• מימין- סמר חטיב, מיכל סלה, אסתי אהרונוביץ׳ ומריה טל
    רצח נשים
    כך מפקירה המדינה נשים למותן
  • Fatima Zohra Serri, Instagram Collection
    זיארה زيارة
    בין הגגות של מרקש לכביסה אינסופית במרפסות של נתיבות

מחאה מחוללת שינוי מול השלטון

מחאות חברתיות, קבוצות "מוחלשות" ואחריות התקשורת לתדמיתן הציבורית: על המשותף בין יוצאי אתיופיה לבין הבדואים בנגב
יאיר יאסן

המחאות החברתיות וההתנגשויות האלימות בין אזרחים לבין המשטרה שמתרחשות בשבועות האחרונים בספרד, לבנון, צ'ילה ואקוודור מעלות שוב לדיון הציבורי את שאלת יכולתם של אזרחים לחולל שינוי אל מול המדינה והמשטרה. בדומה לחלק מהמקרים המתרחשים במקומות אלה ואחרים בעולם, גם בישראל אזרחים מקבוצות בעלות יכולת השפעה וכוח פוליטי מוגבלים מתמודדים עם שאלות של זהות, הזדהות, צדק חברתי ועלות-תועלת של פעולות מחאה. ניתן לראות נקודות דמיון בין מחאות אלה לבין שתי זירות מאבק אזרחי בישראל – מחאת יוצאי אתיופיה אשר צברה תאוצה ב-2019 עקב מקרי ההרג של יהודה ביאדגה וסולומון טקה, ומחאת הבדואים בנגב בנוגע להסדרה ולפינוי הכפרים הבלתי מוכרים, אשר קיבלה הד תקשורתי נרחב לאחר ההרג של יעקוב אבו-אלקיען ב-2017.

לכאורה, הדמיון בין אזרחיה היהודים של ישראל מקרב יוצאי אתיופיה לבין אזרחיה הבדואים של המדינה המתגוררים בנגב הוא קלוש. הקבוצה האחת משתייכת לרוב הלאומי-יהודי, משרתת בצבא ובכוחות הביטחון בשיעורים גבוהים ביותר וביחידות קרביות בפרט, ומבקשת וגם נלחמת למען הכרה ושייכות. לעומתם, האזרחים הבדואים בנגב משתייכים לתת-קבוצה מתוך קבוצת מיעוט ערבית, מתגוררים בריכוזי אוכלוסייה מובחנים, לרוב אינם נטמעים בתוך הציבור הכללי, רובם המוחלט אינם משרתים בצבא, והם אינם זוכים לכלל השירותים הציבוריים המגיעים לכל אזרח במדינה. ובעוד הזעם של יוצאי אתיופיה כנגד הקיפוח, האלימות והגזענות הוציא מפגינים לרחובות בכמה גלי מחאה לאורך השנים, האחרון שבהם נמשך (אם כי במידה מופחתת) גם בימים אלה, מחאתם של הבדואים כנגד האפליה, ההזנחה ותכניות ההסדרה הותיר את תושבי הנגב בדרך כלל בבתיהם, והוציא מעט מאוד הפגנות וקריאות למחאה ציבורית.

אך למרות השוני הגדול בין הקבוצות – בינן לבין עצמן ובינן לבין התפיסה הציבורית הרווחת לגבי כל אחת מהן – ניתן להצביע על לא מעט קווי דמיון ביניהן, כאלה שמאפשרים לא רק חשיבה מחודשת והבנה מעמיקה של מאפייני הקבוצות, אלא גם תפיסה שיש ביכולתה לקדם צדק, הוגנות וסולידריות. כך, יוצאי אתיופיה והבדואים בנגב נושאים לפחות שלושה מאפיינים משותפים: המאפיין הראשון הוא היותם קבוצות מיעוט חברתיות אותן נהוג לכנות "מוחלשות". המאפיין השני הוא היותם אזרחים הסובלים מייצוג מזערי, מוטה ושלילי באמצעי התקשורת. והמאפיין השלישי, לפיו פעילי המחאה של שתי הקבוצות נוטים לערער על תפיסת הצדק התהליכי, הצדק החלוקתי, והאפקטיביות של המדינה. תוצאתה הסופית של מערכות הבחירות של 2019, תהיה אשר תהיה, היא הזדמנות שיש ביכולה להביא לשינוי במדיניות המוחלת על קבוצות אלה, ומנהיגה הבא של ישראל צריך להוביל את התיקון הנדרש.

