העתירה המזרחית נגד חוק הלאום

העתירה המזרחית נגד חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי היא קריאת תיגר על המחוקק הישראלי בהיותו הריבון הנאמן שכשל בקידום ערכי השוויון, הלכידות החברתית ורב-תרבותיות והכול – בשם התכנסות תחת דגל כור ההיתוך מודל שנות האלפיים.

העתירה מפרטת באופן מלומד ומעמיק את הביקורת על חוק הלאום מנקודת מבט מזרחית-אזרחית שאינה טוענת לבלעדיות, אך מתבססת באופן מושכל על ההיסטוריה, התרבות, הסוציולוגיה המזרחית הביקורתית. במובן זה העתירה מספרת את הצד האפל של הלאומיות הישראלית-היהודית המתחדשת, ומתנגדת לחוק היסוד ככזה המקבע את הכחשת המזרחיות במעמד חוקתי.

העתירה נתמכת בשמונה חוות דעת מומחים האוצרות בתוכן תחומי ידע המהווים יסוד שאין בלתו להבנת השפעתו של חוק היסוד לחיזוק אי השוויון והגזענות בחברה הישראלית – היסטוריה, סוציולוגיה, גיאוגרפיה, משפט, מדע המדינה, הלשון העברית והערבית, שפה וחברה, וחקר התרבות:

פרופ' יהודה שנהב בעניין "הפגיעה בשפה ובתרבות הערבית בחוק היסוד והשפעתה על ההפרדה והאפליה התרבותית בין הערבים והיהודים בישראל" (ספטמבר 2018).

פרופ' הנרייט דהאן כלב בנושא "השפעת הנמכת השפה הערבית של יוצאי ארצות ערב והאסלאם בישראל – ניתוח סוציולוגי-תרבותי-מגדרי" (ספטמבר 2018).

פרופ' אליצור בר-אשר סיגל בנוגע ל"תקפות הטענות להצדקת סעיף השפה בחוק היסוד" (נובמבר 2018).

פרופ' צבי בן דור-בנית, ד"ר נביה בשיר, ד"ר ורד מדר, ד"ר יובל עברי, ד"ר אלמוג בהר בעניין "הערבית כשפה יהודית" (אוקטובר 2018).

ד"ר יונתן מנדל בעניין "מעמדה של השפה הערבית כשפה רשמית והשפעת סעיף 4 בחוק יסוד: ישראל- מדינת הלאום של העם היהודי על יהודים וערביות מקום המדינה ועד היום" (ספטמבר 2018).

איל שגיא ביזאוי בעניין "הנמכת מעמד השפה הערבית בחוק היסוד בהקשר התרבות הפופולרית של יהודי ארצות ערב" (נובמבר 2018). 

פרופ' ארז צפדיה בעניין "עידוד, קידום וביסוס פיתוח התיישבות יהודית" הקבוע בסעיף 7 לחוק היסוד" (נובמבר 2018).

ד"ר משה בהר בעניין "תפיסת משכילים ספרדיים-מזרחיים באשר ליחס בין הציונות והשפה הערבית" (דצמבר 2018). 

העתירה נשענת על שני אדנים עיקריים – הפגיעה בנו כמזרחים, והפגיעה בערבים, הן זו הגלויה והן העקיפה בתחומי השפה והתרבות לצד הדיור והתכנון. בעיקר, היא יוצאת כנגד מקור הפגיעה המשותף לכולם המונע חיים משותפים ושוויוניים לצד הכרה בשוני והייחודיות הקהילתית – הגזענות והחלום הלבן על ישראל כוילה אמריקאית/אירופאית בג'ונגל הלכאורי של הלבנט.

חוק היסוד קובע קווי מתאר פסולים במהותם לזהות יהודית-לאומית בישראל- דחית השפה והתרבות הערבית בסעיף 4, לצד קידום וחיזוק העליונות של ההתיישבות היהודית בסעיף 7. כנגד אלו בעיקר העתירה מציבה אלטרנטיבה ורואה בהמשכיותה והתפתחותה של תרבות יהודית-ערבית עשירה וחוצת גבולות במרחב הישראלי-פלסטיני סמן ערכי הן לערכים יהודים והן לערכים דמוקרטיים.

