רצח נשים? זה לא מצב חירום מבחינתם

שלושה שמות נוספו לאחרונה לרשימה המתארכת של נשים שנרצחו על ידי בני זוגן או קרובים אחרים: מיכל סלה, מרים טל ואסתר אהרונוביץ'. שוב נוכחנו לדעת כי מידת העניין הציבורי ברצח נשים משתנה בהתאם למיקומן על הסולם הסוציו-אתני-לאומי-אקונומי, וכי פניה המחייכות של מיכל סלה ז"ל שותפו על קירות רבים יותר מאשר פניה של מריה טל ז"ל, למשל. העניין הציבורי והסיקור התקשורתי במקרה של נשים ערביות הוא פחות לאין שיעור, אבל כשרופא, יהודי, אשכנזי, "בן טובים" מה שנקרא במחוזותינו, רוצח את אישתו, קמה מהומה, כזו שראויה לקום בכל עת שבה אישה נרצחת על ידי קרוב משפחה, כזו שמוכרחה לפרוץ ולא לשכוך – לנוכח הכשלים החמורים בטיפול המדינה באלימות הפושה כלפי נשים.

האמת המרה היא שאף אשה, ולא חשוב מאיזה עדה, דת ומעמד או מה מידת הוותק שלה בישראל – אינה חסינה בפני אלימות גברית שעשויה לעלות לה בחייה. אולם כידוע, אלימות נגד נשים אינה תופעת טבע בלתי נשלטת, וניתן היה למנוע ולהציל נפשות לו רק היתה המדינה מתגייסת לטיפול במצב החירום הזה ומשקיעה בו את מיטב המשאבים, כמו שהיא משקיעה למשל בביטחון (רק זה הלאומי). למדינה, מתברר, יש זמן. מ-2011 נרצחו בישראל 167 נשים. בשנת 2018 נרצחו בישראל 22 נשים, ואילו ב-2019 העומדת להסתיים, עומד בינתיים מניין הקורבנות על 12 נשים (שש מתוכן ערביות, שש יהודיות). פעולות מחאה והפגנות יש לרוב, אך מצב חירום ממשלתי טרם הוכרז.

למעשה, כבר ב-2014 – לאחר קטל של 23 נשים בשנה לפניה – הוחלט על הקמת ועדה בין-משרדית דחופה לטיפול ב"תופעת האלימות במשפחה". הוועדה הגישה את המלצותיה ביוני 2016, ואלה אושרו אך הוקמה ועדה בין-משרדית נוספת לגיבוש תכניות פעולה למימושן. ביוני 2017 אימצה עקרונית ועדת שרים למאבק באלימות בראשות השר לביטחון הפנים, גלעד ארדן, את עיקרי תכנית הפעולה. ואולם, היקף אימוץ המסקנות אינו לחלוטין נהיר, אם אומצו "עקרונית" או ככתבן וכלשונן. גם היקף התקציב והמקורות התקציביים למימוש התוכנית לוטים בערפל. ובינתיים, נשים נרצחות. חשוב לציין שזה לא קורה במפתיע – רוב מוחלט מבין הנרצחות התלוננו על אלימות קודם לכן או היו מוכרות לשירותי הרווחה.

עו"ד מרים זלקינד, מנהלת קידום מדיניות וחקיקה בשדולת הנשים, אומרת לנו כי "האסון הגדול הוא זה שהדברים לא זזים. לאף אחד לא אכפת, יש אדישות. זה לא מצב חירום מבחינתם". לדבריה, פני הדברים כעת הם כפני הסחבת המאפיינת את כלל הטיפול החקיקתי והיישומי במקרה של אלימות כלפי נשים. בוודאי בעת האחרונה, כשאין ממשלה ואין כנסת, ואנחנו נעים מבחירות סבב א' לסבב ב' ויראים את סבב ג' הקרב ובא. היא מספרת לנו על חוקים שנתקעים, על יישום חלקי וכושל של ההחלטות שהתקבלו ומתארת את נזקי ההפרטה שהשתלטה על כל חלקה טובה ועושה שמות בגופים הפעילים ובעיקר – בחייהן של הזקוקות לעזרה, לשיקום, לעתים להצלה מיידית מחשש לסכנת חיים.

בעצם התוכנית אושרה ותוקצבה אבל לא יצאה לפועל?