בשנים האחרונות, במסגרת עבודת הדוקטורט במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון, יצא לי לראיין עשרות אזרחים מתוך קבוצות מיעוט שונות, אשר השתתפו במחאות ובהפגנות כנגד המדינה. המחקר התמקד במיוחד בזווית הראייה של פעילי המחאה, ושם דגש מיוחד על הסבריהם לחלקם במחאות, הפגנות, והתנגשויות אלימות עם המשטרה אשר התרחשו. מאמר זה מבוסס, בין היתר, על ניתוח ראיונות אישיים עם פעילי מחאה יוצאי אתיופיה ובדואים בנגב.

חלשות או מוחלשות?

ראשית לגבי אפיון יוצאי אתיופיה והבדואים בנגב כקבוצות מוחלשות, ומשמעותה של הגדרה זו. קבוצות מוחלשות הן קבוצות שמצבן הפוליטי, החברתי או הכלכלי הינו נמוך באופן מוחלט, ובהתאמה, יכולת ההשפעה שלהן על המדיניות השלטונית-חברתית נמוכה גם היא. השימוש במילה מוחלשות ולא חלשות נועד לרמז שמצבן של קבוצות אלה אינו נובע מפגם בהתנהגות חבריה, אלא מפגם ביחס החברה אליהן, כגון אפליה מתמשכת או בעיית הנגשה של אוכלוסיות מסוימות למנגנוני החוק והצדק. בשונה מקבוצות המקופחות באופן יחסי אשר יכולות להיות בעלות אמצעים כלכליים סבירים או מעמד משפיע בחברה, בעיקר ביחס לקבוצות אחרות חלשות ממנה – קבוצות מוחלשות סובלות מדלות באמצעים ובהשפעה ביחס לרוב האוכלוסייה. וכאן מופיע אפקט הביצה והתרנגולת: בעוד שקבוצות מוחלשות עשויות לחתור לשינוי יותר מקבוצות בעלות כוח ואמצעים, הן בדרך כלל מתקשות להתארגן ולפעול, גם אם קיימת מוטיבציה לניעות חברתית בקרב חבריהן. לכן, מצבן נשאר חלש, מקובע ולעתים מתדרדר.

בישראל חיים כיום כ-149 אלף יהודים יוצאי אתיופיה, המהווים פחות משני אחוזים מכלל מהאוכלוסייה. אלה ממוקמים בשכבות הנמוכות של הסולם החברתי-כלכלי בחברה הישראלית, כאשר משפחות רבות חיות מתחת לקו העוני. עד לאחרונה, ובטרם הסלימו מחאותיהם להתנגשויות אלימות עם המשטרה, נתפסו יוצאי אתיופיה על ידי החברה הישראלית כחמים, שקטים ונחמדים. אף כי מדובר לכאורה בסטריאוטיפ "חיובי", הוא איפשר לחברה הישראלית להמשיך ולהצדיק את הסטטוס-קוו המפלה בכך שהקהילה עצמה אינה מעוניינת למחות או להיאבק על זכויותיה, כביכול. במקביל לסטריאוטיפים ה"חיוביים", מיוחסים להם גם סטריאוטיפים שליליים, כמו פרימיטיביים וחסרי מסוגלות. הסטריאוטיפים האלה, המיוחסים ליוצאי אתיופיה בגלל צבע עורם, משקפים דה-הומניזציה שלהם בחברה הישראלית. ההצדקות האידיאולוגיות בהן משתמשים יוצאי אתיופיה למאבקם הן בעיקר תביעות להכללה ולהכרה, העולות בתגובה לאלימות משטרתית וגזענות חברתית ומוסדית. מקרים קיצוניים של אלימות משטרתית, במיוחד כלפי פעילים חברתיים, מחזקים את תביעותיהם. המאבק לחיסול התופעות הללו מתחיל בדרישה להכרה שהגזענות היא אמיתית, אף על פי שגילוייה לפעמים מוסתרים מן העין ואי-אפשר לכמתם.

