• מימין- סמר חטיב, מיכל סלה, אסתי אהרונוביץ׳ ומריה טל
    רצח נשים
    כך מפקירה המדינה נשים למותן
  • Fatima Zohra Serri, Instagram Collection
    זיארה زيارة
    בין הגגות של מרקש לכביסה אינסופית במרפסות של נתיבות

גברים אלימים הם חלק מרצף חברתי, גם הטיפול בהם צריך להיות כזה

אבקש להזכיר שהפטריארכיה אינה מסתתרת במחשבות או במעשים של גברים שעירים, גדולים ומפחידים. היא נמצאת בזוהמה שממנה יונקים השורשים התרבותיים העמוקים יותר, גם "שלנו". עלינו לנתח את התשתית התרבותית של חיינו, שלצדה ולעומתה פועלות מערכות האכיפה הצדק
תמר בן דוד

בצהרי שישי האחרון כבר התחילו הדיווחים על אשה שנמצאה מתה בדירתה בקריית ביאליק, לאחר שבעלה התקשר למוקד החירום וטען כי היא התאבדה לנגד עיניו. בהתחשב בכך שרק לאחרונה תקף את אשתו ואת אביה וחזר הביתה עם סיומו של צו הרחקה – כולנו כבר מבינות שהסיכוי שלא מדובר בעוד רצח מגדרי הוא מזערי. אבל כפי שאני מקווה שכולנו כבר השכלנו להבין, רגע הרצח הוא נקודת השיא של האלימות השפלה שנמצאת שם ברקע.

לכן, עד שהמקרה הנוסף הזה יפוענח ונעמוד על כשלי המערכת וההפקרות כפי שבאו לידי ביטוי הפעם, אני רוצה להתעכב על עצם עניין צווי ההרחקה, כאילו בהנחה שלא מדובר כאן ברצח, אלא "רק" במקרה של אלימות קשה. בפשטות, כפי שהתרעמתי עם עצמי ברגע שנחשפה הידיעה: הנה, עוד שופט עלוב ומטומטם כלשהו נתן לאיש הזה צו הרחקה אחרי שהוא תקף את אשתו בצורה בוטה כל-כך, במקום אשכרה להרחיק אותו ממנה לטווח רחוק.

גם אבא שלי ימח שמו הורחק בצו מאמא שלי (אביטל רוקח, זכרה לברכה), כיוון שגנב לה את הטלפון ושחרר איומים מאד מפורשים, שאותם מסרנו למשטרה. לאחר שהוא הפר אותו, כלא את אמי, התעלל בה נפשית ופיזית במשך שעות, הציג בפניה חבלים, גרזן וסכין שאותו גם הניף לרגע, הוא שוחרר בערבות של כ-300 שקל (בטווח הטעות של הזיכרון שלי, 100 שקל לכאן או לכאן) וניתן לו צו הרחקה נוסף.

כשהתקשרנו בפאניקה למשטרה להבין מה אנחנו אמורות לעשות כשאדם שעשוי לרצוח את אמא שלי מסתובב חופשי, אמרו בתגובה שיש נגדו צו הרחקה

כשהתקשרנו בפאניקה למשטרה להבין מה אנחנו אמורות לעשות כשאדם שעשוי לרצוח את אמא שלי מסתובב חופשי, אמרו בתגובה שיש נגדו צו הרחקה. "הוא לא יכול לבוא" ו"אם הוא יבוא, מיד תתקשרו למשטרה". לאחר שאחי ואני ליווינו את אמי החוצה עם מערוכים בידיים וצחקנו בינינו "מה זה כבר מערוך כשיש לו גרזן?", כשהגענו לתחנה בתחנונים לעזרה, אמרו לנו לחפש בגוגל מקלט לנשים מוכות.

אבל אמא שלי לא רצתה לוותר על החיים שלה, עם קריירה שהיא בנתה מאפס ולא היתה יכולה לסכן, עם כלבים שהיו יקרים לה כמו ילדים, עם ילדים צעירים להמשיך לדאוג להם – וכל זה תחת האיום שלו שאחריה הוא ירצח גם אותי, את אמה ואת אחותה. אז עבר עלינו שבוע של חרדות ובסופו הוא אכן בא. הטלפון למשטרה נעשה כמצוות המוקדנית, אבל עד שהניידת הגיעה הוא כבר חיכה בתחנת האוטובוס עם דם עד המרפקים, תוך כדי שעישן את הסיגריה האחרונה שלו באוויר הצח.

