• מימין- סמר חטיב, מיכל סלה, אסתי אהרונוביץ׳ ומריה טל
    רצח נשים
    כך מפקירה המדינה נשים למותן
  • Fatima Zohra Serri, Instagram Collection
    זיארה زيارة
    בין הגגות של מרקש לכביסה אינסופית במרפסות של נתיבות

דווקא החזקים צריכים לשכב על הגדר

במכון כרם לומדים מורות ומורים כיצד להביא לחלל הכיתה את הנושא המורכב של זכויות אדם באמצעות יצירות קולנועיות, בלי לחשוש • ראיון

נגמרו החגים, עבר המנדט, אין ממשלה ואין ודאות שלטונית, אבל ביום ראשון הקרוב תיפתח כסדרה שנת הלימודים האקדמית, ובמכון "כרם" לחינוך יהנו מורות ומורים בפועל ומורים ומורות שבדרך מהקורסים של ד"ר טלי זילברשטיין, מומחית לקולנוע העוסקת מזה שנים בחינוך באמצעות קולנוע. זילברשטיין, שכתבה את התסריט לסרטים "גולם במעגל" ו"הגרעין הקשה", לימדה קולנוע בבית הספר הניסויי בירושלים, מלמדת במכון כרם, וחוקרת את האלכימיה שבין קולנוע לחינוך.

מכון "כרם" לחינוך הומניסטי יהודי הוקם בשנת 1974 בירושלים, על ידי אנשי "כל ישראל חברים", ומאז נעשית בו הכשרת מורים והסבת אקדמאים להוראה (כיום במסגרת מכללת דוד ילין). באתר המכון כתוב שהמכון מכשיר מורים ברוח ההומניזם ואהבת האדם. זילברשטיין מעידה כי בראש הסולם ניצב ההומניזם, "אנשי אליאנס שהקימו את כרם קראו לו מכון לחינוך הומניסטי יהודי ולא להפך, מתוך רצון לדבר על מה שהיהדות יכולה להציע להומניזם ועל האופן שבו עלינו לגשת לחינוך יהודי או ללימודי היהדות, כלומר מתוך פרספקטיבה הומניסטית. אם מפרידים בין העוסקים ביהדות להומניזם, אני משתייכת לצד הזה ונדבקת לנושא של זכויות אדם, ממש בהתעקשות."

לדידה של זילברשטיין, הדבר העיקרי שכרם מציע זה השילוב. היא מעידה על עצמה שאינה דתייה ולא מאמינה באלוהים, אבל היא מייחסת את עצמה לשושלת ארוכה של מורשת יהודית ובמיוחד מחוברת לתרבות העברית. "אני חושבת שבימינו הטרופים, כרם יכול להציע משהו אחר, יצירתי, על האופן שבו אנחנו צריכים להנכיח באופן בולט בחינוך הישראלי-יהודי את ההומניזם".

זילברשטיין הגיעה לכרם בתקופה שבה עוד לא ידעו מה זה סטרימינג, יוטיוב או נטפליקס והקולנוע התחיל להיות כלי שימושי למורים, באמצעות קלטות VCR שנדחפו למעבה ה-VHS. "הגעתי לכרם לפני עשרים שנה כשהמנהלת דאז הבינה שממילא המון מורים משתמשים בסרטים בשיעורים, ושצריכים לעשות את זה באופן יותר מושכל. כרם שם דגש על שימוש באמנויות בהוראה, היה אז עיסוק באמנות, תיאטרון, מוזיקה, אז ברור היה שצריך שיהיה גם קולנוע. מאז התחלתי לפתח קורס שעבר כל מיני שמות וגלגולים והיום נקרא 'השפה הקולנועית ושימושיה בהוראה'. וזה בדיוק מה שאני עושה – מקנה יסודות בשפה קולנועית ובוחנת יחד עם הסטודנטים את מרחב האפשרויות שהסרט פותח, כזה שיהיה יותר משמעותי מלשאול אחרי הצפיה בסרט 'איך הרגשתם'".

זילברשטיין פיתחה מודל דידקטי לצפייה ביקורתית בסרטים שנבחרים בקפדנות ולשימוש שנעשה בהם במסגרת השיעורים. בנוסף, בשנה שעברה השיקה בכרם השתלמות למורים בפועל שנקראת "חינוך לזכויות אדם באמצעות קולנוע", ולאור ההצלחה שלו בתשע"ט מחזור חדש ייפתח בסמסטר הקרוב.

