האוטופיה הליברלית בסדרה הנערים 

1.

הגישה הדומיננטית במחקר תרבות מאז שנות התשעים בישראל נוטה להביט בטקסט כמיכל של אידיאולוגיות. אם ניקח כמעט כל ביקורת תרבות שנכתבת היום, הן בעיתונות והן באקדמיה, ניווכח שהמבקר/ת מציינים בפנינו שהטקסט הוא פמיניסטי, שוביניסטי, אוריינטליסטי, גזעני, מדיר, או לחלופין מציע חלופות מכילות, פלורליסטיות, לא בינאריות וכדומה, לרוב מתוך עמדה אתית כזו או אחרת. יהיו מבקרים רגישים יותר ורגישים פחות, אבל זו הפרקטיקה. המצב העגום הזה מעיד על ויתור מראש של תפיסת מציאותה מורכבת ושל עבודת האמנות. בישראל, אנו חבים את התפיסה הזו של אמנות וחברה לשיח הזהויות שהתפתח כאן מאז שנות התשעים. כל כמה שפוליטיקת זהויות מהווה מוצא מסוים ממערכות שליטה, הפרקטיקה הפרשנית עצמה פגעה ביכולת הפרשנית והשטיחה את משמעות עבודת האמנות.

בעוד שתשומת הלב לתכנים אידיאולוגים, ביניהם תכנים זהותנים, חשובה, גישה כזו מבוססת על תפיסה שגויה (פוזיטיביסטית) של השדה החברתי כמפגש בין קבוצות זהות ותפיסה מקבילה של עבודת האמנות כראי אידיאולוגי/סוציולוגי של מפגש זה. תפיסה כזו מדמיינת את העולם החברתי כאילו היה "משחקי הכס" בהם שבטים ומשפחות נלחמות אלו באלו. בפועל, חברה קפיטליסטית ("מודרנית") איננה בנויה מסך כל זהויותיה ועבודת האמנות איננה פשוט משקפת את אלו. זהות, כמו גם עבודת האמנות, היא תגובה ודרך התארגנות סימבולית העולה מתנאים היסטוריים (שתיכף נעמוד עליהם) שאינם כשלעצמם זהותנים.

הדימוי הנכון יותר לחברה קפיטליסטית הוא "הסמויה" – עולם בו יחסים חברתיים מתכוננים דרך עקרונות מופשטים כמו עקרון הרווח שרודף אחר כל הדמויות, בכל ספירה חברתית שהיא, לכל אורך חמש העונות. פרשנות זהותנית מתבססת לרוב על הפרדה פטישיסטית בין ההתארגנות הזהותנית והאידיאולוגיה הנלווה אליה לתנאיה ההיסטוריים אותם היא איננה ממשיגה, אך משמשים כתנאי אפשרותה (ואי אפשרותה). נקודה זו מצריכה דיון נפרד, שלא נוכל להיכנס אליו כאן.

מה שאירע למעשה הפרשני כתוצאה מהתפיסה של עבודת האמנות כמיכל אידיאולוגי דומה למה שבאנגלית נקרא deskilling – אותו תהליך המתרחש כאשר מכונות מתוחכמות מחליפות תהליך עבודה מורכב בסדרת פעולות פשוטות, דרכן מונמכות היכולות האנושיות. "המכונה" במקרה הזה היא התיאוריה, שבעולם אקדמי קפיטליסטי מזרזת את המהלך הפרשני, פוגעת ביכולת החשיבה ומייצרת עוד ועוד פרשנויות בינוניות וצפויות. הפתרון לבעיה זו הוא לא פתרון רומנטי של סילוק התיאוריה מן המעשה הפרשני, התמסרות למעשה האמנותי כמעשה נשגב הנגיש רק ליודעי חן או ציפייה לחזרת המבקרים הסמכותניים של "פעם", אלא מוכנות להקדיש זמן לעבודה עם מושגים, למבנה ההיסטורי המורכב של המציאות ולכן גם של עבודת האמנות. למען הסר ספק, ביקורת זו לא מבקשת לצדד באלה שחושבים שעלינו לחזור לקיום ציוני לכיד או לתפיסת אמנותית מעודנת שה"המון" לא יכול להעריך; שתי תפיסות ריאקציונרית אלו גרועות עוד יותר בעיני מהתפיסה הזהותנית. אני מציע כאן, לחלופין, עמדה שלישית.

נסתכל על סדרת הטלוויזיה "הנערים" (HBO, קשת) כדוגמא. עד כה, הדיון הציבורי נסב על השאלה האם הסדרה מוטה נגד ישראל או לא, האם היא מייצגת את ישראל כפי שהיא או לא. דיון זה מלמד על כך שהציבור, בשונה מהדעה הרווחת, דווקא לוקח עבודות אמנות ברצינות כחלק מחייו ולא מניח מראש שהן עניינם של מומחים. גם אם יש לסרב לצנזורה ולאלימות האורבת מאחורי אי הסכמה פוליטית, זו עדיין נטייה ציבורית מבורכת. ועם זאת, תפיסה כזו של עבודת אמנות או כל מעשה חברתי אחר השואלת רק "האם אתה ידיד או אויב" מרדדת את המעשה האנושי ומצריכה תיקון תיאורטי ופרשני.