קשה להאמין שזה יכול לקרות אצלנו

מאז הרצח של מיכל סלה שפתאום קשה לקטלג אותו במילים כמו "גרוזיני מסריח" (ביטוי שהופיע יחד עם אמירות גזעניות נוספות בטוקבקים הסימפתיים-בשקל בתגובה לרצח של אמי), כולן עסוקות כל כך בניסיון להבין "מה מסתתר במוחם של גברים אלימים", כי פתאום נראה שזה נמצא "גם אצלנו". השבוע שחלף לא הספיק לי כדי לפענח מהם המאפיינים של אותו "אנחנו", אבל ברור שנחשפת כאן בעיה משמעותית באופן שבו מוענקת במקרים כאלה מלכתחילה תשומת הלב הציבורית, יחד עם הזכות לאבל, לתמיכה קהילתית ולפוליטיזציה של כל עוולה כזו. באופן לא מפתיע, שנה של שקט ציבורי יחסי מאז המחאות הקודמות על רצח נשים התקיימה למרות גל מאד משמעותי של רצח נשים פלסטיניות.

מיכל סלה ז"ל. "הרשתות החברתיות התמלאו בשבוע האחרון בניסיונות לאבחן מערכות יחסים אלימות" (צילום: פייסבוק)

אז כנקודת פתיחה אפשרית לחשבון הנפש שכולנו צריכות לעשות כפמיניסטיות, אני רק רוצה להזכיר שהפטריארכיה אינה מסתתרת במחשבות או במעשים של גברים שעירים, גדולים ומפחידים. היא נמצאת בזוהמה שממנה יונקים השורשים התרבותיים העמוקים יותר – גם "שלנו" (או "שלכן", לא הספיק לי השבוע הזה כדי לפענח איך ובאילו תנאים אני נכנסת בכלל למעגל הזה). הרשתות החברתיות התמלאו בשבוע האחרון בניסיונות לאבחן מערכות יחסים אלימות ואת הגברים והנשים תחתיהן – מהם הסימנים המקדימים, מה משאיר אישה כבולה לגבר אלים או מה מביא גבר אלים לחצות את הקווים? אבל לפני כל האבחונים, אנחנו צריכות לנתח את המצע התרבותי שעליו חיים אותם גברים יחד איתנו, ושלצדו ולעומתו פועלות מערכות האכיפה הצדק.

רוצות להבין גברים אלימים? תקראו אלתרמן, אפילו יש ביצוע יפה של יהורם גאון ללחן יפה של מרדכי זעירא. בניגוד לאלתרמן נקי הכפיים, את יהורם גאון, ששיחק בצורה כה אייקונית את הצ'חצ'ח בעל הכבוד, כנראה שהרבה יותר קל לדמיין כרודף נשים אלים.

הנה שני הבתים האחרונים של "ניגון עתיק":

"ואם לחם תאבי או יין,
מן הבית אצא כפוף שכם
ואמכור את עיני השתיים
ואביא לך גם יין גם לחם.

אך אם פעם תהיי צוחקת
בלעדי במסיבת מרעייך,
תעבור קנאתי שותקת
ותשרוף את ביתך עלייך."

אני לא מומחית לספרות או לאלתרמן, אבל מקריאה פשוטה של הניגון העתיק הזה, קשה לזהות בו שמץ של ביקורת עצמית. גם בפרשנות שנותנת למשורר הרבה קרדיט, עדיין קיים מבט גברי ואלים על האהבה כאיזה כוח שעובר מהקרבה טוטאלית לקנאות שורפת. הרי מתוך נקודת המבט הגברית הזו השיר זכה לעיבודים שמחים וקיטשיים. ברקע של הילדות שלי הוא התנגן יחד עם שירים רבים של יהורם גאון, פשוט ככה. וגם בקריאה ספרותית שמייחסת לו פרשנות אלגורית או מטאפורית אין אף התייחסות לכובד העניין: נושא היצירה הוא הדובר, האהבה או הקנאה שלו – בוודאי לא האישה שנשרפת בלהבות.

כמובן, אינני טוענת שאלתרמן היה רוצח נשים, או משהו חמור כזה. אפילו מבלי להיכנס לביוגרפיה שלו וליחס שלו לנשים, אני רואה את השיר הזה כסממן בוטה ובלתי יחידאי לאופן שבו אהבה מובנית בתרבות שלנו. אלתרמן, גיבור התרבות הענק, שהעיר תל אביב מקדישה לו את השנה הבאה עלינו לטובה, עובר בקלות מתחת לרדאר של אותה קבוצה בלתי-מאופיינת של המזועזעות מהרצח של מיכל סלה. גם אצלו, האהבה היא קנאית ורכושנית, ובמדויק יותר – האהבה לאשה מתבטאת בדואליות הזו של אשה קדושה-קדשה, מלאך-שטן או על-אנושית ואל-אנושית. דואליות שבסופו של דבר שוללת את היותה בת חוה שלמה ובעלת מורכבויות, מאיינת אותה לטובת צרכיו המשתנים של הדובר.