אני רוצה לשאול שאלת כפירה. בעולם של היום שבו מושלת ללא מיצרים המדיה החברתית, את מאמינה שקולנוע באמת יכול לעצב תודעה של בני נוער?

"התשובה היא לא. מעולם לא חשבתי שסרט יכול לעצב תודעה. ומיד אני פותחת פה סוגריים לצורך הסתייגות: בשנת 2009 היה מאבק עובדים קשה באונ' הפתוחה שהסתיים בסופו של דבר די בהצלחה. וכעובדת באונ' הפתוחה הייתי צריכה לעשות הרבה דברים שהם בגדר יציאה מאזור הנוחות שלי, וזה היה אחרי שראיתי את הסרט "שביתה". אחד הדברים שחיזקו אותי במאבק הזה הוא ההבנה שאם אנשים כל כך קשי יום בדימונה, כל כך מאוימים, נכונו לקחת על עצמם כל כך הרבה סיכונים, אז אני – שלא משלמת שום מחיר באמת משמעותי – אני לא יכולה לעשות את זה? למה המוחלשים הם אלה שצריכים לשכב על הגדר בשבילי? עם זאת, אני באמת לא חושבת שקולנוע לכשעצמו כל כך משפיע. כמובן שחשוב שליוצרי קולנוע יהיה מה להגיד ושהם יבטאו את עמדותיהם בסרטים שלהם, אבל אני בהחלט מאמינה שחינוך הוא זה שיכול להשפיע. אז במקרה הזה הקולנוע הוא כלי חינוכי, הסרטים הם טקסטים תרבותיים ואנחנו מבצעים באמצעות תהליכים חינוכיים."

ספרי איך את משתמשת בכלי הזה כדי ללמד מורים ללמד זכויות אדם.

"בשנים האחרונות, משום שאני כל כך מוטרדת ומודאגת מהמצב החברתי והמוסרי שהחברה הישראלית נמצאת בו, שעתקתי את כל מה שבניתי והתמקדתי בחינוך לזכויות אדם באמצעות קולנוע. אז אני מלמדת סטודנטים איך להשתמש בכל סרט באשר הוא, אבל מייחדת מהלך לימודי שלם בהתמקדות בזכויות אדם. במהלך הקורס אנחנו גם לומדים שפה קולנועית אבל בעיקר מעשירים את הידע שלנו בזכויות אדם, מפתחים התמצאות בסיסית במונחים ובתפיסות שונות הקשורות בזכויות אדם, דנים בשאלות חינוכיות שקשורות ליומרה הזו, ובאתגרים חינוכיים, במיוחד היום בישראל, במערכת החינוך שמזניחה את הדבר הזה באופן בוטה."

העיסוק בזכויות אדם לעתים נחסך דווקא ממי שזקוקים מאוד לידע הזה, ופעמים רבות אוכלוסיות שמצויות במצוקה קיומית חריפה אין להן בכלל את הפריווילגיה לקיים את הדיון המאוד תיאורטי הזה. מאחר שהמורים שאת מלמדת מגיעים מכל מיני אזורים ומלמדים תלמידים משכבות סוציואקונומיות שונות בתכלית, האם קיימת התייחסות לכך בתוכנית? ואיך מתייחסים לנושאים נפיצים שקשורים בזכויות אדם בישראל?  

"יש לי מן מצגת קטנה שבה אני מציגה את ההשתלמות ומסבירה על כל הפרמטרים שעליהם קולנוע עונה – הראשון הוא הבידורי – זמין, מהנה, בנוסף לו ערך רגשי, אינטלקטואלי, לימודי, אקטיביסטי, אבל הבידורי הוא בפירוש הראשון. ולכן השימוש בקולנוע בחינוך כולל הרחקת עדות, מה שנקרא. כלומר, הולכים לתקופות אחרות, למקומות אחרים, והידע הדידקטי נדרש כדי ליצור חוט מהמקום המרוחק הזה עד אלינו – אבל זה מאפשר משהו מקרב. אנחנו גם משתמשים בסרטים מסחריים לגמרי – לפעמים לא 'טובים' או יעילים לכל האורך, אבל יכולים ליצור שיח מעניין. חשוב לזכור שהסרט הוא רק כלי, ובכל מקרה השיח הוא מה שחשוב.