מחאת יוצאי אתיופיה, 2015. (צילום: דוברות המשטרה)

בניגוד ליוצאי אתיופיה, קיים קושי לאמוד את גודלה המדויק של אוכלוסיית הבדואים בנגב ואת שיוכם ליישובים, ומשום כך קשה לעמוד על מאפייניה הדמוגרפיים. על פי הערכות, בשנת 2016 מנתה אוכלוסיית הבדואים בנגב כ-250 אלף תושבים, המהווים כ-30% מכלל האוכלוסייה בנפת באר שבע. אך בדומה לקהילת יוצאי אתיופיה, מעמדם של הבדואים בנגב נמוך אף הוא, ויותר מכך: כל יישובי הבדואים בנגב מדורגים באשכול 1 מתוך 10 במדד החברתי-כלכלי. כ-75% מהאוכלוסייה מתגוררים ביישובי קבע מוסדרים ומוכרים, ו-25% מתגוררים מחוץ לשטחי יישובי הקבע בהתיישבות אותה המדינה מכנה פזורה. הבדואים טוענים לבעלות על קרקעות בנגב הצפוני והמרכזי בהיקף של כ-5.5% מהנגב, מכוח הדין המסורתי אשר התקיים בחסות השלטונות הקודמים, ומכוח חזקה, שימוש והתיישבות רבת שנים. המדינה שוללת את ההכרה מרוב הכפרים, ומונעת מהם שירותים המאפיינים חברה מודרנית, כמו חשמל, מים, בריאות, חינוך, ותשתיות. למרות מספר נסיונות בעבר, מדינת ישראל לא הצליחה עדיין להסדיר את סוגיית ההתיישבות הבדואית בנגב, ולאורך עשרות שנים לא פעלה מספיק על מנת לספק עבור חברי הקהילה תנאי מחייה ראויים. כך, הקיטוב המעמיק וצמיחתה של החברה הבדואית לממדים משמעותיים, הפכו את שאלת ההכרה במרחב הבדואי לסוגיה אסטרטגית.

בראי התקשורת

נקודת הדמיון השנייה בין אזרחים מקהילת יוצאי אתיופיה לבין אלה מקרב הבדואים בנגב נוגע לייצוג הדל, המוטה והשלילי שלהם באמצעי התקשורת. המחקר של יפעת מחקרי מדיה אשר נערך עבור משרד המשפטים מראה כי בני העדה האתיופית זוכים לייצוג חסר בתקשורת הישראלית, וגם כשהם מופיעים בה, האירועים המרכזיים הם סוגיות הקשורות לפלילים, ובני העדה מוצגים כחלשים או כקורבנות. המחקר נערך בקרב כל כלי התקשורת המרכזיים בעיתונות הכתובה, במהדורות החדשות בערוצי הטלוויזיה, בשלוש תוכניות האקטואליה בטלוויזיה, ובשתי תוכניות אקטואליה ברדיו. הפרשות המרכזיות שבהן עסקה התקשורת בבני העדה האתיופית היו באירועים שליליים: 20% מהאזכורים בתקופת המחקר היו בסוגיית אברה מנגיסטו שנכנס לרצועת עזה בשנת 2014 ומוגדר כנעדר. בסוגיה זו התראיינו בני משפחה וחברים של מנגיסטו כחלק מהמאבק להשבתו. סוגיות מרכזיות נוספות היו רצח לוחם מג"ב סמ"ר סולומון גברייה, סוגיית יונתן היילו שהורשע ברצח גבר שאנס אותו, וסגירת מרכז הקליטה במבשרת ציון. רק 0.68% מכלל הדמויות שנראו או הוזכרו בתקשורת בתקופת המחקר היו בני העדה האתיופית, בעוד חלקם באוכלוסייה הוא 1.67%.

