשות אך לא הוא היטה את השטח לתבערה,

    גם הרשיע כחלילי, דמיון שקרי (בפרק 3) שבגלל שהמזרחים 'השתכנזו' הם חייבים לשנוא ערבים. זה בדיוק כמו העלילת שווא שבגלל שיהודים אכלו מצות נעלם ילד נוצרי למען דמו במקום מים.
    זה דמיון מעוור, זה מראה שרון כחלילי התכוון להסית ולא לתקן בהבחנה
    מי מסית ומי מדבר שלום. אם רון מנסה להאשים עלילות שקר שבבקשה יגלה כל התמונה, מה היה בכלל קודם שלטון הימין אי שם בשנות ה70, בעזה ועוד היו יחסים קרובים עם המון מהם, עד שהערבי ביו"ש הבין שהמתנחל שם כדי להיות שם בשנאת הערבי כי הוא לא הארץ של הציוני.
    השמאל לעולם לא ניסה כך. כמובן שרוב הדתיים בבחינת שבויים בידי קיצונים כמו בעזה לפי כישורם. אבל איך שרון שיקר ש"ההשתכנזות" אשמה שמה ששונאים ערבים במפלגת הליכוד, הוא שרף את כל תועלת וטעם הסרט.

    חבל.
    הוא סתם הסית