אבל אני רואה מטרה חשובה מאוד דווקא בהגעה לאוכלוסיות הנחשבות חזקות. אני חושבת שצריכים לבוא אליהם ולהגיד להם: 'אתם חזקים, אתם פריווילגיים, ואתם צריכים לשכב על הגדר.'

בעניין העקרוני, יש לי ויכוח עם כמה משותפיי הטובים ביותר, שמדברים על כמה חשוב להגיע לפריפריה ולאוכלוסיות מוחלשות. אני בעד להגיע לפריפריה פשוט כי דברים צריכים להגיע לפריפריה – עוד לפני מטרות חינוכיות. אנשים/סרטים/תרבות/הזדמנויות – הכול צריך להגיע לכל פינה. אבל אני רואה מטרה חשובה מאוד דווקא בהגעה לאוכלוסיות הנחשבות חזקות. אני חושבת שצריכים לבוא אליהם ולהגיד להם: 'אתם חזקים, אתם פריווילגיים, ואתם צריכים לשכב על הגדר.' כשראיתי את ויקי כנפו הולכת מדימונה לירושלים, כל כך הערכתי את מה שהיא עשתה אבל חשבתי לעצמי: 'למה היא צריכה לעשות את זה? לא מספיק יש לה על הצלחת – או אין לה?'"

כדי להדגים את הנקודה של אוכלוסיות פריווילגיות, זילברשטיין מספרת שפנו אליה מכל מיני מקומות כמו התיכונט בצפון תל אביב או בית הספר התיכון ליד האוניברסיטה ('הלידה') בירושלים, והיא כדבריה "רצה לשם". "אני רוצה לראות את הניצוץ בעין של ילד כזה, שמבין פתאום שהוא נקרא לדגל, דווקא מהמקום החזק, ושהוא צריך לקחת אחריות. כשהם נעשים מודעים לזה, זה גם מעורר וגם מעצים. גם החזקים צריכים לגלות שהחוזק שלהם נדרש וזה אף פעם לא מוקדם מדי."

מתוך הסרט "מילק" על פעיל זכויות הלהט"ב והפוליטיקאי הארווי מילק, 2008

את יכולה לספר על מקרה שבו הרגשת שהמפגש שלך עם אנשים באמצעות סרטים חולל איזו תזוזה תודעתית?

"אחת הקבוצות האהובה עליי במיוחד היא במכללת דוד ילין, החוג לחינוך מבוגרים. אלה אנשים שמגיעים לעשות תואר ראשון בשלב יחסית מבוגר בחייהם, אני באה אליהם עם הסרטים, עם הדבר עצמו, נכנסת איתם לתחום של זכויות אדם, אלה אנשים מלאי סקרנות. באה אליי סטודנטית בגיל 30 פלוס אחרי שראינו את הסרט "גאווה"  ואמרה לי שהסרט הזה הפך את האופן שבו התייחסה ללהט"בים קודם לכן. היא אמרה לי 'זה לא שאני נגדם חס וחלילה, פשוט לא הרגשתי שיש קשר בין חוויית החיים שלהם לחוויות החיים שלי, והסרט הזה הפך לי את הראש. בפעם הראשונה נוצר בי עניין בחוויות שלהם, הבנתי את הרלוונטיות, נוצרה בי תחושת קרבה.'" זה היה כל כך יפה בעיניי, מאוד כן ובלתי אמצעי. נכון שאמרתי קודם שאני לא מאמינה שסרט בודד יכול לשנות תודעה, אבל הנה, זה לפעמים כן קורה. אותה סטודנטית בילתה שעתיים עם אנשים שלא חשבה שיש לה דבר במשותף איתם, ופתאום הבינה שכן מעניין אותה להיות איתם. זו תובנה חשובה, כי עם כל השונות שהמגוון האנושי מאפשר, נחוץ לנו כאזרחים פעילים להבין שאין מאבק אזרחי בלי סולידריות."

סולידריות זו נקודה חשובה וכאובה. גם המרחב האזרחי זרוע מאבקים פנימיים והתגוששות בין ערכים. יש תחרות על משאבים, על תודעה, על במה, קשה לייצר סולידריות בין מיעוטים שונים ובין מאבקים שונים לזכויות אדם, שלעתים נדמה שמתנגשות זו בזו ובאות זו על חשבון זו.

