• מימין- סמר חטיב, מיכל סלה, אסתי אהרונוביץ׳ ומריה טל
    רצח נשים
    כך מפקירה המדינה נשים למותן
  • Fatima Zohra Serri, Instagram Collection
    זיארה زيارة
    בין הגגות של מרקש לכביסה אינסופית במרפסות של נתיבות

הגבר האלים מאמין שזו זכותו המולדת

'סינדרום האישה המוכה' אחראי לכך שנשים נקברות כל השנים תחת האלימות – כי הסטיגמה הורגת. צריך להמשיך ולדבר על המנגנונים המאפשרים את האלימות הגברית, ולחתור באופן יסודי תחת ההבניות המעודדות מערכות יחסים זוגיות שבה האישה משרתת את צרכי הגבר
נטע לאור

מעצבת אופנה, מפעילת עמוד ׳הדיסקרטים׳ והזרוע המיליטנטית שלו ׳באות לזנאים׳, פעילה ב׳לובי למיגור זנאות׳ ומצויה בשלבי הסבה להוראה

נדמיין לרגע מסע בתוך ההכרה של גבר שמפעיל אלימות ביחסים. מבחינתו יש מקום למערכת אחת בלבד של רצונות וצרכים: המערכת שלו. מוטלת עליו אם כן משימה שהיא הפרת המצב הטבעי שכן רצונות וצרכים הם טבע אנוש. עליו למקם עצמו בעמדת כוח שמאפשרת לו ארגון מחדש, משום ששוויון (או אף שמץ ממנו) נתפס כאיום. הכתרתו העצמית כבעל הכוח העודף ביחסים היא קריטית לתחזוק ההפרה של ברירת המחדל האנושית.

ובכן, פשוט זה לא: לשלוט בבת אנוש עצמאית זו עבודה מתמשכת. אבל יש דרכי קיצור. למשל, לשמוט את הקרקע מתחת לרגליה. למשל, לבודד אותה. למשל, לנטרל אותה מהפעילויות שמחזקות אותה. למשל, לשעבד אותה סביב צרכיו. אך אליה וקוץ בה. כל אלו דורשים מאמץ אינטנסיבי יומיומי, ניטור בלתי פוסק, מה שבסופו של דבר הופך למעמסה. בכל רגע נתון עלול לצוץ גורם זר, פוגעני – הרצון שלה והצרכים שלה.

גם עזר כנגדו שהופרדה ממנגנוני תמיכה חיצונים ופנימיים – עלולה בכל זאת להעיב על שמי אושרו, בשל נטיית אנוש שטרם נמצאה לה תקנה – להתמרד (גם במקום הצר ביותר) ולדרוש מרחב. מבחינתו המלאכה המייגעת, הבלתי פוסקת של ניכוש עשבים שוטים מפריעה לו ליהנות מפרי עמלו. הוא מאוכזב כי ההבטחה לאושר הופרה. אבל יש מוצא. עליו לשתק את המרי. 

החל משנות השבעים של המאה הקודמת, הואיל המחקר הפסיכולוגי להקדיש מזמנו היקר לנושא האלימות במרחב הביתי, האלימות האינטימית (Domestic Violence). הגברים, באופן מפתיע, סירבו להתראיין, אך הפסיכולוגים היצירתיים ובראשם דר' לאונור ווקר לא הרימו ידיים. בהסתמך על שיחות עם הנשים הם יצרו אבחנה שהיא 'סינדרום האישה המוכה'. לפי ווקר, פרופיל האישה המוכה הוא סיבה משמעותית לכך שיחסי ההתעללות נמשכים.

המתווה הנ"ל השתרש תרבותית בכל הקשור לאלימות אינטימית: הנשים המוכות הן התופעה, הן המאובחנות. מעבר להאשמת קורבן בוטה, 'סינדרום האישה המוכה' אחראי לכך שנשים נקברות כל השנים תחת האלימות – כי הסטיגמה הורגת. (מצד אחד, חוששת הקורבן "לצאת מהארון" ולסמן עצמה כאישה מוכה, מצד שני, הציבור רשאי להפקיר את זו שמתעקשת להיות שם, וכל העת הוא, הגבר שמפעיל אלימות, עובר מתחת לרדאר). והציבור, במקום לעשות הכול כדי לרדת לשורשי התופעה ולחתור למיגורה, ממשיך לקבל את הרצח כאסון טבע שאין לנחשו או כמעידה זמנית של מאן דהוא, בעוד שהמחוקק שהזניח את התחייבותו ללחימה באלימות זו, מגדיל לעשות ואף מקצר את עונשם של הרוצחים.