במילים פשוטות יותר: את השיר הזה יכול היה לכתוב גם אבא שלי, וזה היה נשמע לי הכי מדויק מפיו. אני לא קונה את תירוץ ה"הוא משורר" שמנתק כל חיבור בין המחבר ליצירה. הוא כתב אותה ממוחו הקודח ובמסגרת חברתית ותרבותית עם משמעויות מאד מסוימות. אין כאן שום ניסיון לטעון שאלתרמן, משורר סטנדרטי ואפילו מודל לחיקוי, כמותו כגבר רוצח. להפך, וזו הנקודה המשמעותית ביותר בטענה שלי: גם גברים רוצחים, בסופו של דבר, חושבים כמו שמחנכים גברים לחשוב. זה הכול.

אם כן, הניסיון להבין גברים אלימים טומן בחובו אבסורד, כי הוא מייצר קצה מלאכותי, מדומיין, בעוד שכל מה שצריך לעשות כדי להבין גברים אלימים הוא להסתכל על החברה שבתוכה הם חיים. הניסיון החוזר בשבוע האחרון להבין את המוקעים שהלכו צעד אחד רחוק מדי מתוך הלם ש"גם בקרבנו יש כאלה" (בקרבנו, כלומר – אשכנזיות, בנות מעמד הביניים, פמיניסטיות, אקטיביסטיות, יהודיות?) הוא אולי נוגע ללב, אבל סובל מנאיביות.

העניין הוא בדיוק הפוך –  ולשם כך ההשוואה הצורמת לאלתרמן: כדי להבין את המנגנון הגברי האלים צריך לראות את אותם גברים אלימים כחלק מרצף, ממרקם חברתי אלים לנשים, מהבניות מגדריות מפלות ודכאניות ומתרבות פטריארכלית ומיזוגנית.

הפגנה נגד רצח נשים בתל אביב, 12.10.19. צילום: ענבל וילמובסקי

עלינו להכיר במגבלות הכוח

מכאן אני מגיעה לצד השני של המטבע – והוא שההכרה באבסורד של שליחת נשים למקלטים לא מחייבת את הפניית האש לכיוון גברים. הכוח של המערכת מאד מפתה, אבל אם אנחנו רוצות להיות עקביות בדרישה המוסרית שלנו כפמיניסטיות, אנחנו מוכרחות להכיר במגבלות ואף בסכנות של הכוח הזה – לפרק ולהרכיב אותו מחדש.

בטח, אבא שלי היה צריך להישאר במעצר ולעבור הליך משפטי כבר בהפרת הצו הראשונה. בעצם, כבר חודש לפני הרצח, עם גניבת הטלפון והאיומים בנפש (או למעשה במשך שלושים ואחת השנים שעברו מאז שהוא רק התחיל להתעלק על אמי בהיותה נערה). על הטענה הזו מחינו כמשפחה בכל הזדמנות שרק יכולנו. כשמדובר בחופש הביטוי והתנועה מול דיני נפשות, ברור מה עומד בראש.

אחד הדברים היסודיים שמוכרחים להשתנות הוא ההוצאה של הנפגעת ממשוואת הצדק המשפטית כאובייקט בדיון, בתמורה להכנסה שלה כסובייקט, כבעלת צרכים

לכן, אחד הדברים היסודיים שמוכרחים להשתנות הוא ההוצאה של הנפגעת ממשוואת הצדק המשפטית כאובייקט בדיון, בתמורה להכנסה שלה כסובייקט, כבעלת צרכים, רצונות ואינטרסים בתוך זה. כיום, דין פלילי מתקיים בין המדינה לנאשם, והתפישה של פשעים עודנה של הפרת הסדר החברתי – וכידוע הסדר החברתי אינו כולל אינטרסים של נפגעי עבירה, בפרט של נשים תחת אלימות.

אז כן, קודם לעצור אותם – אבל גם לפעול בתוך רצף. אני אוהבת מאד את הססמה הפמיניסטית במהותה "הכרה, צדק, ריפוי" ורוצה לאמץ אותה גם כאן. הצדק משמעו בראש ובראשונה למנוע המשך פגיעה, לנטרל סכנה. אבל ההכרה, אני חושבת, חייבת להיות בשני הצדדים ובמורכבות המלאה של המצב. אני מקווה שאין צורך שאבטא את השנאה שאני רוחשת לאיש שמירר את חיי המשפחה שלי והמיט עליהם אובדן, אבל העמדה המוסרית והמעשית שלי, ושלנו, חייבת להיות מורכבת יותר. שוב, מתוך ראייה מפוכחת של הגברים האלימים האלה.