בעתירה מפורטות הסיבות לכך, שסעיף 4 המנמיך את מעמד השפה הערבית מרשמית ל"מיוחדת" ללא הגדרה ברורה האינו מעגן את המובן מאליו בנוגע לשפה העברית והערבית כאחד. סעיף השפה נוגע בשורשי הזהות העמוקים שלרוב המזרחים אין בעיה עימם – שתי השפות הרשמיות בישראל, הערבית והעברית, תמיד חיו בשלום אחת עם השניה בבית המזרחי. כיצד דרדר אותנו חוק היסוד להאמין, שאסור שרק ההדרה של הערבית תגדיר את ההוויה הישראלית, שאסור שהיחסים החברתיים בין דובריהן יהיו יחסים של כבוד והערכה. הפחתת מעמד השפה הערבית כפי שנאמר על ידי רבים בתהליך החקיקה בכנסת הוא אקט של השפלה וזלזול. מעבר לכך, יצירת מעמד של יהודים דוברי עברית צחה כאדוני הארץ נוגד לחלוטין את ערכי "החזרת עטרה ליושנה" או אף "תור הזהב" של היהודים. העובדה כי לא נשמעו מתנגדים נחרצים מצד תומכי ססמאות אלו ושתיקתם של חברי הכנסת היהודים (רובם ככולם) מעידה על בורות עצומה באשר לקשר הבלתי ניתק בין היהדות לשפה הערבית, וחפירת בור עצמי מצד מצדדי המזרחיות ה"לא-פוליטית" לכאורה, זו שאינה מוכנה לצאת כנגד "ערכי האומה" המדומים.

סעיף 1 וסעיף 6 מציגים את מדינת ישראל כמדינת הלאום של כל העם היהודי בארץ ובתפוצות. חוק היסוד מבקש לדבר בשם דתו, תרבותו וההיסטוריה של העם היהודי כולו. אלא מאי, שההשתייכות הדתית המזרחית ובוודאי יחסה לדתות אחרות מעולם לא היה יחס של היררכיה ושל אדנות. להיפך, הזהות הדתית של רוב המזרחים היא זהות דתית מכילה ומאפשרת את השוני והביטוי המגוון בין המאמינים השונים, יהודים וערבים כאחד. הקשר בין המזרחים בישראל לאחיהם המעטים שנותרו בתפוצות ארצות ערב והאסלאם ממשיך להיעשות הן בשפת הקודש  והן בשפה הערבית על הדיאלקטים השונים שלה – המרוקאית, הטוניסאית – לצד השפות הקולוניאליות כגון הצרפתית. למזרחים מודעים יש החובה להביא את התובנות החשובות של תרבות עשירה, מגוונת ומכילה, מבית אבא ואמא, גם לשיח האזרחי בישראל, וגם להליך החקיקה. זאת, מתוך מקום של גאווה –כ"אור לאזרחים" במדינה המתכחשת למקומה במזרח התיכון. במקום לעשות כך, נגררו חברי הועדה הפרלמנטרית, ומזרחים בכללם, בנחשול ההדרה וההכחשה של כל רלוונטיות למזרחיות המודעת להליך החקיקה האזרחית.

סעיף 7 הקובע קידום ועידוד התיישבות יהודית מתיימר לפתח את המדינה, להקים עוד וילות, ולהקים ישובים חדשים לצד אלו הקיימים. הבעיה, שאין קשר ישיר בין פיתוח ישובים קהילתיים חדשים לבין פתרון בעיית הדיור ואי השוויון בישראל. קשר הפוך קיים ביחס לאוכלוסיה הערבית – פיתוח ישובים חדשים ובוודאי מעבר לקו הירוק מרחיק את האפשרות לשוויון ולשלום. התיישבות במובן של השתלטות על עוד ועוד קרקע שאינה מאוכלסת, שפעם היתה וחלקה עדיין קרקע פלסטינית-ערבית, מעלה שוב ושוב את תג המחיר שישלמו האזרחים הערבים על הזכות לחיות לצד יהודים בישראל. אם יהודים וערבים לא יכולים לשבת לתכנן ביחד את העתיד שלהם במרחב הגיאוגרפי הקטן שקוראים לו ישראל/פלסטין, מדוע שפלסטינים לא יראו ביהודים עוד אימפריה קולוניאלית מתפשטת ומתרחבת ללא מצרים, שיש למוטט אותה במקום שהיא תתמוטט על ראשם.

אולי לימדו אותנו שהם עברייני בניה כרוניים, שאין להם חוק וסדר, אבל מעולם לא ביקשנו באמת להכיר את הארגון החברתי-כלכלי-תרבותי הפנימי של הקהילות, הכפרים והערים הערביות לפני קום המדינה, לאחר משבר מלחמת 1948 ועד היום. אולי לא התכוונו לכך, אבל קידום התיישבות יהודית באופן מועדף על פני ישובים ערבים, משמעו אחת – שהבית והמשפחה שלהם פחות חשובים, שהילדים שלהם זקוקים פחות לעתיד מאשר אנחנו. כדי לתקן, צריך להיות נכונים לבטל את הסעיף ולתקן את העוול, לשבת ביחד לתכנן את המרחב המשותף באופן שיש בו חלוקה צודקת והכרה בעוולות עבר כלפי האוכלוסייה הערבית-פלסטינית וכלפי המזרחים וקבוצות מוחלשות אחרות בחברה.