בראיון מצוין שהעניק לרדיו, הסביר עידן רינג, מנכ"ל משותף של עמותת סיכוי, שבמקרה של החברה הערבית בכלל הסיקור החדשותי הוא מאוד חלקי, מדיר, וגם מוטה במידה רבה, בין היתר מכיוון שהוא לא מסקר את העשייה של הפוליטיקאים הערבים בצורה הוגנת. מדד הייצוג – המיזם של עמותת סיכוי עם אתר העין השביעית בוחן את הסיקור והייצוג של האזרחים הערבים בתקשורת, ומציג תמונה אותה מכנה רינג "לא טובה". כך למשל, בעוד שמתוך כלל סיקור הבחירות לכנסת אחוז הסיקור שמתעסק בפוליטיקאים הערבים ובסוגיות הערביות בשבועות האחרונים הוא בין 8%-7%, כלומר פחות מחצי מהאחוז שלהם באוכלוסייה. הסיקור של חברי הכנסת הערבים, כאשר כן מתקיים, הוא לרוב שלילי, מתמקד כמעט תמיד בהקשרים של הסכסוך והכיבוש, ולא במעורבותם בהצעות חוק רבות ואחרות שהם מקדמים. מכאן ניתן להשליך על ייצוג מועט אף יותר של קבוצת המשנה הקטנה, מתוך קבוצת המשנה הגדולה יותר של ערביי ישראל – הם הבדואים בנגב, ולהבין שהייצוג של אלה הוא קטן אף יותר, וכנראה לא פחות מוטה.

הריסות אום אל-חיראן, 22.01.17. צילום: תמי ריקליס ויונית נעמן, cc by-nc-sa

ערעור על לגיטימיות המדינה

הסוגיה השלישית בה ניתן להצביע על נקודות דמיון בין שתי הקבוצות נוגעת לערעור על העקרונות עליהם מבוססת הלגיטימציה השלטונית בדמוקרטיה, לגיטימציה אותה אזרחים אמורים להעניק (מתוך בחירה) לשלטונות. כך, פעילים מחאה ופעילים חברתיים – הן יוצאי אתיופיה והן הבדואים בנגב – נוטים לערער במהלך ראיונות אישיים על צדק תהליכי, צדק חלוקתי ואפקטיביות בהתנהלותה של המדינה.

יוצאי אתיופיה מציינים בראיונות מספר סוגיות של עוולות חברתיות: היררכיה מעמדית בישראל, חוסר צדק של רשויות החוק, אפליה ביחסן של קבוצות אחרות אליהם, והדרה מן המרחב הציבורי. טענות המרואיינים הבדואים בעניין ההשקפה לפיה מנגנוני השלטון לא פועלים בהוגנות ובשוויוניות בהליכי העבודה כלפי קבוצות חברתיות שונות, מציירות תמונה של ערעור עמוק ורחב ברכיב הצדק התהליכי. ערעור עמוק, כיוון שתחושת הקיפוח וחוסר ההוגנות יוצרת תסכול שמיתרגם בערעור על סמכות המדינה, וערעור רחב, משום שתפיסת חוסר ההוגנות תקפה הן למדיניות הממשלתית ולהחלטותיה, דרך תפיסת חוסר צדק של החלטות בתי המשפט והרשויות הממשלתיות, ועד לתפיסת חוסר צדק של מדיניות והתנהלות כוחות הביטחון וסוכני המדינה השונים – המשטרה, הצבא, השב"כ, ומנהל מקרקעי ישראל.