אם ננסח מחדש את הדיון הציבורי, נאמר שהשאלה המעסיקה את הצופים היא: מהי העמדה הפוליטית של הטקסט, איזה עולם הוא מרכיב ומדוע? המהלך הפרשני העיקרי שאני מציע איננו מסתכם בשאלה מהן האידיאולוגיות העולות מן הטקסט, אלא מהן הבעיות ההיסטוריות והנרטיביות שעמן הסדרה מתמודדת ומתוכה האידיאולוגיות שלו עולות כמענה. זו תפיסה יותר דינמית והיסטורית של עבודת האמנות, שבבסיסה ההנחה שהטקסט איננו ייצוג ישיר ומיידי של שיח חברתי אלא עולה כתגובה לדבר מה אחר שאיננו שיח אידיאולוגי כשלעצמו. עבודת האמנות כמענה לבעיה חברתית הוא אופן קריאה שהושאל בחלקו מהאנתרופולוג קלוד לוי-שטראוס. בפרשנות נודעת של ציורי הפנים של שבט הקדובאו האינדיאני בברזיל, טוען לוי-שטראוס שציורי הפנים שלהם מבטאים משאלת לב פוליטית שנועדה לפצות על אי השוויון הממשי בצורת חייהם.

לדבריו, מכיוון שלא היה ביכולתם לבנות מבנים פוליטיים שוויונים הם החלו לחלום עליהם, לצייר אותם ולדמיין אותם על פניהם. התיאורטיקן פרדריק ג'יימסון שיכתב תובנה זו כשהציע שהאסתטי הוא פתרון אידיאולוגי סימבולי לסתירה ממשית במציאות ש(עדיין) אי אפשר לפתור. הפתרון הסימבולי כמובן לא יכול לעשות זאת ולכן הוא מלא בסתירות; הסתירה בממשות שוברת את הטקסט ומכאן "צורתו". תפיסה כזו מנכיחה את מה שחסר בביקורת האידיאולוגיה הנוכחית: כאשר מציינים רק את האידיאולוגיה בטקסט כמיכל, שוכחים לרוב לשאול איזה בעיה היסטורית אידיאולוגיה זו באה לפתור? מדוע יש בה צורך כלל? מהן הסתירות שבה?

שלוש הערות מקדימות

א. הסדרה בחרה להתמקד במעשה אלימות נדיר, רנדומלי, של שני נערים ומבוגר שאין להם קשר להתארגנויות פוליטיות, כאשר שניים מהם סובלים מבעיות נפשיות בדרגות שונות. זו בחירה נרטיבית במעשה אקזוטי וחסר פשר. הבחירה בחומרים האלו מעידה ראשית על תפיסה מסחרית של המעשה האמנותי העוסק באלימות גרפית וסנסציונית על מנת למשוך קהל. ושנית, על תפיסה אקזוטית הנמשכת למזרח התיכון כמקום של אלימות פרימורדיאלית. הבחירה במעשה האלימות הקיצוני ובגישה למזרח התיכון עם זאת אינן סטטיות, יש להבין מדוע הן שם, ואיזו עבודה סימבולית ופוליטית הן מבצעות ביחס לעמדה הפוליטית של הסדרה.

ב. חומרי הסדרה עוסקים במאבק לאומי מתוקשר וארוך שנים של אוכלוסייה פלסטינית הנמצאת תחת כיבוש ושלטון יהודי. כל ארגון של חומרי המציאות האלה ייקשר בשאלת החופש והצדק הפלסטיני ובשאלת האחריות היהודית ולכן מחייב התנהלות נרטיבית מודעת מול מצב פוליטי זה. כלומר, בשונה נניח מסדרות שעסוקות רק בחייהן הפרטיים של דמויותיהן, כאן יוצרי הסדרה היו חייבים לקחת בחשבון את הפרשנות הפוליטית האפשרית לסדרה. זהו המצב עליו מדבר חגי לוי כשהוא אומר שהוא ועמיתיו, תאופיק אבו ואיל ויוסף סידר, היו תחת "לחץ" כשעבדו על הסדרה.

ג. מכל החומרים האפשריים הקשורים בפרשה זו, הסדרה בחרה להתמקד בחקירה הביטחונית, במשפט ובחקירתו של הנער הצעיר ביותר. עלינו לשאול מדוע דווקא חומרים אלו הפכו לעיסוק העלילתי המרכזי וכיצד אלו קשורים לעמדה הפוליטית של הסדרה.

2.

כדי להבין את הבעיה ההיסטורית של הסדרה והמענה האידיאולוגי, נתבונן בחומרי העבודה האמנותית ונשאל מהי נקודת המבט ממנה המציאות מוצגת. נתבונן קודם כל בחוסיין אבו ח'דיר, בהתבטאויותיו החוזרות ונשנות על כך שהוא איננו אדם פוליטי, ופעולותיו ששוב ושוב הולכות נגד התביעה הפלסטינית הקולקטיבית של הרחוב או של אסיפת הכפר: הוא מסרב לכנות את בנו "שהיד אל-אקצא", יוצא נגד הפלסטינים ברחוב המבקשים לקבור אותו באל-אקצא, ומשתף פעולה עם מערכת המשפט הישראלית בניגוד לתביעה לאי-שיתוף פעולה/נורמליזציה. כלומר, למרות שחוסיין חי במציאות שנקרא לה פוליטית, הוא איננו כפוף לה כפי שכפופים לה מייצגי התביעות הפלסטיניות.

