• מימין- סמר חטיב, מיכל סלה, אסתי אהרונוביץ׳ ומריה טל
    רצח נשים
    כך מפקירה המדינה נשים למותן
  • Fatima Zohra Serri, Instagram Collection
    זיארה زيارة
    בין הגגות של מרקש לכביסה אינסופית במרפסות של נתיבות

השאלון של העוקץ: תמר קפלנסקי

היא מעולה בחניות, יש לה עניין מצרי קדום עם מים לפני נסיעות, היא שחיינית מדופלמת וכתיבה בעיניה היא קצת כמו שחייה. תמר קפלנסקי מתארחת במדור עם צאת ספרה "על מקום הימצאה"
העוקץ

רבים מחברי הפייסבוק של תמר קפלנסקי נהגו להפציר בה במשך שנים שתכתוב כבר ספר, והנה סוף סוף, העיתונאית, המוזיקאית והמתרגמת מוציאה לאור את "על מקום הימצאה" (כתר), רומן חובק נפשות, יבשות ומערכות יחסים. קפלנסקי, שתרגמה את ספרו המונומנטלי של פרנץ פאנון "עור שחור, מסכות לבנות", היא עיתונאית חברתית מהמעלה הראשונה, בעלת סדרי עדיפויות ברורים שבראשם סוגיות הקשורות בזכויות אישה ואדם. כך, למשל, הראיונות פורצי הדרך עם שולמית מליק ושושנה שחם שפורסמו בעיתונהּ "ידיעות אחרונות", ושעליהם נכתב גם כאן, כמובן, השיאו תרומה אדירה למאבק נגד פשעי החטיפות של ילדי תימן, מזרח ובלקן.

קפלנסקי (45) היא גם אם לשניים, מתגוררת בגבעתיים, ובשנה האחרונה מתמודדת עם רמזי האנט, מחלה שנחתה עליה כך, פתאום, ו"לקחה לה את הפנים", כהגדרתה. בראיון לרונן טל היא מספרת: "למדתי שאני לא טובה בלהתייאש. יש כאן אֵבֶל, ברור, זו פרידה ממי שפעם הייתי. אני עוד לומדת את האבל הזה. אבל בסוף אני עושה את מלאכת החיים. לא טובה בלהחזיק דיכאון למשך הרבה זמן, אז אני קמה מהמיטה. ואני גם זוכרת שיש לי גג מעל הראש וילדים בריאים וזוגיות משמחת שקרתה לי תוך כדי המחלה, ואולי לא הייתה קורית אחרת."

והנה כך נפתח "על מקום הימצאה":

"כל היודע דבר על מקום הימצאה", אלה המילים שמופיעות במודעות המכריזות על נעדרת. אבל הגר היא לא נעדרת מן הסוג הזה. היא בדרכה להודו, לחתונת חברתה הטובה ביותר, משאירה מאחוריה בעל מרוחק, שתי בנות, מקרר מלא קציצות. היא מתכוונת לחזור, ובכל זאת נדמה שהיא בעצם כבר איננה, שקו שבר עומד לחצות את חייה לשניים. הגר, שהתרגלה לפעול מתוך שגרה קבועה של נישואים ואימהות, עומדת בארץ הזרה ונזכרת במה שאיבדה. היא מגלה מחדש רצונות שהיו לה ואת הכוח שניצת ומתלקח בין אישה לגבר.

שום דבר לא הכין אותה לציפור.

