ביקור נתניהו בחברון כהקדמה לסיפוח

ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו מושפע, אישית ופוליטית, מהבחירות הקרובות ומפרשות שחיתות שבהן הוא מואשם. אווירת הבחירות הייתה נוכחת היטב בפלישתו האחרונה לעיר חברון, הגרעין הקשה של מנהיגות הציונות הדתית. אולם מטרות סיורו בעיר גדולות ומשמעותיות הרבה יותר מהבחירות. העובדה שהוא לווה על ידי הצמרת הפוליטית בישראל – נשיא המדינה ריבלין, יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, שרים ובכירים רבים – היא עדות חיה לכך.

דבריו של נתניהו בפני ראשי המתנחלים בגדה ובחברון ברחבת מערת המכפלה הם שכפול של השיח הקיצוני של הציונות הדתית, המבוסס על הנרטיב הדתי הכוזב הטוען לזכות הדתית וההיסטורית של היהודים על ארץ ישראל, ובייחוד חברון, המכונה עיר האבות.
נתניהו טען שהפלסטינים ניסו לעקור את היהודים מהעיר לפני כמאה שנה, ברמז למאורעות תרפ"ט. מאורעות אלה היו תגובה לניסיון של התנועה הציונית אז להשתלט על הכותל המערבי, ובמהלכן נהרגו ונפצעו מאות פלסטינים ויהודים.

חשיבותו של הסיור באה לידי ביטוי במתווהו, תחנותיו ותכניו. הוא כלל את מערת המכפלה, האתרים ההיסטוריים והארכיאולוגיים בתל רומידה והעיר העתיקה בחברון, בת למעלה מששת אלפים שנה. חברון היא העיר הגדולה ביותר בגדה המערבית מבחינת שטחה ומספר תושביה, וכמרכז המסחרי והתעשייתי הפלסטיני היא גם מוקד הכלכלה הפלסטינית. אם הפרויקטים שהציעו המתנחלים יבוצעו הם ישנו את המתאר של חברון, את הטופוגרפיה הכנענית, הערבית, האסלאמית והפלסטינית שלה ואת האפיון הדמוגרפי והכלכלי של חברון. בין נתניהו, ריבלין ואדלשטיין כבר שוררת הסכמה על סיפוחה של חברון והפיכתה לעיר החשובה ביותר בישראל.

כוחות הכיבוש הישראלי הטילו סגר מוחלט על חברון העתיקה ועל האזורים שבהם סיירו נתניהו ופמלייתו. במהלך הסיור נסגרו בתי ספר פלסטיניים, שווקים ובתי מסחר, ואלפי חיילים התפזרו בעיר על מנת לאבטח את הפלישה. המסר היה שליהודים בחברון יש עדיפות על הפלסטינים בחיי היום יום, בלימודים ובחופש הפולחן. הפלסטינים אף לא הורשו לצאת מבתיהם בזמן הסיור. צעדיו של הצבא הבהירו לפלסטינים בחברון: אם אתם רוצים להמשיך בשגרת חייכם אין לכם מקום בחברון. עליכם לעזוב לצד השני של העיר, שהועבר לרשות הפלסטינית בשנת 1997 במסגרת "נספח חברון" של הסכם אוסלו. בהסכם נקבע כי את השליטה הביטחונית והצבאית בעיר העתיקה בחברון, הכוללת את מערת המכפלה ואת האתרים והסמלים ההיסטוריים והדתיים, נותרת בידי ישראל.