במילים אחרות, חוסיין הוא סובייקט הנפרד מן הפוליטי ולכן ספירה זו מופיעה עבורו כדבר מה חיצוני לו, שמולו הוא צריך להתנהל. זו איננה רק בחירה אידיאולוגית, אלא תהליך היסטורי: למרות הכיבוש והשליטה, הולך ועולה בפלסטין ובישראל קיום חברתי פלסטיני פרטי, שבמקרה זה מיוצג כנמצא בתווך בין מערכות פוליטיות. הבחירה האידיאולוגית נמצאת בעובדה שהסדרה חוברת לקיום חברתי זה כאשר היא מייצגת את העולם הבדיוני מקיום חברתי זו וערכיו. נקודת מבט אידיאולוגית זו מסבירה את הדחיקה לרקע של העימותים בין פלסטינים לבין כוחות הביטחון, ואת היעדר הייצוג של המערכת הפוליטית הפלסטינית ואת מערכת השיקולים שלה. לסדרה אין עניין להציג את המאבק הפלסטיני-ישראלי מנקודת מבט של העם הפלסטיני, כלומר כמאבק קולקטיבי. המאבק הקולקטיבי מיוצג כאירועים בתוך העולם, הפועלים לצידו של האב, כיישות נפרדת.

הסדרה, עם זאת, איננה מייצגת את חוסיין כאדם פרטי פשוטו כמשמעו, אלא כאב. חוסיין שוב ושוב בוחר לפעול נגד החישוב הפוליטי הקולקטיבי, ומפעיל את מושג הצדק שלו כ"אב" המקבל, ביחס לתביעות הפלסטיניות הפוליטיות, משמעות הומניסטית – "אוניברסלית" שבה הסדרה מצדדת ואיתה אנחנו אמורים להזדהות. בכך הסדרה ממסגרת את המתח בין חוסיין והספירה הפוליטית הפלסטינית בסכמה של "משפחה" (פרט) מול "עם" (כלל) ומבחינה אידיאולוגית בוחרת במשפחה.

נשים לב שכבר בשלב של בניית העולם הפלסטיני, הערך של דאגה למשפחה מוצג לנו כ"פתרון אוניברסלי" לשאלת החופש הפלסטיני. השאלה הפוליטית שבה נצטרך להכריע לכאן או לכאן מותקת לשאלה שעימה כולם פחות או יותר יכולים להזדהות: יש לעשות צדק עם האב, לאו דווקא עם פלסטין. בכך נמנעת הסדרה מהצהרות פוליטיות בקנה-מידה קולקטיבי. לא נפספס את האירוניה וההיפוך: תביעת הכלל הפלסטיני לצדק ושוויון הופכת לפרטיקולרית, ואילו תביעת האב הפרטי הופכת לאוניברסלית וכללית. היפוך זה עולה מהעמדה הפוליטית של הסדרה אותה ננסח מיד. ההצבה של "משפחה" מול "עם" היא גם אחד האספקטים המאפיינים את הפלסטינים בסדרה: מצד אחד אנחנו רואים המון פלסטיני משולהב ללא מנהיגות מסודרת או לכל היותר מנהיגות מקומית ומצד שני קיום משפחתי. גם כאן וגם כאן הפלסטינים לא עוסקים בפוליטיקה ייצוגית (כפי שמתרחש בפוליטיקה הפלסטינית הרשמית), אלא בפוליטיקה מקומית וישירה. עלינו לשאול, מדוע העולם מוצג כך? מהי נקודת המבט שמאפשרת לפלסטינים להופיע בפנינו כסוג של "טבע" שכוונותיו ברורות על פניו?

זיהינו את החומרים ההיסטוריים של הצד הפלסטיני ואת הצבת העולם מנקודת מבטו. עכשיו עלינו לשאול, מהי הבעיה ההיסטורית של הסובייקט הפלסטיני הזה שאיננו מעוניין לחבור לתביעות פלסטיניות קולקטיביות ולהיכנס למאבק ישיר בישראל? אני מציע שהבעיה של סובייקט זה היא שהוא לא יכול לכפות את הצדק שלו כאב המשפחה וכאדם פרטי על המציאות, וחייב להישען לשם כך על כוחות הביטחון ועל מערכת המשפט הישראלית. הסדרה שוב עומדת לצד חוסיין בבחירה זו. תובנה זו מאפשרת לנו להבין עכשיו את הסתירה, ולכן את המורכבות, בהתנהלות האב ובסופו של דבר בהתנהלות הסדרה עצמה: מצד אחד, אנחנו שומעים התבטאויות פלסטיניות חוזרות ונשנות נגד כוחות הביטחון ומערכת המשפט, אך בפועל הסכמה והישענות על אופן פעולתם; אנחנו רואים הגחכה וייצוג על גבול הקומי של מערכת המשפט – במיוחד דרך דמותו של התובע אורי קורב (ליאור אשכנזי) – אך בפועל, קבלה של סמכותה (באופן מובלע דרך דמותו של השופט). המורכבות הזו היא המורכבות של הסובייקט הפלסטיני הזה. הוא אמנם איננו ניתן פסיכולוגית כמו שלפעמים מוצגות דמוית היהודים , אלא פוליטית.