לא הימים האחרונים, משא העולם על כתפיה ועל ליבה, המבטים הזעופים, העצובים, שוברי הלב של גילי נחים עליה גם כשהוא בחדר השני. הימים שספרה לאחור, כשכל מה שרצתה היה שהזמן יעבור. עוד ארבעה ימים. מכינה קציצות מטוגנות וקציצות ברוטב ועוף בתנור ומקפיאה. עוד שלושה ימים – מחר זה יהיה מחרתיים, אמרה לעצמה כמו בצבא, כשחיכתה שהחבר שלה יֵצא הביתה – מכבסת ותולה ומכבסת ותולה ומורידה מהחבל ומקפלת ומסדרת בארונות, עטה על כל גרב ומכנסיים שנלבשו רק פעם אחת, העיקר למלא את המכונה, העיקר להשאיר סל ריק. עוד יומיים. מציירת ציורים יפים לבנות, מטוס צבעוני שמספר חלונותיו כמספר ימי היעדרותה הצפויים, ובהם ידביקו מדבקה בכל יום עד שובה, יספרו קדימה כמו שהיא סופרת לאחור: עוד עשרים יום אימא חוזרת. עוד שבועיים. עוד עשרה ימים. עוד שבוע. עוד ארבעה ימים. כשזה יגיע לשלושה ימים תוכלו לחשוב: מחר זה יהיה מחרתיים, ניסתה ללמד אותן את הטריק ההוא לניהול געגועים, בקול שהיה רק קצת יותר מדי שמח, אבל יערה בהתה בה במבט לא מרוכז ונגה הייתה עייפה מדי. מה את רוצה מהן, נזפה בעצמה אחר כך, מחר זה יהיה מחרתיים, כאילו שהן מבינות מה זה אומר. כאילו שזה יעזור להן להתמודד עם העובדה שאימא נוסעת פתאום להודו, מתוקות שלי, ותסתדרו איכשהו עם אבא.

כבד־כבד רבץ השבוע האחרון על כתפיה, ובכל זאת הוא לא הכין אותה לציפור."

***

עם צאתו של "על מקום הימצאה", ספרי לנו קצת על הספר ועל תהליך העבודה עליו.

כשהילדים שלי שמעו שאני כותבת ספר ושאלו על מה הוא, אמרתי: זה סיפור על אישה שנוסעת להודו וקורים לה שם דברים. אני עדיין אומרת את זה לפעמים. זה סיפור על הגר, "תכף בת 40", שנוסעת לחתונה של חברת ילדותה, ומשאירה מאחור את גילי בעלה ואת שתי בנותיה. נדמה לי שמה שמניע אותה הוא רִיק, תחושה של ואקום, של חוסר תוחלת, של כלומיות. היא לא בדיוק יודעת לקרוא לתחושה הזו בשם מפורש כשהיא יוצאת לדרך. אולי אפילו לא נכון להגיד שהיא "יוצאת לדרך" כי יש איזה היסוס סביב הנסיעה עצמה, זו החלטה שהיא מקבלת באיזה סוג של עצימת עיניים, מהר מהר לפני שמתחרטים, כאילו זה לא באמת קורה. גם כשהנסיעה עצמה כבר מתרחשת, ההתנהלות הזו מלווה אותה. היא מתגלגלת לתוך הנסיעה ולתוך הודו ולתוך הדבר שקורה לה בספר, נותנת לעולם לעשות בה, למרות פעמוני האזהרה המצלצלים. במובן הזה, זה מין מקרה של הכל צפוי והרשות נתונה. הגר אפילו יודעת את זה, היא מבינה איך נראה סוף השביל שבו היא צועדת, הידיעה הזו הולכת איתה כל הזמן, אבל היא לא מקשיבה לזה בשום שלב עד הסוף. היא פשוט נותנת לעצמה ליפול לתוך מאורת הארנב הזו וליפול וליפול.

כשאני חושבת על זה, זה מצחיק כי זה קצת דומה לאיך שכתבתי את הספר. אולי לאיך שאני כותבת בכלל. אני לא יודעת מראש לאן זה הולך. הגר נולדה בסצנה פותחת בשדה תעופה. היא התחילה משם. לא הייתה לי עלילה או איזו ידיעה על מה בעצם הסיפור. הייתה לי סצנה. ככה הגר התחילה. והדברים שקרו לה אחר כך התגלמו וקרו ככל שהכתיבה התקדמה. במובן הזה, גם אני התגלגלתי לתוך הסיפור, נתתי לכתיבה לעשות בי. גם אצלי הייתה איזו עצימת עיניים. זה נכון על הכתיבה בכלל, שאני מתגלגלת בתוכה באיזה עיוורון, כאילו שאני עומדת באיזה צומת ומחכה להיתפס, ואז זה כבר נוסע לבד. אבל זה נכון גם על הספר, על הרעיון של "ספר", שהתכחשתי לו הרבה זמן בתוך הכתיבה. כתבתי פרק ואז הפסקה ואז פרק, וכל פעם שלחתי את מה שכתבתי ליערה ולא התעסקתי בזה. לא הסכמתי לקרוא לזה ספר המון זמן. עוד אחרי שהיה חוזה, שגם לזה לקח לי זמן להסכים. אחרי חמישה שישה פרקים יערה אמרה לי, אולי הגיע הזמן לדבר על חוזה ואני אמרתי, רגע, עוד לא. לא רציתי לקרוא לזה בשם עד נורא מאוחר. וזה לא שלא הבנתי לאן זה הולך. הרי כשהתחלתי לכתוב, כבר ידעתי שיש אכסניה למה שזה לא יהיה. הבנתי שזה מתישהו אמור להיות ספר. כמו הגר, ידעתי איך נראה סוף השביל שבו אני צועדת, אבל לא הקשבתי לזה עד הסוף בשום שלב בכתיבה. פשוט נתתי לעצמי ליפול לתוך מאורת הארנב הזו.

