הערכה זהירה לקראת הכרעת מנדלבליט

ביקורת על רשויות השלטון, כזכור, מונחת בתשתית המשטר הדמוקרטי. חופש הביטוי הפוליטי. חופש ההפגנה. חופש העיתונות. זכות הציבור לדעת. זכות הבעת הדעה. וזכות המחאה. כולן הפכו למטבעות לשון מוכרות שטומנות בחובן זכויות יסוד חוקתיות.

לכן מובן שראוי, צריך ולעתים הכרחי למתוח ביקורת עניינית על משטרת ישראל, פרקליטות המדינה והיועץ המשפטי לממשלה. הביקורת הזו חשובה ולעתים אף קריטית. עם זאת, ככה נדמה, פינתה הביקורת העניינית את מקומה לטובת הפרחת כזבים בדבר רדיפה דמיונית אחרי נאשם הצמרת מבלפור, לטובת הכפשה אישית של בכירי הפרקליטות ומשטרת ישראל מצד המשסה מבלפור וחבר נרצעיו ולטובת הליכה מסוכנת על ראשם של דמויות ספציפיות כדוגמת עורכת הדין ליאת בן ארי, פרקליטת מחוז ת"א בתחום המיסוי והכלכלה, עורך הדין שי ניצן, פרקליט המדינה המתקרב לפרישה וד"ר אביחי מנדלבליט שהוא ראש התביעה הכללית. האיש שמופקד על ההכרעה הכי דרמטית: הגשת כתב אישום נגד ראש ממשלת ישראל או הימנעות מהגשתו.

בשורות הבאות ננסה להתעלם מרעשי הרקע (חלקם היסטריים, פתטיים ומסוכנים ממש: מי שמקשיב, למשל, לעסקן הפוליטי ואיש העסקים יעקב ברדוגו שמדברר בצעקות את דף המסרים מבלפור בעודו מגיש את יומן הערב של גלי צה"ל, יכול להשתכנע שמדובר בפוטש מסוכן נגד מנהיג תמים שנרדף על לא עוול בכפו. בעצם, לא מדובר רק בברדוגו. מדובר בשורת דוברים מטעם שמכונים בטעות בשם עיתונאים). בשורות הבאות ננסה לשכוח מספינים. להתעלם משקרים בוטים. להרחיק את כמויות הפייק המדהימות. בשורות הבאות ננסה פשוט להתמקד בניתוח זהיר וצנוע של האפשרויות שעומדות לפני היועץ המשפטי לממשלה בפרשות הפליליות שבהן נחקר נתניהו.

הדגש הוא על ניתוח זהיר במיוחד ואף צנוע במיוחד. וזאת מהטעם הפשוט: מכלול הראיות העצום בפרשות נתניהו אינו מונח מול עיניי. ובכל זאת, אנסה להעריך מה עומד להתרחש. בזהירות מופלגת כאמור:

1. פרשה 1000. קשה לראות את מנדלבליט נמנע מהגשת כתב אישום. לא מדובר בקבלת סיגרים מחבר, כפי שמציג זאת המתקרבן מבלפור. מדובר בקבלת תשורות עצומה, שיטתית, קבועה, נמשכת לאורך שנים ובעלת שווי כספי שנע בין 700 אלף למיליון שקלים מטעמם של שני בעלי הון: ארנון מילצ'ן והחל משלב מסוים גם ג'יימס פאקר. קבלת תשורות כה עצומות ערך ובצורה כה שיטתית מבעל הון, פירושה כשלעצמה עבירת הפרת אמונים של נבחר הציבור ועובד הציבור כלפי הציבור.

