אז התחלתי להרגיש שזה הסוף

אוקטובר 73' היה הרגע שבו התחלתי את דרכי אל השמאל ואל נשיות אחרת

באוקטובר 73' הייתי בסיני. רציתי להיות קרבית. ילדה מטופשת שכמוני. כל מה שידעתי, לא במילים, הוא שבכך ייקבע ערכי. כך אצליח להיות שייכת. שנאתי את הקיבוץ ואת כל מי שבו, כולל בני גילי. ועדיין נכספתי להיות שייכת, להיות כמותם – שהרי שפה אחרת, נקודות התייחסות אחרת, לא היו לי.

ספגתי לי את מרחבי סיני ברוב אושר וידיעה שהכל שלי. שלנו. ארץ ללא עם וצבא ללא ארץ. שם, הרגשתי שאני יכולה לבנות עצמי מחדש. להצליח להיות זו שבמקום בו גדלתי לא הצלחתי להיות. פתאום היו אחרים, שאינן כמוני, כאלה שהופכים אותי ללא אחרת. למשל, מי שחיו שם. אותם ילדים שצחצחו נעליים וסיפקו לנו חוויה, אקזוטיקה, קצת אחרות, לתבל את המרחבים אותם בלעתי. כמו אותם אחרים שפגשנו כילדים בביקורים שעשינו בטבריה ובבית שאן, בהם יכולנו להרגיש עד כמה אנחנו טובים יותר וחיינו טובים יותר אל מול תרבותם שלהם.

נכון, לא הייתי חיילת למופת. הרבה בלגנים עשיתי וכמעט כל שבוע עמדתי למשפט ורותקתי לבסיס, אבל היו אלה בלגנים מתוך תחושה של כוח, מתוך ידיעה מבפנים, שדבר לא יוכלו לעולל לי, במקומי הבנוי היטב שלי. אותו מקום, בו גדלתי כ"אחרת", כנחותה. אך נחותה בתוך קבוצת בעלי הכוח ולכן בעלת כוח כלפי מי שאינם חלק מאותה קבוצה וסימניה התרבותיים. אותו מקום שממנו אני וחברותי הסתלבטנו לנו על המרכזניות (מזרחיות ברובן) ועל השירים שלהם (אותם שירים, כמו "שש עשרה מלאו לנער", שמאוחר יותר הפכתי אותם לשלי ואהבתי אהבת נפש). אותה תחושה שהבאתי עמי מהקיבוץ והפמיניזם המופרע שלו – שאני ככה אישה אמיתית שהיא "אחלה גבר". השבח הגדול ביותר אליו חתרתי.

ספגתי לי את מרחבי סיני ברוב אושר וידיעה שהכל שלי. שלנו. ארץ ללא עם וצבא ללא ארץ

יום כיפור היה יום של כיף, סתלבט. חופש ואושר בתוך אותם מרחבים גדולים. בערב חגגנו לנו כולם ובבוקר קמנו ואני הסתובבתי לי באושר באזרחי, מכנסיים קצרים וחולצה, סופגת את השקט והרוגע. ואז, בצהריים, קראו לנו למועדון ואיזה רב דרגאי בא וסיפר שיש כוננות אבל לא להילחץ, אין ממה לפחד. הכל בשליטה והכוח בידינו. ותוך שהוא מדבר התחילו לרדת הפגזים, וכולם רצו למקלטים. רק אני, ילדה מלאה בשכרון כוח ובידיעה שלא יקרה לי כלום, רצתי למרכז הקשר והעברתי את כל מכשירי הקשר לשליטה מרחוק. ורק אז, בין הפגזים הנופלים, רצתי למקלט.

ביומיים שאחרי נשארנו, מי שהתנדבה להישאר, להחזיק את הקשר. המרכזניות בחרו ללכת הביתה. כמה בזנו להן ולחולשתן. יומיים ישבתי, בלי שינה, והאזנתי לאלה שנגמרים שמה מרחוק. אז התחלתי להרגיש שזה הסוף, שאין כבר שום כוח. הוא נגמר. אחרי יומיים באו לפנות אותנו לארץ. כעסנו, ביקשנו להישאר. אמרו, שלא משאירים נשים כי הצבא המצרי אם ייכנס יאנסו את כולנו. פתאום הפכנו לנשים, פגיעות, שרק גברים של ממש יכולים להגן עליהן.

נסענו באוטובוסים לרפידים. כל פעם שבאו מטוסים ירדנו מהאוטובוסים, ערמה של נשים, וברחנו לחולות, התחבאנו בדיונות, מלאות פחד. ראיתי את כל החיילים שזורמים בכיוון ההפוך והרגשתי, ידעתי, שכולם ילכו, אף אחד לא יחזור. זהו, הסוף הגיע. נגמר הכוח. נגמרה המדינה.

ירדנו לארץ והתיישבתי במרכז קשר, בו עזרנו למשפחות לחפש את הילדים שלהם, לבדוק אם הם עדיין חיים. ולהמשיך לנשום גם אם לא הצלחנו למצוא להן את הילד שלהן. אחרי שנגמר, חזרנו לסיני. ישבתי שם וראיתי איך כל הרב דרגאים חוגגים להם. אנחנו ישנו ברכבים, אבל המפקד היה לו אוהל מפואר, שאליו היה מביא כל יום נשים לחגיגות שלא ממש ידענו איך נגמרו. נשים של ממש היינו, נתונות לכוח הגברי וחוות איך הוא חוגג וצומח.

אוקטובר 73' היה הרגע שבו התחלתי את דרכי אל השמאל שהיה מוכר לי אז, ואולי גם אל נשיות אחרת. ברור לי שיש מי שהטראומות שלו חזקות יותר, אך בשבילי זו היתה נקודת המפנה. בבחירות כבר לא הצבעתי למערך, הצבעתי למוקד. את הדרך הזו אני עושה עד היום, ועוד לא גמרתי. הסליחות שלי, בכל יום כיפור, מופנות כלפי מי שלא ראיתי אותם בגלל תחושת הכוח והביטחון שלי, מי שלא ראיתי אותם כי לא היו קיימות בעולמי שלי. מי שמרצוני או שלא מרצוני ניזונתי מהם ממקומי הפריבילגי שלי.

הרגע הזה, באוקטובר 73', בו אני שומעת את הביטחון הגדול כל כך באמירה ש"הכל בסדר, לא יקרה כלום", אותו אני זוכרת. ממש. זוכרת ומנסה, בכל כוחי אני מנסה לראות ולשמוע ולא לחיות על חשבונו של איש או אישה, עם או קהילה. מנסה וממשיכה לנסות.

מלחמת יום כיפור, אוקטובר 1973 צילום: ארכיון לע"מ
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.