החומה שמקים חוק היסוד בין יהודים לערבים בישראל מחזקת את המזרחיות כגטו תרבותי שמדלג על הפלסטינים בישראל בדרך למרוקו, לטוניס ולמצרים; שמתקיים באופן מלאכותי תוך הרס עצמי מודע, במנותק מהיחסים הפוליטיים בין יהודים לערבים בישראל ובין מדינת ישראל לשכנותיה במזרח התיכון. מזרחיות שאין לה תוכן, שאין לה משמעות מעבר למופלטה ולג'יחנון היא מזרחיות שדינה לשוליות קבוע מראש. שוליות מזרחית זו ניכרת הן בתכנים שחברי כנסת מזרחים אינם מביאים לשולחן הדיונים, והן בחוסר הרלוונטיות של זהות זו לשאלות כבדות משקל העומדות לדיון ציבורי מאז הקמתה של מדינת ישראל. באף אחת מהשאלות האלו ההיסטוריה המזרחית אינה מובאת, ושליחיה המוצהרים בעיני עצמם, מתנהלים ללא כל משקל סגולי ייחודי מכל אחד אחר.

חוק היסוד לא רק מעגן את מעמדם העליון של היהודים בישראל. האופן בו הוא עושה זאת, טוענת העתירה מקבע את המזרחים לצד הערבים, כמשלמים את תג המחיר. חוק היסוד המבקש לייצג את העם היהודי לכאורה, "מנקה" בדרך את היהודים שההיסטוריה שלהם "מלוכלכת" בשפה, היסטוריה ותרבות ערבית. הוא "מנקה" את הזכרון המזרחי בנוגע לשורשיה העמוקים של מצוקת הדיור – ההנדסה המרחבית שקודמה על חשבון יוצאי ארצות ערב והאסלאם תחת הסיסמה של קידום ופיתוח ההתיישבות. העתירה אם כן, הוגשה הן ממקום עמוק של התנגדות לשלילת הזהות המזרחית-אזרחית והן ממקום של סולידריות, שאין בלתה לכל שואפי הדמוקרטיה, עם האוכלוסייה הערבית הילידית.

ייחודיות העתירה בכך שהיא מטילה זרקור על האויבות שמעודדת כנסת ישראל בחוק יסוד בין ערבים ליהודים במרחב, שלמרות כל הניסיונות להוכיח אחרת, היה הנו ויהיה תמיד משותף. בעתירה מפורט האופן בו הועדה הפרלמנטרית שהוקמה לדון בחוק היסוד התעלמה במכוון, מבורות, אדישות, זלזול או רפיון מצד חברי הכנסת היהודים, מכך שהיסטוריה יהודית-ערבית אינה עניין ששמור לצד זה או אחר במפה הפוליטית. מדובר בנכונות לפתוח את ארון הספרים היהודי-מזרחי – הדתי, המחקרי, הערכי – המעיד, כי היסטוריה זו היא עניין שבעובדה. קיום דיון בסוגיה זו לדידם של נציגי הציבור המזרחי בכנסת, מהווה תיבת פנדורה מסוכנת.

העתירה חושפת, כי פרט לחברי הכנסת הערבים וחברי כנסת יהודים בודדים, אף אחד מחברי הכנסת היהודים, ומזרחים בתוכם, לא חש בצורך להעמיק בסוגיית זהותה היהודית הלא-אירופאית של המדינה, והמשמעויות שיש לכך על "תעודת הזהות של המדינה" כפי שהציגו אותו יוזמי חוק היסוד. המהלך ההיסטורי של חקיקת חוק היסוד נעשה למרבה החרפה בהעדרם הבולט של מומחים שבידם מחקרים, נתונים ועובדות הרלוונטיים לכחצי מהעם היהודי היושב בציון – יוצאי ארצות ערב והאסלאם, בתחומים רלוונטיים לחוק היסוד. אלו כוללים את הקשר בין מזרחים להליכי תכנון מרחבי, הקשר בין המזרחים למערכת החינוך ולמוסדות התרבות, והקשר החברתי-כלכלי בין מזרחים לאוכלוסיה הערבית-פלסטינית בישראל. המחוקקים יצאו מתוך הנחה כפי הנראה, כי מדיניות "כור ההיתוך" הושלמה, השוורצע המזרחי הוכשר, ואין כל צורך להעלות אותו מן האוב, כאשר יש חשש, כי הוא יביא איתו גם ביקורת לא רצויה. אין דבר כואב יותר למזרחים מאשר טענת הנגד המיידית – אבל מה זה רלוונטי עכשיו.