פרטי על אורחות העבודה שלך (איפה, מתי, הרגלים מגונים ועוד).

אני כותבת במקביל לחיים ובתפזורת. יש לי דיי ג'וב שכולל גם קצת כתיבה אז זה גם תלוי דדליין. את הספר כתבתי בימים שבהם לא עבדתי, בדרך כלל ימי רביעי, אבל לא בכולם. אני מעדיפה לכתוב בחוץ, עדיף בבית קפה, ואני מאוד מאוד אוהבת ספריות. אין לי הרגלים מגונים בעניין חוץ מדחיינות.

איזו פרשייה ציבורית עכשווית טורדת את מנוחתך?

אבוי, מאיפה להתחיל?

הסיפור המחריד של הסיוע למלכה לייפר, האוסטרלית החשודה בעבירות מין בתלמידותיה, שמצאה כאן מקלט באדיבות ליצמן.

פרשת ילדי תימן, מזרח ובלקן, שפשוט מרחפת על החיים פה כמו חטא קדמון שממשיך להתרחש. אלה לא פשעי עבר. כל עוד אין הכרה ואין צדק, כל עוד השלטון מסתיר ומעלים מידע, העבר הזה לא עובר ולא ייתכן ריפוי.

וחוץ מזה הסיפור של מקומות כמו אל עראקיב והיישובים הלא מוכרים, ועתידם של תושבי גבעת עמל ושכונות אחרות כמותה. זה בלתי נסבל.

שלושה א/נשים שהיית מלהקת בחדווה לנבחרת החלומות שלך בממשלה הבאה?

כרמן אלמקייס, אורלי נוי, קרן גרינבלט.

תמר קפלנסקי. צילום: אביגיל עוזי

האם את או בני משפחתך חוויתם אי פעם גזענות על רקע אתני?

פעם בכמה זמן מישהו מניח שאני מרוקאית, בגלל הצרפתית, ובזמן הקצר שעובר עד שמתבררת טעותו, הוא מספיק לשחרר איזו דאחקה מזיעה על מרוקאים או על מזרחים. מנעד כזה שמתחיל ב"בגלל זה את מתעצבנת כל הזמן" ונגמר ב"אתם בכלל ערבים חהחהחה", הכאילו מודע לגזענות ומבקר אותה ולמעשה פשוט מתרגל אותה.

אבל אלה מקרים ספורים. אירועים ברמה של הפעם ההיא שבה איש אחד צעק על חברה שלי ועליי במטרו במרסיי כי הרעשנו (היינו בחטיבה), ואמר משהו על "כל הזרים האלה" ועל "השפה שלכן", ועל זה שכבר לא מדברים בצרפתית בכלל. אנקדוטות.

מעולם לא חוויתי גזענות על רקע אתני. אמא שלי מצרייה, אבא שלי דור שני בארץ, חצי פולני וכל השאר מזרחי היישוב הישן. כלומר אני שלושת-רבעי מזרחית, אבל לא חוויתי שום צורה של אפליה או גזענות.