חשוב לפתח את משמעות הבעיה ההיסטורית כפי שהיא מוצגת כאן: מצד אחד עומד הצדק הפלסטיני ומצד שני הצדק הישראלי-יהודי. בקונטקסט של מאבק לאומי, מערכות הצדק מוציאות זו את זו, ולאף אחד מן הצדדים אין אמון בצד השני שיעשה עימו צדק. הסדרה אם כך שואלת: האם ניתן לעשות צדק למרות הפוליטיקה? מהו צדק זה? נשים לב שכבר הצבת השאלה באופן זה היא אידיאולוגית. וזאת משום שאידיאולוגיה איננה רק "תוכן"; היא מארגנת את העולם כולו מנקודת מבט מסוימת: העובדה שאנחנו מתבקשים להבין את המעשה האלים דרך מושג הצדק, וצדק שאיננו יכול להתקבל במערכת הפוליטית, מעיד כבר על ארגון מציאות לא פוליטי (שתיכף ניתן עליו את הדעת). לו בחרה הסדרה בעמדה של מאבק לאומי, המעשה האלים היה מפורש באופן פוליטי ולא למרות הפוליטי: השאלה הייתה כיצד על הפלסטינים לפעול כך שלא יהיו עוד מעשי אלימות כאלו, כפי שאכן מפרשים אותו הדמויות המשניות בעולם הפלסטיני. המשגה כזו הייתה מייתרת את בית המשפט הישראלי ומושג ה"צדק" שלו מכיוון שהפתרון הפוליטי איננו צדק לאב, אלא, נניח, אוטונומיה לאומית לפלסטין.

אנחנו מכירים רק עמדה פוליטית אחת המסוגלת להמשיג את הפוליטי – זה שמכונן את חיינו – כדבר מה צדדי שמפריע לחיינו, הלא היא הפוליטיקה הליברלית. כאשר חוסיין כאדם לא פוליטי פונה למערכת המשפט הישראלית, הוא פונה למעשה לאוניברסליות המופשטת שלה, קרי לעשיית צדק שאיננה אמורה להיות מונחה על ידי אינטרסים פוליטיים פרטיקולרים. מכאן ניתן לקשור בין העמדה הפוליטית של אותו מעמד פלסטיני חדש (בישראל ובפלסטין) לבין העולם הקפיטליסטי הניאוליברלי ממנו יצאה הסדרה, שכן הליברליזם הזה הוא בדיוק האידיאולוגיה ה"האמריקאית" המכתיבה כמו מלמעלה כיצד ייראה העולם של הסדרה. במילים אחרות, התפיסה לפיה פוליטיקה היא סוג של הפרעה בחייהם של אזרחים פרטיים היא האידיאולוגיה הדומיננטית בתעשיית התרבות הגלובלית. כאן חשוב לעצור ולהדגיש נקודה חשובה שלרוב מפוספסת: ההנחה לגבי סדרה זו והרבה מהייצור התרבותי בישראל ובפלסטין היא שהצורות הליברליות נלקחות מהמערב (בעיקר ארה"ב) ושהן אינן מתאימות לכאן. טענתי היא שמצב זה היה נכון עד שנות השמונים בישראל ושנות התשעים בפלסטין. מאז, צורת קיום ליברלית החלה להתבסס פה ולכן צורות נרטיביות אלו עולות מצורת חיינו המקומית שהפכה כבר גלובלית.

מה מאפיין את העמדה הליברלית? בקיצור רב, נאמר שמעמדה זו אלימות פוליטית נתפסת כחריגה מהתנהלות אנושית נורמטיבית הפותרת סכסוכים על ידי דיבור ו-ויכוח, ולכן אלימות מייצגת יצרים אנושיים מפגרים שלא עברו סובלימציה. בני אדם הם אינדיבידואלים, אוטונומיים ורציונלים; הם מחשבים את פעולתם על פי עקרון רווח והפסד. כוח השיפוט הליברלי הוא כזה המסוגל להפריד בין אינטרס פרטי לאמת אוניברסלית חסרת פניות. במילים אחרות, העולם הליברלי תמיד מדומיין כסוג של בית משפט שבו מתנהלת שיחה שלווה בין צדדים אקוויוולנטיים עם תביעות אקוויוולנטיות הנשקלות בידי אדם חסר פניות. ומכאן ברור מדוע מערכת המשפט היא העומדת בלב הסדרה, שכן זה סוג של מיטונימיה לעולם כולו.

ברגע שניסחנו כך את העמדה הפוליטית המארגנת את הסדרה, ניתן להבין מדוע העולם הישראלי והפלסטיני מוצגים בה כעולם פרימורדיאלי אלים, המורכב מפרצי אלימות והמון דתי, מדוע לאומיות פלסטינית היא דבר-מה כאוטי ולא רציונלי המסרב לתת אמון בחוק. משום שבאופן הזה הליברל מבין לאומיות ואלימות. משום שהליברל לא מסוגל להבין שאלימות ופוליטיקה בנויות לתוך מערכות החיים ואינן חריגות מהן, הסדרה בנויה כתנועה מאלימות קיצונית, אפלה, גופנית, חסרת פשר והמונית שאותה הליברל מביא אל האור, אל הלשון, אל הרציונליות, אל האינדיבידואל הלא פוליטי העושה בה סדר.

עכשיו, אמרנו שהבעיה הפוליטית של אותו סובייקט פלסטיני פרטי המופרד מהפוליטי הוא שאין לו ברירה אלא להישען על מערכת החוק הישראלית שנמצאת מחוצה לו. חשוב להוסיף כאן שבעיה היסטורית זו של חוסיין איננה בעיה פלסטינית אלא כבר בעיה גלובלית – שכן בעולם קפיטליסטי ניאוליברלי, הקיום החברתי הוא קיום פרטי המופרד מהפוליטי; זהו קיום שעבורו שייכות פוליטית אף הפכה לבעיה. אשכתב את המילה "פוליטי" במילה כלל או כללי במובן של חוק וקבוצה בכדי לקשור בין הרמות השונות של הסדרה. בקיצור רב נאמר, שבעולם קפיטליסטי שבו העבודה איננה מונחית תכלית, אלא רווח מופשט, הפרטים מנותקים מהכלל, הם מנותקים מצורת חיים בעלת תכלית המספקת להם כללים. ניתוק זה הוא התנאי לחירותם, תנאי הפרשנות שלהם, אך באותה העת הם גם מנותקים מאותו דבר שמעניק לחייהם פשר. הקיום הפרטי איננו מסוגל לתת משמעות לעצמו ללא כלל שוב במשמעות הכפולה של קבוצה וחוק. המצב הבסיסי אם כך של פרטים ליברלים בעולם קפיטליסטי הוא שהם במצב של חיפוש מתמיד אחר כללים ומכאן גם החשיבות של ז'אנר החקירה בעולם קפיטליסטי.