"זה לא מדויק שהיא לא יצאה לפועל. כמו כל הדברים שקשורים באלימות כלפי נשים, היא למעשה יצאה לדרך אבל לוקה בסחבת איומה, פשוט כי הנושא הזה לא חשוב מספיק למקבלי ההחלטות. הוועדה המליצה מספר פעולות נחוצות: שימוש באזיקונים אלקטרוניים נגד גברים מכים, הרחבת תוכנית השיקום לגברים מכים, הצבת עובד סוציאלי בכל תחנות המשטרה, הקמת מקלטים לנשים הרות ועוד. התוכנית הממשלתית למאבק באלימות במשפחה תוקצבה החל מהשנה בסכום זעום למדי של 50 מיליון שקל לשנה למשך עשור. ואולם עד לפני מספר שבועות עברו רק 30 מיליון שקלים, ואילו ה-20 הנוספים הועברו מהאוצר לרווחה רק לפני מספר שבועות עקב מעשי הרצח האחרונות. הם סוחבים את זה כי הם לא מייחסים חשיבות למאבק הזה".

כנראה שהיינו צריכות לקונן על עוד כמה נשים שנרצחו, על מנת שהכסף יעבור…

"בהחלט, זה תמיד ככה. לגבי 2020, בלי להיכנס לנבכי האופנים שהמדינה תתנהל בלי ממשלה ובלי תקציב, מדברים כל הזמן על פגיעות חמורות בכל מיני אזורים. אנחנו מאוד חוששות לתקציב הזה, חוששות שבמצב השיתוק הנוכחי הכסף לא יגיע ליעדו."

כמו כן, אומרת זלקינד, אחד הדברים הכי קשים בכל הנוגע לנשים נפגעות אלימות הוא היעדר תיאום בין הגורמים השונים. "משרד הרווחה לא מדבר עם משרד הבריאות, יד ימין לא יודעת מה יד שמאל עושה. יש חוק שאוסר קבלת מידע, והמון דיונים בכנסת כשעוד הייתה כנסת, התמקדו בעניין שצריך לתכלל ולאגם את הטיפול. חברות כנסת נואשות שאלו, למה צריך דיון בכנסת, כדי שמשרד הרווחה ידבר עם המשרד לבטחון פנים?"

אילו דברים אמורים להיעשות עם הכסף הזה לטובת המאבק באלימות כלפי נשים?

"נעשו כמה דברים, אם כי הכול עדיין בסחבת איומה, כאמור. משרד הרווחה הצהיר לאחרונה שנערכו הכשרות בין משרדיות מקצועיות לאנשי מקצוע שונים שמטפלים באלימות במשפחה מתוך תפיסה הוליסטית ונתנו כלים אופרטיביים למניעה וטיפול באלימות במשפחה. הם מדווחים על פיתוח כלי הערכה בין משרדיים של מסוכנות.

"הם הקצו תקנים לרשויות המקומיות: 68 תקנים מיועדים לטיפול בילדים נפגעי אלימות במשפחה, 60 תקנים לטיפול בגברים ו-60 לטיפול באזרחים ותיקים. בשלב זה, כל התקנים נמצאים בתהליכי איוש ברשויות המקומיות – אין לדעת כמה זמן זה ייקח. כמו כן, הקצו תקנים להובלת התוכנית הלאומית.

"כמו כן, דובר בתוכנית על הקמה של ארבעה מרכזי חירום רב מקצועיים שפתוחים 24/7 על מנת לתת מענה לפונות. ההבנה שקיים צורך אקוטי במרכזים כאלה קיימת המון זמן, אבל רק עכשיו מדברים על פתיחת המרכז הראשון. עוד דברים שבעיקרון נעשו הם הפעלת סקר לאומי ללמידת היקף התופעה ומאפייניה של האלימות במשפחה והתאמת קו החירום הטלפוני 118 – של משרד הרווחה – שאמור לתת סיוע כללי דחוף לכל מי שנזקק – כך שיספק מענה לתחום האלימות במשפחה. רק עכשיו נזכרו".

מקלות של אדישות בגלגלי החקיקה

חוץ מעניין הסחבת האיומה של מימוש ההחלטות ויישומן, אילו עוד כשלים יש בטיפול באלימות כלפי נשים? ובאיזה אופן המערכת מזניחה את סוגיית הטיפול בגברים האלימים?

"ראשית, אין מספיק מקלטים. לנשים ערביות למשל יש רק שני מקלטים. גם אם נניח שלא צריכים מאיזושהי סיבה לרוץ לפתוח עוד מקלטים בחברה הערבית, צריך בתוך המקלטים הקיימים לבצע גישור תרבותי לנשים ערביות. כלומר, אם קולטים נשים ערביות במקלטים יהודיים, צריך שיהיו שם עו"סיות שדוברות את השפה, צריך שיעברו הכשרות כדי להכיר את הקשיים הייחודיים שהן מתמודדות איתן – כל הדברים הללו לא קורים. בנוסף, אחת הדרישות של המחאה היתה הוספת עו"סים דוברי שפות: אמהרית, טיגרית, ערבית, רוסית. הדרישה הזו לא יושמה.