כריכת ספרו של לנדי בנקרופט

החל משנות ה-90 כשצו בית משפט (האמריקאי) שלח גברים אלימים לסדנאות טיפול ייעודי חדשני דאז- הסתבר לקהילת המטפלים שמחולל התופעה הוא בעצם… החזיקו חזק – הגבר. יותר מ-2000 גברים שהו (לסירוגין) בתוכנית שניהל לנדי בנקרופטשמייעץ כיום לבתי המשפט לגבי התנהלות בתיקים של אלימות אינטימית ושכתב מאז את "למה הוא עושה את זה?" החושף טכניקות של הגבר שמפעיל אלימות. לפתע התברר שהאישה לכודה במערכת היחסים, לא בגלל הפרופיל שלה. מחקרים נוספים תומכים בממצאים של בנקרופט שהאישה לכודה בקשר בעל כורחה. בין היתר בראיונות עם גברים שרצחו בת זוג, ניכר שחלק משמעותי ממעשי הרצח האלה נעשה בידי אקס פרטנר בתגובה להחלטה שלה לפרק את הקשר.

אם נחזור לרגע שוב לנבכי ההכרה של הגבר האלים – הרי שמבחינתו הושקעו משאבים יקרים ב-"אילוף הסוררת" ולכן, כל עוד ישנו סיכוי שהיא תחזור ליישב את מקומה הייעודי (מילוי צרכיו)- הרי שזה עדיף בהרבה על פני לכידה נוספת ואילוף של עזר כנגדו טריה. מאמציו "לחנך" את בת הזוג הם לתפיסתו, שטר קנייה: כעת היא שלו וניטלה ממנה הזכות לעזוב (ולבזבז את ההשקעה שלו בה) – להשתייך לעצמה, לעולם סביבה, או, בהמשך, לגבר אחר. 

אין משתק מהפחד. הגבר מזמין את צל הפחד לעשות את עבודת שומר הסף עבורו. פחד ימנע ממנה להתנגד ולדרוש, להרגיש (עצמה וצרכיה) ואפילו לעזוב. אמצעי מהימן להשרשת פחד הוא האלימות

אין משתק מהפחד. הגבר מזמין את צל הפחד לעשות את עבודת שומר הסף עבורו. פחד ימנע ממנה להתנגד ולדרוש, להרגיש (עצמה וצרכיה) ואפילו לעזוב. אמצעי מהימן להשרשת פחד הוא האלימות. במערכת היחסים של הגבר האלים, האלימות היא בסך הכל מכשיר, אינה נובעת מהתפרצויות רגשיות או מעידות. לצד האלימות, הגבר מגייס את בן-דודו של הפחד- הבלבול. אסור לה לזהות דפוס ולהתאים עצמה לשגרה כלשהי. הוא במכוון משבש הרגלי התפרצויות – חלקן לכאורה ללא סיבה, פתאומיות ואחרות תלויות בדבר ואולם לא תמיד אותו הדבר. חלקן תלויות מצב רוח וזה כמו מגיב לתוכן סמוי שידוע רק לו. 

שיבוש הדפוסים מאלץ אותה למצב כוננות מתמדת. משאבים מרובים נגבים ממנה בניסיון להבין את המציאות הסובבת אותה, כמו גם בניסיון הישרדותי (לזהות סכנה) ובנוסף במאמץ להיות מכילה וטיפולית כלפיו, "הסובל". שכן הוא משכיל להסוות את האלימות שהוא מפגין כפצע שותת דם בנפשו. נוצר תהליך שיטתי שבו היא "מתיישרת" לפי צרכיו ומתנתקת מעולמה היא.