אם נקודת המוצא של הסדרה היא שהפרט (חוסיין) מופרד מהכלל (העם הפלסטיני), הרי שהוא מחפש כלל אחר, שוב במשמעות של חוק וקבוצה. במקרה הספציפי של חוסיין החיפוש אחר הכלל הוא החיפוש אחר הצדק, ולמרבה האירוניה הכלל הזה נמצא אצל ה"אויב", זאת אומרת אצל הכלל היהודי והחוק שלו. הסדרה אם כך מחפשת תשובה לשאלה מהו הכלל (במובן של קבוצה וחוק) שיעניק פשר וצדק, ומפקידה את האחריות לתשובה זו בידי חוקר השב"כ סימון (שלומי אלקבץ). סימון הוא הנמען לשאלת הכלל והצדק של חוסיין, ולא במקרה הוא איש חוק היוצא לחיפוש משל עצמו. במילים אחרות, למרות שחוסיין וסימון נמצאים בעולמות עם חוקים נפרדים, הם מותנים וחשופים לאותו מצב היסטורי ניאוליברלי.

3.

למרות שההקבלה ביניהם די מובלעת, סימון הוא החוליה המקבילה והמשלימה של חוסיין. סימון הוא האדם שאליו חוסיין מייחל והמגלם את המענה האידיאולוגי והאוטופי של הסדרה לבעיה הפוליטית. עם זאת, הוא לא נמצא באותו מצב: מעבר לעובדה שאינו פלסטיני החי תחת כיבוש, הוא גם רווק ללא ילדים ואין לו באמת מחויבויות קהילתיות או משפחתיות. כך למשל, סימון מקבל בחריקת שיניים את העובדה שאימו חיה איתו ודוחק בה לצאת; דובר המשפחות מטיח בו בפרק הראשון "יש לך ילדים?" כתגובה לבקשתו של סימון שהמשפחות יפסיקו להתפלל לשלום הילדים, ובסופו של דבר הוא מסרב לדרישת המשפחה לעזור לבן הרב. סימון נמצא בקשר עם משפחתו כיישות הנפרדת ממנו שאת חוקיה הוא לא מקבל. הוא סובייקט פרטי, מופשט, ולא במקרה עליו מוטלת החובה להחיל את החוק האוניברסלי על מושאיו.

מכאן גם המלאכותיות בעיני של ה"שבר" המזרחי. השבר הזה כבר מזמן לא מעיד על סימון או על המצב ההיסטורי של החיים המזרחים בישראל, והוא מודבק כאן לצרכים נרטיביים. הקרע לכאורה בין סימון והקהילה המזרחית מתאים יותר לתקופה של שנות החמישים עד שנות השמונים, בה מזרחים נאלצו לעזוב את משפחותיהם ולעבור לצורת החיים החילונית האשכנזית. אנחנו מכירים את הסיפור הזה מסיפורי הפנימיות, למשל. הדילמה של סימון איננה כזו. העיצוב של סימון הוא של אדם שכבר מזמן חווה את הניתוק הזה בעברו, ויותר חשוב מכך – אם בסיפור ה"קלאסי" המזרחי נאלץ לעזוב את הקהילה המזרחית לטובת חיים מזרחיים "טובים" יותר, הרי שסימון הוא כבר סובייקט נפרד ואוטונומי המסוגל לדחות את שתי צורות החיים ולא להיות תלוי בין שתיהן. הוא אמנם נפרע מאבישי ומהמחויבות הקלושה לקהילה, אך הוא גם לא משחק לפי חוקי מערכת הביטחון אותה הוא תופס כמוטה ולא ראויה. הדילמה היא לא בין נאמנות למדינה ונאמנות לקהילה, אלא בין נאמנות למערכת ליברלית אוניברסלית ולמערכות קהילתיות שהמדינה היא אחת מהן. במילים אחרות, אין כיום קיום מזרחי שאיננו קודם קיום פרטי.

ההקבלה הראשונה נובעת מכתיבתם הסימטרית של חוסיין וסימון כאנשים בתווך, אנשים פרטיים הנמצאים בין מערכות עולם מתחרות. כשם שחוסיין נע בין נאמנות למשפחה או לעם, כך סימון נע בין קהילה/משפחה לבין חוק. בתחילת הסדרה, סימון עומד בין האינטרס הביטחוני הפרטיקולרי המעוניין לטפול את האשם על פלסטינים לבין הציווי ה"אוניברסלי" לאמת וצדק. המאבק בין מערכות הערכים הללו ניתן בנוסחה הלעוסה שבין המפקד הבכיר (מייק; צחי גראד), הכפוף ישירות למערכת הפוליטית ולאינטרסים שלה, לבין סימון הכפוף לו אך נאמן לאמת האוניברסלית החפה מאינטרסים. סימון, כמו חוסיין, הוא סובייקט בעל יכולות אוטונומיות. הוא לא נשמע לחוק חיצוני אלא מחפש בליבו ובעולם את ההצדקה למעשיו. כאשר מתברר שהאחראים למעשה הם יהודים-מזרחים, דמותו של סימון זזה בהתאם. עכשיו סימון נמצא בתווך בין האינטרס הפרטיקולרי של קהילה מזרחית-דתית המתבטא לפרקים במשפחתו לבין חוק המדינה.