"שנית, זהבה גלאון העבירה את החוק לגבי סל שיקום לנשים שיוצאות ממקלטים לנשים מוכות, על מנת שלא ייאלצו לחזור לשם. סל השיקום אמור לסייע לנשים לבנות את חייהן מחדש וכולל הטבות שונות כמו סבסוד מעונות יום, דירות מעבר, סיוע במציאת תעסוקה, מענקים שונים ועוד. בגלל השיטה של המכרזים, העבירו את זה קודם כל לגופים שספק אם היו להם את הידע והיכולת, במקום להעביר לגופים שמבינים בניהול מקלטים וטיפול בנשים נפגעות אלימות. רק לאחרונה עמותה בשם 'בעצמי' זכתה במכרז להציע שירותים לנשים במקלטים – באיחור של שנתיים וחצי.

"דבר נוסף וחשוב מאד הוא הקמת מרכזים שיקומיים לגברים אלימים. למרבה הצער, קיימים שני מרכזים כאלה בלבד! הייתה התחייבות שעד סוף 2017 יפעלו שישה מרכזים, כלומר ישלשו את המספר, אך כמובן שזה לא קרה. זה לא קרה בגלל אחת הבעיות שעוברת כחוט השני בתחום הרווחה – הפרטה לדעת של המדינה. וגם התהליכים שקשורים בהפרטה נעשים בצעדי צב. רק לאחרונה, ככל הידוע לנו, המדינה הוציאה את עניין תפעול המרכזים לטיפול בגברים אלימים למכרז, למרות שמדברים על זה כבר למעלה משנתיים. חשוב גם לציין כי בכל הקשור לטיפול בגברים אלימים, החוק המחייב הוא רק לגברים שמצויים בהליך פלילי. כך שגבר יכול להיות מוכר כאלים, מוכר ברווחה, אבל הוא לא יהיה מחויב לעבור טיפול".

חוק נוסף שתקוע בגלגלי המערכת הוא "חוק האזיקונים", שנועד להרחיק גברים שעלולים לפגוע בבנות זוגם. "החוק הזה יכול להציל נשים", אומרת זלקינד, אבל גם הוא הסתובב בכנסת, עלה לדיונים מעת לעת, וכל פעם נתקע. ניסינו להבין למה, והתשובה של משרד המשפטים הייתה שהם רוצים ללמוד את הקשיים והכשלים בנושא ממדינות בחו"ל. מה שמגוחך הוא שמדובר בטכנולוגיה ישראלית, אבל המשטרה נוסעת ללמוד איך מתפעלים את האזיקונים בספרד… אחרי המחאה החברתית, נתניהו הודיע בדרמטיות שצריך להעביר את החוק במהירות האפשרית. זה היה בדצמבר-ינואר, ומאז זה תקוע. לא היה להם תמריץ מספק לחוקק חקיקת בזק… על אף שהליכוד יודע יפה מאוד לבצע חקיקות בזק כשהוא רוצה. בסופו של יום השאלה היא, האם יתחילו לפעול במתכונת חירום או לא. אם ימשיכו לגרור רגליים, לא נראה שינוי משמעותי".

עוד חוק שתלוי ועומד ועדיין לא נראה באופק מועד חקיקתו (לא כל שכן יישומו) הוא החוק למניעת אלימות כלכלית שיזמה עמותת "רוח נשית". לפי הערכות שונות, כ-200,000 נשים נפגעות אלימות חיות בישראל, אם כי ארגון הבריאות העולמי מעריך שהמספר גבוה פי ארבעה. לדברי תמר שוורץ, מנכ"לית העמותה, מבין כלל נפגעות האלימות, רוב הנשים סובלות מאלימות כלכלית, שעשויה להיות קשה לא פחות מסוגי אלימות אחרים, אם כי מבחינה חברתית היא פעמים רבות נדחקת לשולי הרשימה, אחרי אלימות פיזית, מינית ונפשית. לדבריה, למרות שהערנות והמודעות לתופעה הולכות וגוברות, עדיין נשים רבות לא מסוגלות לזהות את התופעה.

