השאלון של העוקץ: ליה נירגד

היא עוקבת בהתרגשות אחרי עמיר פרץ ואיימן עודה, הייתה שמחה לפגוש את וירג'יניה וולף והפרויקט הבא שלה הוא תרגום נובלה של גבריאל גרסיה מארקס. ליה נירגד מתארחת במדור עם צאת ספרה "במקום גרניום"
העוקץ

ספרה החדש של הסופרת והמתרגמת ליה נירגד "במקום גרניום" נכתב במקום מוזיאון לגרניום שהיה בדעתה להקים, והוא מעין יומן שכתיבתו מתחילה יומיים לפני יום ההולדת החמישים וחמישה של הכותבת ומתעד מחשבות וחשבונות, עלילות משפחתיות וגם דרמות לא מעטות בזמן אמת. נירגד (57) בת להורים יוצאי פולין, נולדה בבלגיה, גדלה בירושלים, בניגריה (בעת המלחמה בביאפרה) ובארגנטינה, תרגמה עשרות ספרים וכתבה כמה בעצמה. היא אם לשלוש בנות ומתגוררת בתל-אביב.

בשנת 2011 הקימה נירגד עם בן זוגה, דניאל דור, את "המשמר החברתי" בתביעה שלצדק החברתי ולשוויון האזרחי תהיה דריסת רגל במסדרונות בית המחוקקים. פעילי הארגון נוכחים מאז ברציפות בכנסת, ומאות אזרחים כבר השתתפו ביותר מ-1,500 דיונים בוועדות.

ספרה התיעודי, "חורף בקלנדיה", אסופת דיווחים שבועיים שכתבה במסגרת הצטרפותה למשמרות של "מחסום ווטש" במחסום קלנדיה א-ראם בין נובמבר 2003 למארס 2004 זכה להערכה רבה, עובד למחזה והועלה כהצגה בארץ ובחו"ל.

הספר החדש מתחיל ממש כך:

24 במאי 2017

זהו, הגיע הזמן לעשות את זה. עכשיו, ביום הזה, בשעה הזאת.

משהו הבשיל — אפשר לקרוא לזה החלטה, אפשר לקרוא לזה ויתור: מעשית, החלטה לכתוב כאן כל יום במשך שנה, לא כולל שבתות וחגים, החלטה דומה להרבה החלטות שעקבותיהן זרועות במחברות שרוב דפיהן ריקים, מקושקשים או תלושים — במילים אחרות, החלטה שמעולם לא עמדתי בה אפילו לרגע.

אבל כעת, יומיים לפני יום ההולדת החמישים וחמישה שלי, הבשילה בי היכולת להאמין שאני מסוגלת לעמוד בהחלטה כזאת.

וכן, הבשיל גם ויתור, ואת זה קצת קשה יותר להסביר. ויתור על הבנת מעמדה של הכתיבה הזאת, נטישה חד־צדדית של ההתרטטות המשתקת בין כתיבה פרטית לכתיבה פומבית, ויתור על ההתחבטות המסרסת בין כתיבה מתוכננת לאקראית.

הנה אני כאן עכשיו. הנה אני, כאן, עכשיו.

כאן אפשר לקרוא את כל הפרק הראשון):

***

עם צאתו של "במקום גרניום", ספרי לנו קצת על הספר ועל תהליך העבודה עליו.

במקום גרניום נולד בהחלטה לכתוב מדי יום במשך שנה – בלי להגדיר לעצמי שום מטרה למעט המפגש היומי הזה. הכתיבה החלה באקראי ונעה בין נושאים שונים מאוד, אך במהירות עצומה, ולהפתעתי הגמורה, היא סחפה אותי אל מכאובים קשים מאוד, ישנים מאוד, שבמרכזם אמי והשאלה האיומה על האהבה שהיתה ו/או לא היתה בינינו. העובדה שהכתיבה קרתה במקביל לחודשי חייה האחרונים החריפה הכול עוד יותר. על הדרך גם סגרתי כמה חשבונות עם אבא שלי, שמת בצעירותי ויצא פטור.