אך מה שחמור יותר הוא שאותו נבחר ציבור (נבחר הציבור הכי בכיר והכי חזק במדינה שבידיו הופקדה הסמכות הכי רחבה והכוח הכי רב לשרת את אינטרס הציבור) גם העז לעסוק בענייניו של אותו בעל הון (מילצ'ן) במסגרת תפקידיו הממלכתיים (ראש ממשלה ושר תקשורת). זוהי לכאורה הפרת אמונים במובנה החמור ביותר. נתניהו כמובן טוען שטיפל בענייניו של מילצ'ן בצורה ראויה, בהתאם לאינטרס הציבורי ומבלי להטות לו חסד. אך פסיקת בית המשפט העליון קבעה שזה בכלל לא משנה אם שקל שיקולים ענייניים כאדר דן בענייניו של מי שמפנק אותו בתשורות יקרות ערך. בכך שדן בכלל בענייניו של מילצ'ן המפנק והנדיב, העמיד עצמו נתניהו בניגוד עניינים חמור ופלילי.

הרשעתו של ראש הממשלה הקודם, אהוד אולמרט, יש להזכיר, אינה מבשרת טובות למחליפו הנצחי בתפקיד: בפרשת מרכז ההשקעות נקבע שגם אם לא העניק בהכרח עדיפות לחברות שמייצג ידידו הקרוב ועורך דינו האישי אורי מסר, הרי שעצם העובדה שדן בכלל בבקשות החברות הללו לקבלת מענקים ממרכז ההשקעות בתפקידו כשר התעשייה, המסחר והתעסוקה, תוך שהוא מודע לכך שהן מיוצגות בידי חברו הקרוב ששומר בנאמנות על כספו, מעניק לו הנחה משמעותית בשכר הטרחה ומייצג אותו לאורך עשרות שנים – העמיד עצמו אולמרט בניגוד עניינים חמור. ניגוד עניינים חמור שמשמעותו היא הפרת אמונים פלילית. כלומר: הפרת חובת האמון שלו כלפי ציבור האזרחים.

בניגוד לספין מטעם החשוד המתבצר בבלפור, אפוא, מצטיירת פרשה 1000 כפרשה פלילית חמורה במיוחד: תחשבו על פקיד שומה או מנהל רשות הרישוי שדן בענייניו של בעל הון שמפנק אותו בתשורות בשווי 10 אלפים עד 20 אלף שקלים בחודש לאורך שנים. גם אם ידון בענייניו בלא להעניק לו עדיפות מיוחדת תוך שאינו מגלה לאיש על ניגוד העניינים – תחושו שעיקרון השוויון לפני החוק ותחושת האמון שלכם בטוהר שיקוליו של פקיד השומה או מנהל מחלקת הרישוי נפגמו עמוקות.

עכשיו תכפילו את זה במקדם העוצמה שטמון בתפקידו של ראש הממשלה ותבינו עד כמה זה חמור. כתב אישום בפרשה 1000 הוא הכרח של ממש. הימנעות מהגשתו, כך נדמה, תהווה החלטה בלתי סבירה באופן קיצוני מצדו של מנדלבליט. קשה להאמין אפוא שיימנע מהגשתו.

2. פרשה 2000. טענת ההגנה של נתניהו היא שכלל לא התכוון לממש את הבטחתו הכוזבת למוזס בדבר קידום "חוק ישראל היום" תמורת סיקור מוטה מטעם "ידיעות אחרונות". אך מלבד העובדה שהראיות מלמדות דווקא על כוונה שכזו לפחות עד שלב מסוים (אחרת מדוע שיקר נתניהו לחוקריו וטען בתוקף שלא הקליט את שיחותיו עם מוזס עד שהללו חשפו לפניו שההקלטות בידיהם?), מצוי נתניהו בבעיה קשה לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה דחה את המלצת בכירי הפרקליטות להעמיד את החשוד מקיסריה לדין בגין שוחד והסתפק בשיגור כתב חשדות שטומן בחובו אך ורק את עבירת הפרת האמונים.