"האלימות הכלכלית היא למעשה הכלי היעיל ביותר להתעלל באדם ולשלוט בו, שכן כסף הוא כוח והשליטה באמצעותו מחלחלת לכל תחומי החיים," אומרת שוורץ ומדגישה כי זו תופעה שנשים מכל שכבות האוכלוסייה סובלות ממנה. פרקטיקות של שימוש בכסף ובמשאבים כסנקציה, כאיום או כאמצעי שליטה על בן או בת הזוג (ברוב המקרים בת זוג, כמובן) כוללות, למשל, מניעת מידע על המצב הפיננסי, מניעת השתתפות בהחלטות כלכליות לגבי השקעות, ביטוח, פנסיה, דרישה לדיווח על כל הוצאה, גם פעוטה, תוך הפעלת איומים, מניעת גישה למשאבים ולשימוש בחשבון לצורך קניות לבית או למשפחה, הסתרת נכסים, מניעת השכלה מבת הזוג ואיסור על יציאתה לעבודה. במקרים רבים, מספרת שוורץ, גברים יוצרים חובות על שמן של נשותיהן, ללא ידיעתן, ללא הסכמתן או בלית ברירה, תוך הפעלת אלימות. שוורץ מדגישה כי לאלימות כלכלית אין קשר למצב הכלכלי של בני הזוג. לעתים גם אנשים אמידים מאד שולטים באופנים הללו בבנות זוגן ומטילים עליהן אימה. שוורץ מסבירה כי המשותף למקרים של אלימות כלכלית "הוא הצורך בשליטה מוחלטת של הבעל על מעשי אשתו, כדפוס מתמשך. האלימות הכלכלית יכולה להתקיים במהלך מערכת היחסים, לקראת פרידה וגם לאחריה."

אלימות כלכלית עשויה להיות קשה לא פחות מסוגי אלימות אחרים, אם כי מבחינה חברתית היא פעמים רבות נדחקת לשולי הרשימה, אחרי אלימות פיזית, מינית ונפשית. פרקטיקות של שימוש בכסף ובמשאבים כסנקציה, כאיום או כאמצעי שליטה על בן או בת הזוג (ברוב המקרים בת זוג, כמובן) כוללות, למשל, מניעת מידע על המצב הפיננסי, מניעת השתתפות בהחלטות כלכליות לגבי השקעות, ביטוח, פנסיה ועוד, וכן דרישה לדיווח על כל הוצאה, גם פעוטה, תוך הפעלת איומים ומניעת גישה למשאבים.

"רוח נשית" מסייעת לכ-400-500 נשים מדי שנה. "זה טיפה בים," אומרת שוורץ ומדגישה כי ממדי התופעה עצומים וכי כמעט כל הנשים הסובלות מאלימות במשפחה, נתונות גם למרות כלכלית. הצעת החוק של עמותת "רוח נשית" נמצאת מזה שלוש שנים על שולחנה של השרה גילה גמליאל, והגעתה לוועדת שרים לחקיקה מוסיפה להתעכב. עוד הצעת חוק, של ח"כ פנינה תמנו שטה, מבקשת לדאוג שהגבר הרוצח לא יוכל להנות מהכספים של הדירה המשותפת שהזוג רכש. גם החוק הזה לא קודם בכנסת. זלקינד טוענת כי לאף אחד לא אכפת, "חוץ מלכמה פמיניסטיות שצועקות ואף אחד לא מקשיב."

שינויים לטווח ארוך

כמו במקרים אחרים של שינוי חברתי, ברור שחקיקה לבדה אינה פתרון. לצד החקיקה (והאכיפה) חייבים להתבצע תהליכים חינוכיים, שישנו את התפיסות המעוולות המקובלות בציבור. הדבר נכון לגבי נושאים כמו מניעת תאונות דרכים, חינוך לקיימות, זכויות אדם ועוד ועוד. רק חינוך יכול לשנות בטווח הארוך את היחס הרווח כלפי נשים בחברה, למנוע ולהפחית את האלימות נגדן. אלימות שמתבטאת בהרבה צורות, בדרכים רבות, שמשתרעת על פני מנעד אימה וצמצום שרק בקצהו נמצא רצח.

כל הדברים שאנחנו מדברות עליהן עד כה וכל הדברים שנמצאים בחצי יישום או בדרך ליישום הם בגדר כיבוי שריפות, אבל שנים קיימת ההבנה ובחלקים רבים של המאבק היא מובנת מאליה, שעד שלא תיעשה פה מהפכה חינוכית, ועד שלא יהיה כאן חינוך מגדרי ראוי מגיל הגן, שום דבר לא ישתנה באמת. האם חלק מהתקציבים הזעומים של התוכנית אמורים להתייחס לנושא הזה של חינוך?