"נכון, אבל אני מאמינה שזה דבר שהסרטים יכולים לעזור בו. לדעתי אנחנו צריכים לחשוב על זכויות צולבות המשותפות לכל המאבקים. אחת השיטות שאני מלמדת ואני מאמינה בה מאוד היא שימוש בקטעי סרטים שונים המדגימים זכות אחת, וחושפים אספקטים שונים, הפרות שונות של אותה זכות, בהקשרים מגזריים שונים. המערך הכי פופולרי שלי הוא מערך בנושא הפגנות, שעוסק בזכות להפגין. במערך השיעור הזה יש קטע מ"שביתה", מ"מילק", מ"איזה מין שוויון" העוסק בהשוואת שכר הנשים במפעל של פורד באנגליה, וקטע מהסרט "מחאה" שעוסק במאבק של תלמידים אמריקאים ממוצא מקסיקני על שוויון בחינוך. כל זה דרך הפריזמה של הזכות להפגין תוך בירור היחס למפגינים, תפקיד המשטרה וכולי. העיסוק בזכויות צולבות הוא קריטי, כי כולנו יכולים להיות שותפים למאבק-על עקרוני שיכול להיטיב עם כולם, ולחזור למאבק הספציפי עם כוח מהמאבק המשותף."

השנה תלמד זילברשטיין גם סטודנטים שנמצאים בהסבת אקדמאים בהוראה וגם השתלמויות למורים בפועל. כך שיש לה גם סטודנטים שבעצם עוד לא פגשו כיתות וגם מורים מנוסים שבאים מהשטח עם נסיון ותובנות, אבל לא עסקו עד היום בזכויות אדם. הם מכירים בחשיבות הנושא ומשתוקקים לעסוק בו, אך מתקשים – שלא לומר חוששים – למצוא לכך מקום באקלים החברתי-חינוכי הנוכחי, ומקווים שהקולנוע יסייע להם לפתוח צוהר נדרש. המפגש עם המורים בפועל מקבל לפיכך אופי דינמי של מפגש עמיתים, היא אומרת, "דברים קורים באופן לא מתוכנן, אנשים מביאים דברים מהבית, משתפים, זה משמח, מעשיר, ומאפשר לכולם להתפתח." היא מספרת שבקורסים שלה מתרחש על פי רוב מפגש בין יהודים לערבים, אקטיביסטים שמאלנים, מתנחלים, דתיים וחילוניים שיכול להוביל לתובנות מעשירות מאוד.

לטענתה, אחד האסונות שקרו למחשבה הימנית הוא הוויתור על נושא זכויות האדם – הרי אחד מיסודות החשיבה הימנית הליברלית הוא זכויות הפרט, והדיון בזכויות אדם-פרט יכול היה לשמש גשר בין סוגי חשיבה פוליטית שונים. "אחד המסרים הכי משמעותיים שאני מנסה להעביר הוא רעיון האוניברסליות של זכויות אדם. דווקא את הטבעיות של זכויות אדם מבינים בקלות. באוניברסליות – נתקעים. מבינים באופן בסיסי, שזכויות אדם צריכות להיות בכל מקום, בכל זמן כלפי כל אדם, אבל הצעד הבא בהבנה הוא שאם יש הפרה בפינה כלשהי של החברה – החברה כולה סובלת מההפרה הזו. למה צריך להיות איכפת לי מה קורה לאישה בזנות או לפלסטיני או לילד רעב? אז אנשים מבינים שכולנו יכולים להיקלע למקומות האלה ושחשוב להבין את המנגנונים שמייצרים עוני, שכולנו תיאורטית יכולים להיות קורבנות שלהם. אבל צריך לפתח את הרגישות המוסרית להפרת זכויות האדם, גם כשההפרה שלהן רחוקה ממני. למשל, מזדעזעים פתאום כשאותן שיטות חקירה פסולות של השב"כ מופעלות על יהודי, אבל זה הרי לא  מפתיע ששב"כ שהתרגל לפעול כך, פועל כך, זה פשוט פחות איכפת לציבור במקרה של ערבים. אותו הדבר לגבי אלימות משטרתית."

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.