אני אולי נראית קצת מזרח תיכונית כזאת, אבל אני עוברת כאשכנזייה גמורה. הרבה שנים חשבתי שזה בגלל השם. עם הזמן הבנתי שזה רק חלק מהתמונה. לשם האב האשכנזי יש כוח מאוד משמעותי במרחב. באוניברסיטה, בכנסת, בתקשורת, בהנהלות הבכירות, בקורות חיים – קפלנסקי זה לא בוזגלו, זה לא אמסלם. זה שם שהוא מלב ההגמוניה.

אני אולי נראית קצת מזרח תיכונית כזאת, אבל אני עוברת כאשכנזייה גמורה. הרבה שנים חשבתי שזה בגלל השם. עם הזמן הבנתי שזה רק חלק מהתמונה

אבל הוא לא הכול. אמא שלי מצרייה, אבל היא לא "מזרחית", במובן הזה שהיא לא עלתה לישראל בשנות החמישים, בתוך מה שהוגדר כ"עלייה המזרחית". ב-1956, כשהיהודים גורשו ממצרים, אמא שלי נסעה עם ההורים שלה לצרפת. היא לא עברה את המכבש המכאיב של כור ההיתוך. לא מעברות, לא הסללה, לא גזזת, לא יישוב כפוי, לא העלמת תינוקות. כלום. היא עלתה לישראל בגיל 32, כשהיא בעלת תואר שני בסוציולוגיה מהסורבון, נשיאת איגוד הסטודנטים היהודים בצרפת ונשואה לישראלי שקוראים לו קפלנסקי, ושגם החצי המזרחי שלו הוא בעצם יליד הארץ, מזרחי היישוב הישן, שורשים בגירוש ספרד. זו עמדה פריווילגית גם מהכיוון הזה.

אז לא, לא חוויתי שום גזענות. העובדה שאני עוברת כאשכנזייה גמורה גם הובילה לא מעט אנשים בחיי לחלוק איתי בדיחות גזעניות. פעם מישהי בעיתון אמרה לי על מישהי אחרת בעיתון, "גם כן זאת, חבל שהאונייה שבן גוריון הביא בה את ההורים שלה לארץ לא טבעה". אנשים אמרו לי דברים כאלה כי קפלנסקי זה "משלנו". לא עלה בדעתם שאני "משלהם". היום זה פחות קורה. כבר הבינו שאני סוכנת כפולה.

באיזו מידה סוגיות מגדריות נוכחות ביומיום שלך?

כמעט כל דבר ביומיום שלי כרוך איכשהו בסוגיה מגדרית. הבגדים שאני לובשת, האופן שבו אני יוצאת אל הרחוב, הולכת ברחוב כשהוא מואר וכשהוא חשוך, האופן שבו אני מגדלת את הילדים שלי, העובדה שאני זו שהרתה וילדה אותם, השכר שלי, העובדה שאני לא שותה משקאות דיאט (ומתנגדת לדיאטה בכלל), השאלה איך אני נוהגת, איך אני חונה. ואני חונה מעולה.

יש לך אמונה תפלה (או כמה?)

אני רוצה להגיד שלא, כי באמת לא, אבל זה לא לגמרי נכון. אני כן אומרת טפוטפוטפו וחמסה ובן פורת יוסף ועוד דברים שקשורים יעני לעין הרע. אני לא מאמינה בעין הרע אבל אני כן מתחנפת למזל, שלא יחשוב שתפסתי תחת. וחוצמזה אני מקפידה לשתות מים מהברז ולתת מים לילדים לפני שיוצאים מהבית לנסיעה רחוקה. מטיול שנתי ועד חו"ל. זה מנהג שלמדתי מאמא שלי ושרק לפני כמה שנים קראתי את זה גם אצל אייל שגיא ביזאווי והבנתי שזה כנראה של מצרים. יש כזה משפט במצרים: מי ששותה ממי הנילוס, חוזר אליו. אולי זה מקור המנהג.

כתיבה – גיהנום או גן עדן?

מה קשור גיהנום? בגן עדן אני לא ממש מבינה. כתיבה זה כמו לשחות. לפעמים זה קשה, אין לך כוח להיכנס למים, אבל בסוף בסוף זה כמעט תמיד טוב. לפעמים זה הדבר הכי טוב בעולם.

ברלין או תל אביב?