הסיור של הצמרת הפוליטית של ישראל בחברון הוא שיאו של מסע הייהוד שהחל בשנת 1968, כאשר הקימה תנועת גוש אמונים את ההתנחלות קריית ארבע בתמיכתה של מפלגת העבודה, בייחוד יגאל אלון ושמעון פרס. יצחק רבין הסתייג מהבנייה היהודית בלב חברון משום שביקש להותיר הזדמנות להסדר עם ירדן. ההתנחלות בחברון התרחבה לאחר ה"מהפך" – עליית ממשלת הימין בראשות בגין לשלטון בשנת 1977. שלטון הימין נוצל להוספת התנחלויות והחרמת מבנים ומוסדות פלסטיניים, בראשם בית הספר אוסאמה, תחנת האוטובוסים המרכזית, שוק הירקות ובית הקברות. בהמשך חולקו השטח ושעות הביקור במערת המכפלה בין יהודים לבין מוסלמים ונסגר הרחוב הראשי, א-שוהדאא. כלח הכניסות לעיר העתיקה נסגרו לאחר הטבח שביצע הפושע ברוך גולדשטיין בשנת 1994 בתפילת הבוקר במהלך חודש הרמדאן. עשרים ותשעה פלסטינים נהרגו, ויותר מ-150 נפצעו.

ישראל חנקה את העיר במטרה לרוקן אותה מתושביה, עד שלפני חודשים ספורים החליטה ממשלת נתניהו שלא להאריך את עבודת המשקיפים הבינלאומיים בחברון, כהכנה להחלת הריבונות היהודית על העיר. נתניהו ומלוויו אף התייחסו לכך בסיור.

הפלישה הישראלית לחברון, וקיומו של טקס רשמי ברחבת מערת המכפלה, מבטאים באופן הברור ביותר את כוונתה של הצמרת הפוליטית בישראל לכפות את הנרטיב הדתי היהודי בנוגע לחברון על תושביה המקוריים של העיר תוך העמקת המרכיב הדתי בסכסוך.

ההתנחלות היהודית בחברון, שעד כה נישלה את הפלסטינים בהיחבא ובדרכי רמיה, מקבלת לגיטימציה יהודית-דתית לאור היום. ביקורו של יו"ר הכנסת בבית פלסטיני שמתנחלים פלשו אליו לפני מספר חודשים וגירשו את בעליו, כמו גם פרשות אחרות, הן הוכחה שישראל אינה מתייחסת עוד לעיר העתיקה של חברון כאל עיר פלסטינית כבושה אלא כחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, כמוה כתל אביב. השרה מירי רגב אף הכריזה במהלך הביקור שסיפוח חברון יגן על תל אביב. מבחינת ישראל, אם כן, גורלה של חברון לא ייקבע במשא ומתן, ולאו"ם או לאונסק"ו, שהכירה בחברון כעיר מורשת עולמית, אין נגיעה לעניין. ישראל היא זו שתחליט.

הביקור בחברון ב-4 בספטמבר הוא אם כן תחנה חשובה בתכנית להעלמתה של חברון הפלסטינית מבחינה גיאוגרפית, דמוגרפית ופוליטית, בדיוק כפי שנעשה בירושלים. הריבונות היהודית תוחל על העיר בפועל ולאחר מכן תעוגן בחוק שיעבור בכנסת.

תגובתם של הרשות הפלסטינית והפלגים הייתה חלשה, אם לא מביאים בחשבון את קריאות ה"אללה אכבר" מהמסגדים במהלך הפלישה הישראלית. היה אפשר לצפות שהם יקראו לפקידי הממשלה ולציבור עצמו לנהור בהמוניהם לחברון ולקיים תפילות לנוכח המהלך התוקפני של ישראל במערת המכפלה. לא ייתכן שנקל ראש במתרחש באמצעות אזהרה מ"סכסוך דתי" וטענה כי מדובר ב"סיור בחירות". עלינו לפעול בשטח כדי להסיר את הסכנה הכבדה המרחפת מעל חברון.

עאדל שדיד הוא פרשן פוליטי פלסטיני לענייני ישראל. המאמר התפרסם באתר "אל-ערבי אל-ג'דיד". התרגום מתפרסם בחסות "אופק לתקשורת הערבית", פרויקט משותף למכון ון ליר ולמרכז אעלאם. מערבית: דולי ברוך