ההקבלה השנייה בין חוסיין וסימון עולה מקשר מעין "רוחני" כאבות לנערים. לא במקרה אומר סימון שהנערים האלו היו יכולים להיות בני משפחתו והקשר האישי שלו עם הצעיר מביניהם, אבישי, הופך אותו לסוג של אב – שכן הוא אחראי לגורלו ולצפונות ליבו (במיוחד בפרק 5). אם נשחק את משחק ההקבלות הסימטרי, אפשר לומר כי בעוד שחוסיין מאבד בן ליהודים, הרי שסימון מוסר בן לפלסטינים ובכך מושג הצדק. אבל הסדרה דוחה את הצדק השבטי הזה ומעדיפה על פניו מתווך אוניברסלי, בדמותו של בית המשפט. חוסיין וסימון פועלים בסופו של דבר באותו עולם של חוק אוניברסלי המשמש כמתווך המופשט ביניהם, כשתי צורות חיים העוינות זו לזו אך המוצאות לשון אוניברסלית משותפת בחוק. זו העמדה הפוליטית אך גם האוטופית של הסדרה.

סימון – והסדרה כולה – מתמודדים עם בעיה היסטורית והיא שצורת החיים היהודית המדינתית, שהייתה עד שנות השמונים צורת החיים הכללית בישראל במובן של חוק וקבוצה, עברה פרטיקולריזציה על ידי שלושים שנה של הפרטות וניאוליברליזציה. העובדה שהכלל היהודי איננו עוד כלל אוניברסלי המסוגל לכפות את חוקו על העולם מופיעה מספר פעמים: פעם אחת בצורה המגוחכת של נערי הגבעות המייצגים אינטרס פוליטי "קיצוני" שהסדרה לועגת לו. פעם שנייה בייצוג על גבול הקומי של מייק, שדמותו נתונה לחלוטין למשחק הפוליטי: בהתחלה הוא מזדרז להטיל את האשמה על פלסטינים ותומך בסיפור שמוחמד אבו ח'דיר הומו ושמדובר ב"רצח על כבוד המשפחה". כשיתברר שהאחראים למעשה הם יהודים, יצהיר מייק שעל השב"כ לדאוג שכולם ייכנסו לכלא לכל החיים, ללא דאגה למשפט צדק. פעם שלישית בייצוג של הקהילה הדתית המזרחית והאשכנזית הניגפת מפני המדינה ולא מסוגלת להגן על חבריה. במצב היסטורי כזה, הבעיה שהסדרה ניצבת בפניה היא מהו הכלל שיש להחיל על המציאות על מנת לעשות עימה צדק? מכיוון שהכלל הממשמע את המציאות חסר, עולה הצורך במבנה של חקירה שבבסיסה פרשנות של סימנים.

השאלה שעליה סימון מתבקש לענות דרך הפנייה מן העבר השני של חוסיין היא מהו הכלל שעל פיו יש לקרוא את האירועים: האם עליו לפרש אותם על פי "הכלל היהודי" ולצדד בנערים? האם על פי הכלל הפלסטיני? וכך הלאה. חשוב לומר שמה שמאפיין את המבנה הפרשני הוא בדיוק המבנה של הפרט בעת הניאוליברלית: אמרנו שהשינוי בצורת החיים בישראל הובילה ועדיין מובילה להפרדה של הפרט מהכלל הנותן לו משמעות ופשר. העובדה שאנחנו מתבקשים "לקרוא" אנשים אחרים נובעת בין השאר מכך שאיננו מיד יודעים על פי איזה כללים הם פועלים במשמעות הכפולה: איזה קבוצה/חוק מנחה אותם. מבנה כזה דומה לסימן במערכת הבלשית. הרמזים בעולם כזה הינם סימנים רק משום שהסיבה וההיגיון המעניק להם משמעות נעדר. עבודת הבלש היא התחקות אחר סיבת האירוע אבל גם אחר הגיונו, כלליו. במקרה הזה המשמעות של כלל היא ליטראלית ממש: החוקרים מתחקים אחר הכלל (הקבוצה) שעשתה את המעשה, והסדרה מנסה לנסח את הכללים, ההיגיון, שהנחה את המעשה. יותר חשוב מניסוח כללים אלו, היא העובדה שכללים אלו נעדרים ויש למצוא אותם.