כך, מאליו כביכול, נרקם הספר, ובמרכזו מוזיאון בלהות שבו כל טראומה שלי וגם שלהם ושל אבותיהם הפכה למוצג. ומרגע שהושלמו התצוגות, כולל בובות השעווה המבעיתות והפסנתר בגטו וסכיני הגילוח והארכיון במרתף, הצלחתי סוף סוף למצוא את האקזיט: לצאת אל האור, פשוטו כמשמעו.

ליה נירגד

פרטי על אורחות העבודה שלך (איפה, מתי, הרגלים מגונים ועוד).

את רוב הספר כתבתי במיטה, בערב, על גבי מחברות ודפים מזדמנים – הכול בניגוד גמור לכל הרגל שלי. יש תענוג גדול בכתיבה הזאת, בתנועת היד לקצב המחשבה, בכתב המתחלף לפי עוצמות הרגש, בכל המחיקות והחיצים שנשארים להעיד על התהליך. נוצר טקסט פרטי יותר, משוחרר מהגופנים הקבועים, נובע כביכול ישירות מהגוף – כל זה משפיע באופן ישיר גם על הכתיבה עצמה, על הסגנון שלה ובסופו של דבר אפילו על התוכן.

במקום גרניום – כריכה

איזו פרשייה ציבורית עכשווית טורדת את מנוחתך?

פרשיות לא כל כך מטרידות אותי, למעשה הן די משעממות אותי, בעצם המילה כבר מקופלת הקטנה של חשיבותן. היחס בינן לבין אירועים ותהליכים של ממש הוא כמו היחס בין רכילות לסיפור, בין צ'יזבט להיסטוריה. וברמת התהליכים אני עוקבת בהתרגשות אחרי עמיר פרץ ואיימן עודה, שפרצו שניהם את גבולות המעטפת ויכולים לשנות יחד את משוואת הכוחות כאן, בלי קשר לכל הרעש וההמולה על ראשות הממשלה.

שלושה א/נשים שהיית מלהקת בחדווה לנבחרת החלומות שלך בממשלה הבאה?

עוברת לשאלה הבאה.

האם את או בני משפחתך חוויתם אי פעם גזענות על רקע אתני?ֿֿ

עמדתי לכתוב שלא, אבל אז נזכרתי בשואה 😊

באיזו מידה סוגיות מגדריות נוכחות ביומיום שלך?

במידה מוחלטת. אני אשה.

ספציפית – גדלתי בבית של שלוש בנות, גידלתי שלוש בנות, באתי ממשפחה של גברים נעדרים אבל כבר שנים רבות אני חיה באינטימיות עם גבר אהוב, הייתי ילדה חכמה אבל רציתי בעיקר להיות יפה – אז כן, סוגיות מגדריות נוכחות מכל כיוון, משאלות קלאסיות של פטריארכיה ופמיניזם ועד לשאלה החדשה יותר של עצם ההבחנה הבינארית בין מגדרים. אם יש דבר שמעורר בי אופטימיות, זה ההתפתחות בכל הציר הזה מאז שעמדתי על דעתי וגיליתי שעדיף להיות בן, מתישהו בכיתה ד'.

כריכת הספר

יש לך אמונה תפלה (או כמה?)

בגיל ארבעים החלטתי להפסיק עם זה חד משמעית. בגיל חמישים החלטתי כנ"ל לגבי אלוהים. לא שהיו לי מי יודע אמונות בכיוון, אבל נמאס לי מהטשטוש המושגי.

כתיבה – גיהנום או גן עדן?

על הספקטרום. ואולי הדרך מגיהנום לגן עדן.

ברלין או תל אביב?

אין לי שום עניין בברלין, ופחות ופחות עניין בתל אביב. אבל את תל אביב אני מחבבת.