איתותים סמויים וניואנסים (הרמת גבה ושינוי קל בטון הדיבור, למשל), משמשים אותו לשיח שליטה בה במינימום מאמצים. אמנם מדי פעם הוא נדרש לתת דרור למפלצת שכביכול חיה בתוכו (בהתפרצות חסרת עכבות) על מנת להזכיר לה את סדרי העדיפויות (שלו)- אך זו (ההתפרצות) אינה המהות. עיקר המלכודת עשויה משתי וערב שטווה סביבה- מתווה איומים בתדר נהיר רק לה ולו. כך שגם כשהיא בסיטואציות של אינטראקציה חברתית, בעצם היא עסוקה (מוטרדת) בלפענח את עולם המסרים שהוא מפעיל ובניסיון להיענות לו. בידו מכשיר שלט-רחוק בלתי נראה שמפעיל אותה.

הגבר האלים מאמין שזו זכותו המולדת לעצב מערכת יחסים זוגית שבה שהאישה תשרת את צרכיו. אלימות היא כלי המשמש אותו. הוא לאו דווקא בעל מזג אלים וזו הסיבה שעל פי רוב, מלבד בקשר איתה הוא אינו אלים. הוא מפעיל מתוך שליטה מלאה את האלימות כשזו משרתת אותו. (כך, למשל, הוא מסוגל לקבל את פני השוטרים שדפקו בדלת ברוגע ובסבר פנים יפות, רגע אחרי שהתפרק לגורמים מולה).

הפגנה נגד רצח נשים, 12.10.19, תל אביב. צילום: טלי עדן

אני סבורה שיש לשאול במה נבדל, בעצם, הגבר האלים (שכל רצונו הוא בת הזוג שתמלא את צרכיו תוך מחיקתה העצמית)- ממערך השיטה כולה באלפי השנים האחרונות? שיטה שלפיה רק נישואים לגבר העניקו לאישה מעמד ושם, קורת גג ואמצעי מחייה, זכות לגדל את ילדיה באופן מהוגן וכלכלתם ואולי מעל הכל- מסך להגנה מאלימות מינית- לפי קוד הכבוד הגברי שלא פוגעים "ברכוש" של גבר (בקליקה שלך).  הגברים מיסדו שיטה לשעבד את האישה לצרכיהם. מחובתה ומתוך הכרת תודה על החסד שמעמד הנישואין מקנה לה, לדאוג בלעדית לכלכלת הבית, טיפול בילדים, ארוחות, וכל צרכיו. (מעניין שבלשון עברית עבד בלשון נקבה היא שפחה, מילה המסתתרת בתוך "משפחה"). 

אחד הצירים המרכזיים במאבק הפמיניסטי הוא זכות האישה על גופה. בין השאר זכותה לסרב לשמש מינית את בעלה, ולשים את הדרישות והרצונות שלה על השולחן. המפגש האינטימי בין בני זוג הוא אחד המעוזים המאוחרים יחסית להכרה בפשע האונס. אלימות אינטימית נחשבה לעניינים שבינו לבינה. הפמיניזם נאבק ברשות שניתנה לגבר לנהל את ביתו (ובני ביתו) לפי צרכיו. מתוך ההכרה בזכותה על גופה נגזרת האישה כיישות נפרדת ועצמאית מצרכי בעלה ודרישותיו.

מה בין אלימות אינטימית לזנאות

מוסד הנישואין המסורתי המליך אדון לאישה בין כותלי ביתה. אולם קורת גג וכלכלה, מעמד מהוגן ואפילו הזכות לגדל את ילדיה אינם מפתים את כל הנשים כל הזמן, כשהמחיר שהן נדרשות לשלם הוא חירותן ועצמאותן. לשם כך נדרשו הגברים לייצר מציאות שבה חיי הנישואין עדיפים בהרבה. ובמקום להמתיק את הגזר, הם הכבידו את המקל. הפטריארכיה מסמנת לנשים שמסוכן שם בחוץ, למי שחסרת הגנה. עיקר הסכנה (המקל) לנשים שמעלו בייעודן כרכוש נאמן של אדון הבית היא אלימות מינית (שרמוטה, למשל, מותר לאנוס) ובקצה הסקאלה של האלימות המינית נמצאת הזנות.  