תל אביב, ברור. מה לי ולברלין.

האם לדעתך תור דור או שניים יימצא פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני? אם כן ואם לא, באיזה מחיר?

כמו שזה נראה כעת, לא. הבדיחה הצינית והעגומה על "ניהול הסכסוך" תוביל לעוד מאותו דבר. עוד ייאוש, עוד קסאמים, עוד פיגועי התאבדות, עוד מלחמות שקוראים להן "מבצעים" כדי לא לשלם פיצויים, עוד ועוד גופות נערמות. המחירים ברורים לדעתי.

אילו היו נותנים לך 45 דקות עם ילדים בכיתה י"ב, על מה היית רוצה לדבר איתם?

על מין ועל הסכמה.

מהו הספר האחרון שקראת/ הסרט האחרון שראית (מוזמנת לפרגן לקולגות)?

ממש עכשיו קראתי את "רכבת שלג" שכתב האדם שמכנה את עצמו טל יעקב. נובלה קצרה ואפקטיבית כמו סטירת לחי ממישהו שאהבת ושחשבת שאוהב אותך. כמו סטירת לחי שנתת את בעצמך למישהו שאת אוהבת ועכשיו את מבוהלת מעצמך. סיפור צורב על גבריות ועל אלימות ועל האפשרות לאהבה, עם סוף רומנטי כמו אגדה שאת אשכרה רוצה להאמין לה.

איזה זמר/ת (חי או מת) היית הכי רוצה לראות בהופעה חיה?

אני לא מתה על הופעות חיות. אני אוהבת הופעות סלון. פעם הייתי באיזה יומולדת שבו פתאום חוה אלברשטיין לקחה גיטרה ושרה שיר. מה זה? זה אינלתאר. אז הייתי רוצה הופעת סלון של ג'וני מיטשל. אבל זו רשימה מתחלפת.

איזה איש/אישה שאינם בין החיים היית מזמינה לפגישה?

את אבא שלי.

מהי המחווה הכי רומנטית שנתקלת בה?

אני לא כל כך טובה ב"הכי" וגם לא כל כך במחוות.

לא מזמן לקח אותי בחור לקנות ממתקים בדרום תל אביב. איך יודעים מה טעים? אני שונאת שוקולד, הוא שונא שוקולד. אף אחד מאיתנו לא יכול לשאת יותר מביס אחד מזה. קנינו שקית עם אחד מכל אחד, הלכנו לרחוב צדדי, נעמדנו בין שתי מכוניות וטעמנו שוקולד בעטיפה מוזהבת אחרי שוקולד בעטיפה מוזהבת, ביס-ביס, סובלים ויורקים שאריות וצוחקים ואחוזי גועל כמו שני שיכורים בסוף הלילה. זה היה נורא ואיום. זה היה רומנטי בטירוף.

כריכת הספר

איזה מילה חסרה לך בשפה העברית?

הייתי מאוד רוצה שתהיה מקבילה ל-con הצרפתית. מילה שבעבר הייתה כינוי לאיבר המין הנשי (בגלל זה עדיין מקללים la con de ta mere), אבל לא השימוש הזה חסר בעברית, לצערי. באופן הרווח יותר המשמעות שלה היא לפעמים אדיוט ולפעמים אפס ולפעמים טמבל ולפעמים זבל. con, נו. אין לזה מקבילה בעברית. אולי זה משהו כללי שחסר לי בעברית. סלנג וקללות עם ותק ממשי, ששורדים עשורים על גבי עשורים, מאות, והם עדיין טריים ויומיומיים.

מה הפרויקט הבא שאת עובדת עליו?

לשרוד את החגים. זו תוכנית ריאליטי.

איפה את רואה את עצמך בעוד עשר שנים מהיום?

אמא, בריאה, אוהבת, חיה.

אירוע השקה לספר "על מקום הימצאה" יתקיים הערב (ה') 10.10 בשעה 19:30 בנווה שכטר, שלוש 42 תל אביב

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. ג. אביבי

    קפלנסקי היא מלוחמי/מות החרות היעילים/ות ביותר של המאבק המזרחי.
    !CHAPEAU.

  2. שני סיידוף

    מופלאה שכמוך