האם לדעתך תור דור או שניים יימצא פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני? אם כן ואם לא, באיזה מחיר?

אין לי מושג. האמנתי תמיד בפתרון שתי המדינות כמעשי יותר מהפתרון הדו לאומי – אבל שום דבר כבר לא נראה מעשי במיוחד. כל עולם המושגים שבו חשבנו על זה מיושן – למעט מושג האפרטהייד, שהולך ומתקבע. והמחיר – המחיר הולך ומצטבר. משלמים וישלמו אותו בעיקר הפלסטינים, אבל גם לנו הוא כבד.

אילו היו נותנים לך 45 דקות עם ילדים בכיתה י"ב, על מה היית רוצה לדבר איתם?

על כל מה שמעניין אותם. כך או אחרת, הדברים היו מתגלגלים מן הסתם לשאלות של חופש ואחריות, כבוד עצמי וכבוד לזולת, גישה אקטיביסטית לכל היבט בחיים והצורך לסרב ברגעי מפתח.

מהו הספר האחרון שקראת/ הסרט האחרון שראית (מוזמן לפרגן לקולגות)?

בזמן האחרון קראתי כמה וכמה ספרים של מרגרט אוליפנט – אמנם קולגה, אבל קשה לפרגן לה כי היא מתה לפני כמאה ועשרים שנה. סופרת סקוטית חריפה, מקסימה, חתרנית בדרכה השקטה. הסיבה המרכזית לכך שלא הפכה לחלק מהקנון, למרות הצלחתה הרבה בשעתה, היא ש"כתבה יותר מדי ספרים" ושכתבה במטרה להתפרנס ולפרנס.

איזה זמר/ת (חי או מת) היית הכי רוצה לראות בהופעה חיה?

לא אוהבת לבחור. אבל פרדי מרקיורי או ז'אק ברל, ולהבדיל, קורין אלאל, שלום חנוך.

איזה איש/אישה שאינם בין החיים היית מזמינה לפגישה?

את וירג'יניה וולף אהובתי. לא יודעת על מה היינו מדברות, בעיקר הייתי נהנית להקשיב. ולהביט בה כשהיא מדברת.

מהי המחווה הכי רומנטית שנתקלת בה?

חלב העטלפים שהביא לי דני שלי ליום ההולדת, כי ביקשתי בצחוק מתנה בלתי אפשרית. קיבלתי קרטון חלב ("מפוסטר"!) מעוצב בדקדקנות, עם לוגו מרהיב ועטלפים מעופפים ברקע. בקושי היה אפשר לשים לב להדבקה.

איזה מילה חסרה לך בשפה העברית?

לא חסרות לי מלים בעברית, לא כל עוד אני כותבת עברית ומדברת עברית, שאז הדברים מתארגנים כמעט תמיד לפי הרשת הנתונה. בתרגום זה אחרת, ושם אחת המלים המאתגרות במיוחד היא kindness, וקשה עוד יותר שם התואר, kind. יש בו הרבה יותר חום אנושי מאשר ב"חביב" הסתמי, והרבה יותר מעשיות מאשר ב"טוב לב" הכללי.

מה הפרויקט הבא שאת עובדת עליו?

תרגום נובלה של גבריאל גרסיה מארקס. ואני מקווה שאצליח מתישהו בקרוב לארגן לי סוף סוף אתר שבו אוכל להעלות דברים שנתקעו אצלי במגירה וגם דברים שוטפים משולחן העבודה – אתר שיהיה בו מקום לספרות, תרגום ופוליטיקה. כבר לפני שנים תכננתי לקרוא לו "גרניום".

איפה את רואה את עצמך בעוד עשר שנים מהיום?

הייתי אומרת לא רחוק מאיפה שאני נמצאת: טוב לי במקומי, שאליו הגעתי במאמצים רבים. אבל הניסיון מלמד שאין לדעת.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.