הפטריארכיה מסמנת לנשים שמסוכן שם בחוץ, למי שחסרת הגנה. עיקר הסכנה לנשים שמעלו בייעודן כרכוש נאמן של אדון הבית היא אלימות מינית

עסקת הזנות כוללת את הפרמטרים הבאים: רק הרצון והצרכים שלו קיימים. מותר לו להפעיל כוח לא מידתי גם במחיר פגיעה בה, פיזית ונפשית. גופה שייך לשימושו הבלעדי- להיות לו כחפץ עינוגים תוך מחיקתה היא. הפגיעה בה שקופה והפוגע, נורמטיבי. האישה בזנות משולה לרכוש הגברים כולם ואינה זכאית להגנה מאף אחד.

היחס לנשים בזנות הוא מבזה, הן מכונות פרוצות ויצאניות, והפגיעה בהן – שקופה. תופעת הזנות הוסברה דרך הנשים בדיוק כפי שסינדרום האישה המוכה השתרש כגורם לאלימות אינטימית. הזנאי – כמו הגבר האלים – לא נרשם בתודעה. עד לפני לא הרבה שנים, הסטיגמה נגד הנשים בזנות הייתה כזו שנשים "מהוגנות" חששו להתרועע עם אישה בזנות, שמה ידבק בהן קלון, מה שהיה מפעיל נגדן את שוט הפטריארכיה. 

בזכות המאבק הפמיניסטי התפתח יחס של חמלה כלפי נשים נפגעות זנות במקביל להוקעת מחוללי התופעה – צרכני הזנות, הסרסורים, התרבות הפטריארכלית. ואולם אין זה מספיק. על מנת להציע תיקון ממשי לנזקים – מרצח נשים בידי בן זוג או אקס אינטימי, ועד לשימוש היומיומי באופן מסחרי בגופה של אישה- על החברה להתגייס באופן משמעותי להגבלת האלימות שהיא כלי שליטה של גברים על נשים. 

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. רוחמה גמרמן

    המאמר הזה הוא מאוד חשוב ומשמעותי. אני רוצה להתייחס לעוד היבט שעליו אפילו לא מדברים: אותו מנגנון שבו גבר שולט באישה ע"י הפחדה , אלימות ומניעת הצרכים שלה מתרחב גם למצב נוסף: כתות !! מנהיג כת עושה בדיוק את אותו הדבר אלא שהוא עושה את זה לקבוצת נשים או לקבוצה של נשים, גברים וילדיהם. הוא הופך אותם ל'חפץ' לסיפוק הצרכים שלו : מסיפוק כסף, רכוש ושירות (להגיש לו אוכל, לנקות לו את הבית, לעשות עבורו קניות ) ועד לדרישה של התייחסות רגשית- שיעריצו אותו, יהללו ויישמעו לכל דרישה שלו. גם כל ההסתכלות על הנושא מבחינת החברה היא הסתכלות מאשימה : בטח משהו בך לא בסדר במקום להתמקד מה לא בסדר אצלו. זה נושא מושתק ולכן אין הגנה לנפגעות/ים. בגלל הסטיגמה א/נשים שותקים. מצבן של נשים בכתות לא פעם קשה אפילוקשה יותר בהיותן נתונות לאלימות כפולה , הן מצד מנהיג הכת, (בדרך כלל גבר) והן מצד בן זוג אלים.

  2. א.א.רחלי

    ניתוח נפלא של אלימות הגבר ע"י נטע לאור, בפרט ה"לא מוגדרת" כאלימות ה"אלימות השקטה והבטוחה למילוי צרכיו של הגבר". ה"שלט הרחוק" אתו סוגר הגבר את עולמה, להיות בלתי צפוי כל הזמן (זה מעצים את הפחד)… גם אם הגבר אינו מפעיל כוח פיסי, שכן שיטותיו ל"הפחדה" על מנת שתמלא את צרכיו, הן מתוחכמות יותר. המכה הנפשית – פגיעתה קשה יותר מן המכה הפיסית. הדרך שלי להביע את הבעייתיות ביחסים מסוג זה בתוך המערכת הזוגית היא באמצעות השירה, במיוחד ספרי האחרון" "שירת השחרור" (הקיבוץ המאוחד). תודה רבה, נטע.