ד"ר מנדלבליט הכריע לקולא: הוא סבר שלא בטוח שיהיה ניתן להוכיח שנתניהו קיבל שוחד באמצעות הבטחתו של מוזס להטות למענו סיקור ובתמורה לכך החל לקדם תמיכה ב"חוק ישראל היום" עד שלב מסוים. לכן קבע שנתניהו חשוד אך ורק בהפרת אמונים. כיצד מתבטאת הפרת האמונים? בשלב שבו קיבל המשסה מבלפור הבטחה להטיית סיקור תמורת קידום חוק שייטיב עם המציע (כלומר קיבל הצעת שוחד) ובמקום לקטוע מיד את השיחה ולהבהיר שאין על מה לדבר, המשיך לנסות לסחור בכוחו השלטוני והחקיקתי שקיבל בנאמנות מהציבור תוך שהוא שוקל לקדם אינטרס פרטי שלו עצמו ושל בעל ההון ואיל התקשורת שיושב מולו.

קשה לראות את מנדלבליט נסוג מכוונתו להגיש כתב אישום בגין הפרת אמונים לאחר שדחה את האפשרות להגיש נגד נתניהו כתב אישום בגין שוחד בפרשה 2000. עם זאת, קיים סיכוי מסוים שתיק 2000 ייגנז. במקום נתניהו, לא הייתי מהמר על כך.

3. פרשה 4000. לכל הפחות יש להגיש בפרשה זו אישום בגין הפרת אמונים. העיקרון דומה למה שטענתי לעיל: עצם עיסוקו של נתניהו במסגרת תפקיד שלטוני (שר התקשורת) בענייניו העסקיים עצומי ההיקף של חברו שאול אלוביץ' יכול להיות בבחינת הפרת אמונים. זאת במיוחד כשהחבר הזה אף פועל להטות סיקור למען נתניהו ומשפחתו בכלי תקשורת שמצוי בבעלותו. אך ייתכן מאד שיוגש כתב אישום גם בגין שוחד בפרשה זו. החוק קובע ששוחד אינו בהכרח כסף. שוחד פירושו כל טובת הנאה משמעותית.

הטיית סיקור שיטתית בכלי תקשורת מרכזי תמורת הענקת אישור רגולטורי ששוויו עומד על 1.8 מיליארד שקלים מכספי הציבור (כספנו) יכולה להצטייר כשוחד לכל דבר ואף כשוחד חמור במיוחד. לא מדובר בכמה כתבות כפי טענת נתניהו. מדובר בניסיון להשתלט על כלי תקשורת מרכזית ולהטות את הסיקור באופן שיטתי בתמורה להטבת ענק בלתי נתפסת שמוענקת על חשבוננו. לכאורה יש כאן חתיכת שוחד. ובמקרה המינימלי, יש כאן לכל הפחות חתיכת הפרת אמונים.

ומה לגבי טענת סנגורי נתניהו שהגשת כתב אישום פלילי בגין היבט שממוקד ביחסי נבחר ציבור ומוציא לאור של כלי תקשורת, פירושה סכנה לעיקרון היסוד הדמוקרטי שטמון בחופש העיתונות?

ובכן, בדיוק הפוך: הענקת הטבת ענק מכספי הציבור תמורת לחץ בלתי נסבל מצד בעלים עתיר הון של כלי תקשורת על העורך להטות סיקור, להימנע משיקולים מקצועיים, להימנע מלפעול בחופשיות ולהתמקד בהאדרת ראש הממשלה ומשפחתו (לא בכדי כונה נתניהו בפי בכירי וואלה בשם קים), היא-היא הסכנה העצומה לחופש העיתונות, לחירות העיתונאים לפעול למען הציבור ללא מורא וללא משוא פנים ולבצע את מלאכתם החשובה לממש את זכות הציבור לדעת. וזכות הציבור לדעת תתממש רק באמצעות עיתונות חופשית. לא באמצעות פראבדה מטעם מנהיג או מטעם בעל הון.