שמעון בלס: פרוזאיקן ענק מימדים

הפרוזאיקנים העלומים

ברכות חמות מוכרחות להישלח לפרוזאיקנים מאיר שלו, מיכל גוברין ואסתר אורנר; למשורר רוני סומק; ולמו"ל ישראל כרמל. משרד התרבות הצרפתי החליט להעניק להם, מטעמה של ממשלת צרפת, את עיטור האמנויות והספרות לשנה זו (הארץ, 26.6). יוצרים אלו מתווספים עתה ליורם קניוק, חיים גורי, סייד קשוע, עמוס עוז ודוד גרוסמן שזכו בעיטור המכובד בעבר. רוזלין דרעי, נספחת הספרות והספרים של שגרירות צרפת בישראל, ובעלת אזרחות צרפתית-ישראלית כפולה, הוסיפה ש"זו הפעם הראשונה שכל כך הרבה דמויות מעולם הספרות הישראלית נבחרו ברשימה אחת" כמו גם שהמטרה היא "לחזק את שיתוף הפעולה בין צרפת וישראל בשדה הספרות, למען ההומניזם והתרבות".

דווקא בגלל שקל להזדהות עם המטרות שמציינת דרעי אני מתקשה להסביר לעצמי את ההעדר העצום שמאפיין את תהליכי השיפוט והסלקציה שקבעו את זהותם של הישראלים שזכו בעיטור הזה בעבר ובהווה. הייתכן באמת שמעולם לא נמצא עדיין פרוזאיקן יהודי-ישראלי אחד, שרצה המקרה והוא אינו אשכנזי במוצאו, ושחרף עובדה ביוגרפית זו כתיבתו ופרסומיו בכל זאת נמצאו ראויים לעיטור הצרפתי הנכבד? דומה שב-2013 כבר נערמו במרחב הספרותי הישראלי מספיק פרוזאיקניות ופרוזאיקנים מזרחים שהגיחו לעולם הספרות העולמי מתוך הרחם של אותם חמישים אחוזים לא-אשכנזים המרכיבים את החברה היהודית-ישראלית מבחינת חלוקתה האתנית. מעט קשה לפיכך להתעלם – באותה ג'נטלמניות מעושה – משכפולו במהלך השנים של הלובן החד-אתני של ועדת הבחירה הצרפתית. (הערה: רוני סומק הוא משורר ולא פרוזאיקן).

בצדק רב יכעסו עלי פרוזאיקנים ישראלים מזרחים אם אמנה כאן את שמותיהם/ן שכן כל כותב/ת מכל מדינה או מוצא אתני שהם מעדיף שכתביו – וכתביו בלבד – הם ש'ידברו' עבורו ויעבירו את אמנותו ותובנותיו. זו בדיוק הסיבה שאיני מזכיר כאן את שמה או את שמו של אף אחד מאותם/ן פרוזאיקנים מזרחים שאני מוצא אותם כראויים וטובים לפרס. אלא שישנו פרוזאיקן ענק מימדים אחד שאני מקשה מאוד שלא להזכיר כאן את שמו במפורש בהקשר של הענקת העיטור הצרפתי. אני עושה זאת על אף הכעס והחרון שאספוג בשל כך. כוונתי היא לסופר ולפרופסור-אמריטוס לספרות ערבית: שמעון בלס. רצה המקרה וב-2006 ציינתי באגביות שהוא לדעתי הפרוזאיקן המזהיר ביותר בישראל).

שמעון בלס נולד ב-1930 בבגדאד. הוא פרסם מאז עשרות ספרי פרוזה ומחקר – בנוסף על מאמרים אקדמיים – בעברית, ערבית, צרפתית ואנגלית. מבין הישראלים שלהם הוענק עד עתה העיטור הצרפתי המכובד חיים גורי הינו היחיד שהוא מבוגר מבלס בעוד שהמנוח יורם קניוק נולד כמו בלס ב-1930. בלס חונך בערבית ובצרפתית בבגדד בבית ספרה של רשת החינוך הצרפתית אליאנס. מכאן נולדה דו-לשוניותו הערבית-צרפתית. בגיל עשרים ואחד הגיע לישראל הקומוניסט בלס וזאת מבלי שהוא שולט בשפה העברית. הוא הצטרף למערכתו של עיתון המפלגה הקומוניסטית הישראלית קול העם תוך שהוא פועל וכותב שם ביחד עם יוצרים ענקים נוספים דוגמת אמיל חביבי, סמי מיכאל, ג'ברא ניקולא, פרופ' דויד צמח, אמיל תומא, אברהם חייט, חנא אבו-חנא ופרופ' ששון סומך. במהלך העשור הבא שיקע את עצמו בלס בלימוד עברית מקיף ושטתי ובסופו של התהליך הזה הגיע לרמת ידע כה גבוהה שאפשרה לו לבחור ולהגר מערבית לעברית בכתיבת הפרוזה שלו.