כאן כדאי להתעכב על הפער בין הצופים לבין החוקר. על פי רוב, בחקירות מעין אלו ישנה חפיפה בין נקודת המבט של החוקר ושל הצופים: שניהם עוברים מצב של אי ידיעה לידיעה דרך קריאת סימנים המובילה למקור וסיבת האירוע. פה, עם זאת, ישנו פער. מכיוון שהמקרה הוא מקרה היסטורי, אנחנו יודעים מראש מי הם הרוצחים ואילו על סימון לגלותם. מכיוון שכך, למרות הסבריו של חגי לוי, הסדרה לא באמת מעוניינת בסיבת הרצח. בסופו של דבר, אלו סיבות בנאליות למדי. סיבה כזו ניתנת למשל כבר בפרק הראשון, כביכול עם ההנחה שההסתה ברחוב דחפה נערים דחויים אלו למה שעשו. החיפוש הבלשי של סימון הוא למעשה חיפוש אחר. מכיוון שהרובד המשמעותי יותר של הסדרה מנסה לתת מענה לבעיה ההיסטורית של הפרקטיקולריזציה של הכלל היהודי, סימון  מחפש כלל (קבוצה וחוק חיים) שיכול להחליף כלל זה ועל פיו לחיות את חייו. הוא תר אחרי הכלל הזה אצל הקהילה המזרחית הדתית, המסבירה שעל יהודי לשמור על יהודי – ואיננו בוחר בכלל זה. מצד שני הוא גם איננו בוחר בכלל הביטחוני המעדיף את בטחון המדינה והאינטרסים שלה על פני כל דבר אחר. והוא כמובן גם לא בוחר בכלל הפלסטיני ובמאבקו.

מהו אם כן הכלל הזה? התשובה לשאלה נמצאת בהשעיה של האירועים החקירתיים בפרק השישי. בפרק זה, אנחנו עוברים מהחקירה לתוככי מרתפי השב"כ, אך התנועה הזו פנימה-פנימה אל תוך המבנה היא למעשה תנועה אל תוך נפשו של אבישי. שכן לשם יורדת דמות הפסיכולוגית (דבורה; נועה קולר). מוזר שבתוככי המדינה אנחנו מוצאים את הפסיכולוג דווקא.

מה שקורה בין דבורה ואבישי אינו הליך פסיכולוגי. היא איננה מנסה להבין את מניעיו, את הלא מודע שלו וכדומה. ראשית כל, נשים לב שהפסיכולוגית מחליפה את סימון, שאיננו מסוגל לדובב את אבישי בעצמו ומשמשת כאמצעי בין אבישי ובין האמת. הפסיכולוגית אם כן משלימה את סימון וביחד הם הופכים לצוות. שנית, השיחה ביניהם לא מוקלטת באודיו או בווידאו של השב"כ – רק אנחנו צופים בה. סצינה זו נכתבה כך משום שהיא נועדה לבודד את אבישי מכל הקשר פוליטי או היסטורי ולרדת לעומק נפשו כשלעצמה. לב העניין הליברלי נמצא פה. מה נגלה לנו שם? התשובה ניתנת בפרק האחרון של הסדרה. פעמיים.

הסדרה מגיעה לשיאה במשפט ובשתי עדויות מפתח, של סימון ושל אבישי. לפני שניכנס לתכנים, נשים לב ש"הנערים" מתארגנת כך שבית המשפט הוא האתר שבו אפשר כביכול להגיע לאמת הלא מתווכת, לאדם כפי שהוא (כמו שראינו גם בשיחה עם הפסיכולוגית). למרות ההבדל המוסדי בין הפסיכולוגי והמשפטי בסדרה, שני האתרים מתבססים על פרקטיקה מקבילה של השהייה והוצאה של האדם היחיד מסביבתו וקשריו החברתיים והכנסתו לאתר קליני/משפטי בו חקירה מילולית חותרת לאמת.

בעדות הראשונה של סימון אנחנו נחשפים לדמותו חסרת הפניות של החוקר העומד לצד הצדק. אם עד רגע זה הוא היה נתון בקונפליקט מסוים, הרי שברגע האמת, ההיסוס נעלם ונשארה רק העמדה האוניברסלית. יותר חשובה היא העדות של אבישי. אבל מה בעצם מבקש לדעת התובע? נזכור ששאלת האחריות למעשה כבר ניתנה בהודאה, והתובע בוודאי שאיננו מעוניין במניעיו. השאלה היחידה שמעניינת את התובע ושסביבה סב כל המשפט היא שאלת התפיסה שלו את האירוע, שהיא התנאי להטלת האשמה המלאה על כתפיו. כלומר, השאלה שמטרידה את התובע ואת החלק השני של הסדרה היא לא מניעיו של אבישי. מעמדה ליברלית, מה שמעניין את התובע הוא היותו אדם אוטונומי, כשיר בנפשו, המודע למעשיו. עכשיו גם ניתן להבין מה תפקיד הפסיכולוגית. היא איננה שם בכדי לחשוף את הלא מודע המתפרץ, להיפך, היא שם בתפקיד של פילוסוף ליברלי שתפקידו להעמיד את הפרט על כוח השיפוט המודע והפורמלי שלו.

ממה שראינו עד כה, העולם הישראלי והפלסטיני מופיע בפנינו כמרחב אלים וחסר פשר אליו נכנסים סימון וחוסיין. חוסיין, העומד מול אלימות יהודית מסרב לאלימות הגלומה בלאומיות הפלסטינית ופונה לבית המשפט לצדק. מולו עומד סימון, אינדיבידואל חסר פניות, חסר קשרים משפחתיים, קהילתיים ופוליטיים שרק האמת והצדק עומדים לנגד עיניו. מולו עומדות כל מיני מפלצות אלימות, אך הוא יורד לעומקם ומגלה שמתחת למראית הזו ישנם בני-אדם אוניברסלים ואוטונומים המודעים למעשיהם ולכן כשירים לעמוד למשפט. בית המשפט הוא האתר האוניברסלי של ההתרחשות הזו, שבו הזהויות הפרטיקולריות והאלימות של הדמויות מוסרות ומתגלים לפנינו אנשים תבוניים. אל החוקר ואל חוסיין מצטרפת דבורה הפסיכולוגית, התובע והשופט, והנה כך נוצר לפנינו הכלל החדש אותו הסדרה מחפשת: קבוצה הטרוגנית ומקרית של אנשים – חילוני, דתייה, פלסטיני, גבר, אישה, יהודים, אשכנזים, מזרחים (ולמרות שאין דיון ממש בזהויות מיניות, אפשר לראות כיצד זהות זו הייתה יכולה גם להיכלל כאן).