אז אני לא משפטנית, עו"סית או קרימינולוגית, ואינני מבינה בשיקום – אבל אני כן יודעת לומר שמערכת הכליאה המערבית ובתוכה הישראלית אינה משקיעה בו מספיק, ועוד לפניה מערכת המשפט דנה למעשה בעונשים ובגמול. לא ברור איך מהלך עניינים כזה יכול להוביל למרכיב השלישי והקריטי כל-כך: ריפוי. ריפוי דורש פעולה בכל המישורים, שוב, בסדר עדיפויות מתוקן: קודם כל עבור הנפגע.ת, אחר כך הפוגע.ת. ואם לחברה יש מקום כלשהו בסיפור הזה, הוא קודם כל לדאוג לאותו הליך תיקון משולש עבור שני הראשונים – ואולי אחר-כך נוכל לחשוב אם יש מה לתקן במרקם הכוללני יותר.

בחזרה לצווי ההרחקה שמרתיחים לי את הדם: מערכת המשפט עצמה לוקה בהבנה של אותם גברים אלימים, כי היא נמצאת בעצמה על אותו רצף של אג'נדה פטריארכלית ומיזוגנית. היא בעצמה, כמו בשיר של אלתרמן, אינה רואה את הנשים נפגעות האלימות כחלק פעיל בסיפור. אף אחד אינו שואל לדעתה או לחוויותיה של האשה הנשרפת בלהבות הרומנטיקה הרכושנית, המיזוגנית והאלימה – והנה, הפנים והסיפורים מגיעים אלינו רק כשכבר אין מאחוריהם אף נפש חיה לדאוג לה.

השינוי שאנחנו דורשות, לטעמי, חייב להיות חלק ממשהו רחב יותר, משינוי מערכתי עמוק של הדרך שבה נעשה בשמנו צדק, בכמה מובנים:

1. אנחנו חייבות לשאול את עצמנו מי הקבוצה שאנחנו רואות את עצמנו חלק ממנה, גם כנשים פמיניסטיות, ולבקר תמיד את ההטיות הטבעיות שנוצרות אצלנו – המעמדיות, האתניות, האסתטיות, הגילניות וכן הלאה. הניסיון שלנו לפעול לשינוי חייב להתקיים כחלק מהבנה רוחבית וערנית של המציאות ושלל אופני הדיכוי האחרים שפועלים בה.

2. בהשלמה, המאבק שלנו חייב לחתור גם לעומק, לתפישות התרבותיות והחברתיות, ומהן כענפים בעץ גם לאנשים פרטיים ולמנגנוני הצדק הרשמיים והבלתי-רשמיים. בתכלס – אנחנו לא יכולות לצפות לפתור שום דבר דרך אחריות אישית בזיהוי פתולוגי של גברים אלימים כשאין גיבוי מערכתי לנשים שחוות אלימות, כפי שאנחנו לא יכולות לדרוש שינוי במערכות הצדק מבלי להשלים אותו בשינוי פמיניסטי רדיקלי בתרבות ובחינוך.

3. במישור המשפטי ובחזרה לאבסורד של צווי ההרחקה והמקלטים לעומת מערכת הכליאה הנקמנית והאכזרית שלנו: יש מודלים פמיניסטיים רדיקליים, כמו בתי דין קהילתיים, שאנחנו צריכות ללמוד ולשלב במאבק שלנו. לא רק לפרק את הפטריארכיה, אלא לבנות עולם צודק יותר.

תמר בן דוד היא פעילה פמיניסטית-קווירית ירושלמית, בתה של אביטל רוקח ז"ל

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. שקד אלכסנדר

    כתבת כל כך נפלא ומצמרר, נתת מילים לדברים שאני מרגישה ומבינה ולא מצאתי מילים לבטא. תודה. הלוואי שהמילים ןהמעשים וגם התפילות יצליחו להזיז משהו.

  2. אילנה דהן

    לתמר, קראתי, הבנתי, החכמתי, אכן אבסורדים לאורך כל הדרך בתפיסת כל המערכות את הקורבן והפוגע גם יחד, האבסורד שבשליחת אשה למקלט בעוד הפוגע חופשי לי מעלה את הדם , עיוות בלתי נתפס, שלא מתיישב עם השכל הישר, ויש שופטים בירושלים,,,,