ב-1964 כבר הספיק בלס לפרסם את המעברה (עם עובד) שהפך לרומן הראשון בעברית שתיאר בביקורתיות ובעמקנות לא-פלקאטית את חוויותיהם של יהודיה הלא-אשכנזים של ישראל שמנו אז כ-60 אחוזים מסך כל יהודיה. שש שנים לאחר פרסום המעברה נסע בלס לסורבון בפריז והשלים שם עבודת דוקטורט שניתחה את הספרות הערבית שנכתבה בצל המלחמה עם מדינת ישראל. מחקרו פורסם כספר בצרפתית, בערבית ועברית.

עד היום פרסם בלס כעשרים ספרים בעברית. רובם נסבים על דמויות חזקות ולא-קונפורמיסטיות בין אם הן פועלות בישראל, עיראק, המזרח התיכון או אירופה. הדמויות ברומנים שלו מתעמתות בדרך כלל עם זרמי מחשבה שמרניים שבתוכם הן חיות, עובדה שעל פי רוב ממקמת אותן בשוליים הסוציו-פוליטיים של חברתן. לכל הפחות שניים מסך ספריו של בלס אמורים לעניין במיוחד כל אישה, איש, ועדה או גוף צרפתיים שמתעניינים בנושא של גישור תרבותי בין הספרות הצרפתית והספרות הישראלית (האשכנזית והמזרחית). הראשון הוא חורף אחרון (כתר, 1984). הרומן מתאר באופן משובח, אנליטי ונוגע ללב את מערכת היחסים המורכבת שמתפתחת בפריז בין גולים שמאלנים ערביים וישראליים בהקשרו של הסכסוך הישראלי-ערבי החריף, על ניסיונותיהם הנואשים לפותרו וזאת באמצעים של דיאלוג ושיתוף פעולה דמוקרטי אנטי-גזעני. ברומן זה של בלס יכולים היסטוריונים לזהות אישיים קונקרטיים בכללם האינטלקטואל והפעיל הפוליטי היהודי-המצרי הנרי קוריאל – שנרצח בפריז ב-1978 בשל מעורבותו במאבקים אנטי-קולוניאליים ברחבי העולם כולו – והכלכלן הישראלי ניצול השואה אלי לבל, מלומד ופעיל אנטי-ציוני שב-1979 שלח בפריז יד בנפשו.

רומן מעולה נוסף של בלס הוא סולו (ספריית הפועלים, 1998). עלילתו מתרחשת בפריז אף היא אך הפעם במהלך בסוף המאה ה-19, השנים שבהן מסעירה פרשת דרייפוס את החברה הצרפתית. עניינו של הרומן הוא דווקא מחזאי, עיתונאי וסטיריקן יהודי חלוצי בשם יעקב צנוע שבהיסטוריוגרפיה המזרח-תיכונית ידוע יותר בכינוי "בעל המשקפיים הכחולות" משום היותו אולי המצרי הראשון שהסתובב עם משקפיים מודרניות והדהים את כל מי שפגש בו אז. צנוע נולד במצרים ב-1832, גורש לפריז ב-1879 על ידי הח'דיב העוסמאני איסמאעיל וזאת בשל פעילותו למען הדמוקרטיה והחרות. צנוע המשיך לפעול וליצור בפריז עד לפטירתו ב-1912. הוא כתב ופרסם שם עיתונים בצרפתית ובערבית שקראו לסילוקם של הבריטים ממצרים וסודן כמו גם להעמקת הקשרים בין האסלאם, הנצרות והיהדות. דמותו של צנוע משמשת את בלס ברומנו ליצירת דמותו הבדויה של ז'אק סולו.

הרומנים של בלס עוסקים אם כן בישראל, במזרח התיכון, באירופה – אך במיוחד בצרפת – וזאת בנוסף על מערכות היחסים המורכבות, אך המפרות, שמתקיימות בין היהדות, האסלאם והנצרות במזרח התיכון ואירופה. אפשר היה להוסיף הרבה על יצירתו הישראלית-ייחודית של בלס אך אין בכך צורך על מנת להעיד על ענקים דוגמתו. אני יכול לדמיין מצב שבו במהלך העשור הבא יחליטו הצרפתיים להעניק את עיטורם לאחד מהפרוזאיקנים המזרחים הצעירים, לדוגמה בני דורו של סייד קשוע. אם דבר כזה אכן יקרה ברור שאשמח עליו מאוד. תהיה לי בה בעת תקווה צנועה נוספת: שזוכים מזרחים פוטנציאליים כאלו ימצאו בתוכם/ן את העוז והיושר להקדיש עיטור עתידי אפשרי כזה לבלס או לכותבים/ות מזרחים נוספים בני דורו. כוונתי היא לאותם/ן פרוזאיקנים עלומים שכתביהם/ן חמקו משום מה מעיניהם של בוחנים ישראליים-צרפתיים, בכללם גם אוולין דרעי.