באופן פרדוקסלי, הניסיון בוועדה הפרלמנטרית להאדיר את ערך אחדות העם היהודי תחת נרטיב יחיד הצליח ציבורית לא רק בשל הרוח הלאומנית השוטפת את העם בימים אלו, אלא גם לאור המעטת ערכם של סעיפיו לאור כל הדרך מצד נציגי ציבור, ככאלו המעגנים את המובן מאליו בלבד. דואליות זו ביחסם של המחוקקים, מזרחים ואשכנזים כאחד – שהצהירו מעל כל עץ רענן על חשיבות חוק היסוד, לצד הטענה כי מדובר בחוק יסוד שאינו משנה את המציאות המוכרת, הצליחה שוב להרדים את האזרחים המזרחים באותו סד של שנאה והסתגרות.

הליך החקיקה והמחוקקים בוועדה עשו ככל שיכלו לקיים דיוני ראווה המתאימים לרוח התקופה ומעידים על ריצת האמוק של היהודים בישראל בחזרה לגטו היהודי. הפעם הטירוף הזה נעשה מבחירה, משל אנו חיים בתוכנת מחשב הזויה, על פיה המדינה נחטפה בידי עב"מים דאע"שים – ערבים ויהודים עוכרי ישראל – ויש צורך להרים את החומות עוד יותר, כדי לנצח את מלחמת התודעה על נפשותיהם הרכות של תינוקות בין רבן, ולהבטיח את המוביליות החברתית שלהם בישובים קהילתיים חדשים כשרים דווקא. חמור מזה, הוא נעשה באוירה כללית של אדישות האזרחים למתרחש בכתלי בית המחוקקים ובתמיכה אוטומטית ביוזמות ממשלתיות.

לסיום, העתירה הוגשה בשם מזרחים, שלדעתם יוצאי ארצות ערב והאסלאם הם הרוב הדומם שעומד מהצד, כאשר הוא רואה את הפלסטיני שוב מגורש מהחדר האחורי של הבית. זאת, כשהוא יודע, שלא עומד מולו אזרח בודד, שלא עומדת מולו משפחה, שעומדים מולו בני עם אחר, שיש לו, בדיוק כמו לנו ובמובנים רבים אף יותר מכך – בשל שורשיהם בארץ – שייכות למקום, תרבות והיסטוריה קולקטיבית ושאיפות אזרחיות לאומיות. הפעם זה קרה בפעם השלישית, במלאת שבעים שנה לקום המדינה, אחרי 1948 ואחרי 1967. הפעם, החלטנו שלא לשתוק ולהודיע קבל עם ועדה, כי גם לנו יש מה לומר על הליך חקיקת החוקה. לא רק כאזרחים שדורשים שוויון כערך אוניברסלי אלא כבעלי המפתח לארון הספרים היהודי-מזרחי שראוי לתרגם אותו לשפת המעשה.

העתירה מדגישה, כי הביקורת האזרחית המזרחית נעשית בשם בני תרבות מפוארת שאנו מבקשים לתרגם אותה לעמדות ברורות לא רק בתחום החברתי-כלכלי-פולקלורי אלא באשר למשטר בישראל ולעמדתו הערכית כלפי אזרחיה כולה. למרות שלרובנו תרבותנו שלנו אינה ממש מוכרת, היא אינה חלק מרפרטואר החינוכי שמלמדים אותנו בבית הספר, ולרובנו אין לנו ידע מספק לתרגם אותה לחיים המטריאליים, העתירה מאפשרת לנו לאתחל את הדיון הערכי במדינה שחוק היסוד בא לעגן באופן גזעני ומדיר, מתוך המקום הכי אישי והכי קרוב שיש, מהבית. העתירה במובן זה היא בראש ובראשונה קריאה למזרחים לחזור וללמוד מי הם, מאיפה הם באו, כדי להגדיר באופן ברור יותר לאן הם הולכים.

חשיבותה של העתירה היא בעצם הגשתה, בעמידה ביחד של העותרים ואחרים שתומכים בה מבחוץ, מזרחים כאשכנזים, יהודים כערבים, בדרישה לשותפות יהודית-ערבית אזרחית במדינה. עתירה זו מוגשת על רקע הגמגום שנשמע היום מצד מזרחים, במקרה הטוב, וההתניה הישירה בנאמנות לשלטון במקרה הרע, בכל הנוגע למשמעויות הפוליטיות הרחבות, שמחייב ארון הספרים היהודי-מזרחי לשאלות עקרוניות שעומדות היום להכרעה בחברה היהודית-ישראלית. היא מוסרת מסר ישיר לבית המחוקקים ולבעלי השררה ומחממי כיסאות הממשלה העתידית – הניסיון להיראות רב-תרבותיים, מזרחים גאים, או מלקקי דבש מזרחים לא יצלח. חקיקת חוקי יסוד גזעניים, מדירים ומשפילים, המאיינים את עקרון האזרחות השווה והמכבדת את כל בני העמים והלאומים במדינה אינה יכולה להיעשות בשמנו או בשם תרבותנו.