ציינתי קודם שחגי לוי טוען שהסדרה מונעת על ידי ניסיון להבין את מניעי הרוצחים. אבל במקום אחר, מספק לוי תשובה אחרת: בראיון ב"מקור ראשון" עונה לוי לשאלה איך הסדרה נתפסת בעולם כך: "יש כאן סדרה על אנשים שמקדישים את כל חייהם ומשאביהם למצוא רוצחים של נער פלסטיני ומצליחים להעניש אותם. על זה בעצם הסדרה." האנשים האלו, הכלל הזה, הוא לא כלל הומוגני, להיפך, הוא כלל הטרוגני המכיר בזהויות השונות אך מכפיף אותם לכלל מופשט אחד של קיום פרטי, אינדיבידואלי, לא פוליטי ותפיסת צדק ליברלית ו"אוניברסלית". האם הכלל האוטופי הזה לא מקבל ביטוי ממשי בשלישיית הבמאים: יהודים ופלסטינים, דתיים וחילונים, שכל כמה שהם שונים זה מזה, מצאו שפה קולנועית ליברלית משותפת?

זו המשמעות האמיתית של זהויות בעולם ניאוליברלי. אלו הן זהויות שאין להן ברירה אלא להישמע לכללי חיים שאותם הן לא קובעות. ומכאן גם אפשר לחזור לביקורת בתחילת הרשימה: מכיוון שזהויות בעת הנוכחית, כל כמה הטרוגניות שלא יהיו, כפופות לכללים משותפים שאותם אין להם ברירה אלא להחיל על עצמם ועל העולם, אין אפשרות לקרוא את העולם (האמיתי והבדיוני) על פי פרשנות זהותנית. החומרים הזהותנים בעבודת האמנות צריכים להיחשב ביחס לאותם תנאים היסטוריים שרק מתוכם הם הופכים למה שהם. המאפיין הזהותני של הקהילה/משפחה המזרחית הדתית בסדרה (לא במציאות), לדוגמא, איננו פשוט המאפיין המזרחי-דתי שלהם. זהו איפיון סוציולוגי סטטי. מה שמאפיין את הייצוג שלהם הוא משפחתיות וקהילתיות. הם מעוצבים כך לא משום שכך הם במציאות, שהרי הקיום הזה נתמך על ידי המדינה, מפלגות פוליטיות, מימון זר ומקומי ועוד – מאפיינים שמעולם לא מוצאים את מקומם בסדרה.

הייצוג הפרטיקולרי הזה מעוצב מראש על ידי עמדה אידיאולוגית ליברלית המנגידה אותם לקיום המופשט של החוק. ההנגדה של האוניברסלי כמופשט והפרטיקולרי כקונקרטי (משפחה), נובעת מבעיה היסטורית בה דנתי כבר והיא ההפרטה של צורת החיים היהודית-מדינתית אשר מפרידה בין הכלל והפרט. הקהילה המזרחית מיוצגת כסוג של מענה לבעיה זו, שבטקסטים אחרים היה יכול להיבחר כקיום הנכון. מכיוון שכאן הקהילה מעורבת בפשע, הקיום הזה נדחה לטובת הפורמליזם של החוק.

הפורמליזם הליברלי של הסדרה אם כן עובר דרך כל הרמות של עולמה ומשמש מוצא, פתרון אוטופי, מן השאלה הפוליטית שאי אפשר (עדיין) לפתור. זו האידיאולוגיה של הסדרה, האופן שבו היא מתמודדת עם המציאות הפוליטית המורכבת בישראל ובפלסטין. כיצד להבין את שאלת היחס של הסדרה לישראל מול העמדה הפוליטית הליברלית שלה? לכאורה, הסדרה היא גם "נגד ישראל" כאשר היא מציגה אותה כארץ אכולת גזענות ושנאה אך היא גם "בעד ישראל" כאשר היא מציגה את בתי המשפט שלה כעומדים מעל אינטרסים פוליטיים. את הסתירה ניתן ליישב כך: מנקודת המבט האוטופית של "הנערים", ישראל היא חברה אלימה ופרימורדיאלית, אך יש בה כוחות למגר את אלו ולהפוך לחברה מערבית מתוקנת. אף אחד מחלקי המשפט הזה איננו "נכון", זה פשוט האופן האידאולוגי והפשטני בו מעצבת הסדרה את המציאות הלא פתורה ומנסה למצוא לה פתרון.

אי אפשר לרדד את ישראל למושגים מופשטים של "קהילה" מול "חוק", או "ליברלים גלובליים" מול "קהילתנים מקומיים", האהובים כל כך על השיח הציבורי שלנו. אי אפשר להציע מושגים אחרים כאן, ברגעים האחרונים של רשימה זו, אבל אפשר לפחות לאמץ את הכלל שהוצע כאן: הארגון האידיאולוגי של העולם הבדיוני עולה ביחס לבעיה פוליטית היסטורית שאותה עבודת האמנות מנסה "לפתור". חקירה של בעיה זו ודיון מעמיק בה יובילו להבנה טובה יותר של המציאות הישראלית ושל עבודת האמנות.

למאמרים נוספים על הסדרה "הנערים"