"ממש ממש לא, למרבה הצער, וזה כמובן אחד הדברים שנראים לנו הכי אקוטיים. חינוך הוא רלוונטי לא רק לאלימות בתוך המשפחה, אלא גם לכל הנושא של תקיפות מיניות. כיום, בישראל, חינוך מגדרי הוא לגמרי וולונטרי, אם בית ספר מעוניין, הוא מפעיל תוכנית כלשהי, אם לא – לא. וכמובן, רק אם יש תקציב לכך. אם אנחנו רוצות לראות שינוי בדפוסים בטווח הרחוק, אם אנחנו לא רוצות להמשיך לספור גופות של נשים – חינוך הוא הדבר שהכי חייבות לקדם. בימים אלה אנחנו מנסות ללמוד את הנושא, מה קיים במדינות אחרות, כדי שנוכל להציע משהו יותר מקיף גם בישראל".

כמו שראינו, הציבור מגיב אחרת לנרצחות מרקע סוציו-אקונומי שונה. למשל, הרצח של אסתי אהרונוביץ', כמו גם מיכל סלה. מריה טל פחות תפסה כותרות. 

"הרבה שנים הייתה סטיגמה שהיא לכשעצמה איומה, שאם נשים ערביות או לא עשירות נרצחות אז זה פחות חמור, והחורבן הוא פחות גדול. כמה שינסו להגיד שזה של עניים, של ערבים, של כל קהילה מסוימת, כמובן שזה לא נכון. אני בעצמי ישבתי ופילחתי מאיזו השתייכות הנשים שנרצחו בשנים האחרונות, והן מגיעות מכל שכבות האוכלוסייה. אמנם, נשים ערביות נרצחות יותר ביחס לשיעורן באוכלוסייה, אבל זה דבר שמושפע מכך שלא נאבקים כראוי באלימות הכללית שמשתוללת בחברה הערבית, באיסוף הנשק וכדומה; וכך, אוכלוסייה מוחלשת בתוך אוכלוסייה מוחלשת משלמת מחיר עוד יותר גבוה.

"האלימות לא פוסחת על אף חברה ואף עדה, משום שבסופו של דבר מדובר בעניין של יחסי כוח ורצון לשלוט. ברוב גדול מאוד של מקרים, הרצח קורה אחרי שאישה מביעה רצון להיפרד מהגבר. זו תפיסה של אישה כרכוש, כמי שלא יכולה להחליט החלטות על חייה. זו גם התקופה הכי מסוכנת לנשים, מהרגע שהחליטו שהן רוצות להיפרד ועד שהן עושות את זה בפועל, ותוכנית שרוצה לתת מענה חייבת להתייחס לרגע הזה".

חשוב לציין לסיום כי כשליש מהנשים נרצחו בנשק חם, חלקו ברישיון וחלקו לא ברישיון. ועל אף זאת, השר לבטחון פנים, גלעד ארדן, והמשרד לביטחון פנים האריכו את הוראת השעה על פיה מאבטחים ושאר נושאי נשק בתפקיד יכולים לקחת הביתה את הנשק, עד סוף ינואר 2020. לדברי זלקינד, "נוכחות של נשק חם בבית מעלה את הסיכון להירצחה של אישה בפי שלושה עד חמישה". בנוסף לכך, ארדן אישר את הרחבת הקריטריונים באופן המאפשר לכל אזרח שעבר הכשרה צבאית של חייל חי"ר (רובאי 07) לקבל רישיון נשק, ומאז גדל פי שלושה מספר המבקשים לקבלת רישיון. בתגובה לעתירה שהוגשה בנושא נגד המדינה על ידי קואליציית הארגונים החברתיים "האקדח על שולחן המטבח", המדינה מתעקשת שאין קשר בין החזקת נשק ברישיון במרחב הציבורי לבין מקרי רצח במשפחה; זאת, למרות שלדברי זלקינד "גם גורמים בתוך משרד בטחון הפנים דיברו על כך שהרחבת התפוצה היא מסוכנת ושתהיה לה השלכות קשות על חיי נשים, ועל התאבדויות, הם החליטו בצעד פופוליסטי לתת אקדח לכל מי שרוצה פחות או יותר. ההרחבה הזו מסוכנת ואנחנו מאוד חוששות מההשלכות שלה".

למאמרים נוספים על אלימות נגד נשים

לפוסט בערבית