בהקשר של צדק חלוקתי, יוצאי אתיופיה מתייחסים בראיונות לאפליה בחלוקת המשאבים בין יישובים ושכונות, למנגנון חלוקת תקציבים הפועל באופן שגוי ומוטה לרעתם, לקיפוח שיטתי החל בשלב קליטת העלייה לארץ, ועד למניעת קבלה של כספי תרומות עבור יוצאי הקהילה. פעילי המחאה מקרב הבדואים בנגב מדגישים שחוסר צדק חלוקתי מהווה למעשה את הבסיס לסכסוך עם המדינה, ולמחאה החברתית-פוליטית כנגדה. טענתם המרכזית היא שישראל מסרבת להכיר בקרקעות הנגב כשייכות לבדואים מתוקף זכותם ההיסטורית והחוקית. בנוסף, וכתוצאה מכך, הם סובלים מקיפוח בתשתיות, הן ביישובים הלא מוכרים והן ביישובים המוכרים: מחסור בשירותי רפואה, מחסור בתשתיות כבישים, מחסור בשירותי חינוך, מחסור בתשתיות מים וביוב, ועוד.

פעילי מחאה משתי הקבוצות נוטים לערער על הלגיטימיות של המדינה על בסיס התפיסה שזו אינה פועלת באופן אפקטיבי, מתפקד ומועיל לכלל האזרחים

לבסוף, פעילי מחאה משתי הקבוצות נוטים לערער על הלגיטימיות של המדינה על בסיס התפיסה שזו אינה פועלת באופן אפקטיבי, מתפקד ומועיל לכלל האזרחים. עיקרי הטענות בנוגע להשקפה זו בקרב יוצאי אתיופיה נוגעות לתפקוד הממשלה ואחריותה כרשות המבצעת, למשל בחוסר יכולתה להשיב את אברה מנגיסטו שכבר חמש שנים נמצא בשבי חמאס. עוד נמצאה ביקורת חריפה על תפקוד המשטרה, שיטור היתר והאלימות שלה בהתנהלותה כלפי יוצאי הקהילה – למשל (ורק מתוך חמש השנים האחרונות), במקרים של יוסף סלמסה, דמאס פיקדה, יהודה ביאדגה וסלומון טקה. מרואיינים פעילי מחאה בדואים מערערים בדרך כלל על תפיסת האפקטיביות של המדינה, אך עם סייגים מסוימים. מצד אחד, המדינה נתפסת כמזלזלת בבדואים וכחסרת יכולת ורצון להביא לשיפור. מצד שני, המדינה נתפסת כאפקטיביות, ולעתים אפילו כאפקטיבית מאוד, עבור היהודים במדינה כקבוצת רוב לאומי. אלה זוכים לכלל שירותי החינוך, הבריאות, התחבורה, הרווחה, התרבות ושאר השירותים החברתיים. בנוסף לכך, המדינה כן נתפסת כאפקטיבית בכל הנוגע לפינוי כפרים והריסת בתים של התיישבות הבדואים בנגב.

ממשלה חדשה והזדמנות לשינוי

סימנים מדאיגים לירידה באמון במדינה בכלל ובממשלה בפרט מאפיינים הן את יוצאי אתיופיה (שהתאפיינו עד לאחרונה דווקא באמון גבוה במדינה ובסוכניה) והן את הבדואים בנגב. מדינת ישראל אינה ייחודית בהתמודדותה עם סוגיות המאפיינות חברות שסועות – מיעוטים לאומיים, פערים חברתיים וכלכליים משמעותיים, אלימות משטרתית ואפליה תקשורתית – מאפיינים גם דמוקרטיות אחרות בעולם. תנועת המחאה Black Lives Matter העלתה לתודעה הציבורית את מחאתם של השחורים בארצות הברית לדיון תקשורתי ולמודעות הציבורית. הממשלה הבאה של ישראל, והעומד בראשה, ייאלצו לקחת על עצמם להתמודד עם סוגיות אלה, לחזק ולתקצב את האוכלוסיות החלשות, להחיל אכיפה משטרתית הוגנת ומועילה, לפעול לייצוג שוויוני ומתקן באמצעי התקשורת, וכך, להתחיל מגמה שיש באפשרותה להשיב את האמון במדינה ובסוכניה בקרב כלל אזרחיה.

יאיר יאסׇן הוא דוקטורנט במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, החוקר מחאות והתנגשויות אלימות בין אזרחים מקבוצות מיעוט לבין המדינה

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.