לפוצץ את בועת ההכחשה: כשהקיבוץ פגש בנכבה

מה קורה כשעם חי בבועה תחומה, שבה "האמת" כתובה רק בספר אחד, אחריו יש לעקוב ולציית רק לו, ולפתע מתפוצצת הבועה והשמש זורחת על אמת חדשה לגמרי – צלולה, ברורה וניתנת להוכחה? זה מה שקרה בקיבוצים נירים, ניר עוז, מגן ועין השלושה. ארבעת הקיבוצים הללו הוקמו לאחר הנכבה של 1948 על אדמות משפחתי בכפר אל-מעִין. אל-מעִין היה ביתה של משפחתי, אבו סיתה, במשך מאות שנים. כיום בני משפחתי הם פליטים ברצועת עזה ובמקומות אחרים.

מי שבחר לפוצץ את אותה בועה הוא איתן ברונשטיין-אפריסיו, מייסד פרויקט "דה-קולוניזר" (בעבר מייסד "זוכרות"). איתן אצר תערוכה פשוטה וצנועה: הוא אסף מפות, ספרים, קטעי וידאו ותצלומי אוויר של אל-מעִין בשנת 1945, והציג אותם ביולי האחרון ב'בית הלבן', בית פלסטיני ששרד את הרס הכפר בשנת 1948 והוסב לגלריה על ידי חיים פרי, אמן מקומי מניר עוז.

איתן הזמין את המתיישבים באדמות באל-מעִין ובאזורים הסמוכים לבוא ולראות את התערוכה. המסר היה פשוט: אלה היו האנשים שחיו כאן, וכעת הם פליטים במרחק שני קילומטרים מאחורי גדר התיל ברצועת עזה; מדינת ישראל לקחה את רכושם ואדמתם וכעת אתם גרים בה. אף שמספר המבקרים היה צנוע, חמישים או שישים מבקרים, התגובות לימדו רבות על אלה שנמנעה מהם הגישה אל האמת, קורבנות ההשתקה של הנכבה.

ההערות הכעוסות ביותר, ואף איומים, הגיעו מקיבוצניק בן למעלה מ-80, שהשתתף בהתקפה על אל-מעִין. ארגון ההגנה תקף את אל-מעִין ב-14 במאי 1948 ב-24 רכבים משוריינים. חיילי ההגנה הרסו ושרפו בתים, הרסו את בית הספר שנבנה בשנת 1920 ופוצצו את הבאר החשמלית ואת טחנת הקמח. התושבים התנגדו באומץ במשך כמה שעות, ו-15 פלסטינים חמושים נלחמו ברובים ישנים. כילד, הייתי עד לשרידים המתפוררים של הכפר שלי שעה שהצטופפתי עם ילדים ונשים אחרים בסמוך. מעולם לא ראיתי יהודי, ולא ידעתי מי היו התוקפים או מדוע הם באו להרוס את חיינו. ב-14 במאי 1948 הפכתי לפליט. באותו יום הכריז בן גוריון על הקמת מדינת ישראל על חורבות מולדתי.

לאחר ההתקפה על הכפר וכיבושו, ארבעת הקיבוצים נבנו על אדמת אל-מעִין בין 1949 עד 1955. משפחת אבו סיתה, שמנתה אז כ-1,000 בני אדם וכיום מונה כ-10,000, הפכה למשפחת פליטים שברובם חיים ברצועת עזה.

המתיישבים הוותיקים, שנכחו במקום ב-1948, האשימו את איתן בהמרדה ו"הציעו" לו למצוא מדינה אחרת לחיות בה. הם איימו עליו שיפנו לרשויות כדי לאסור את כניסתם לתערוכה של מבקרים זרים העלולים לבוא במיוחד לראותה. למרבה האירוניה, ותיקים אלה היו הראשונים שביקרו בתערוכה, כנראה כדי להבין כיצד להסביר את סיפור ההכחשה שלהם. הסיפור הזה כמובן אינו ראוי אפילו להפרכה; הם אמרו שאין שם אנשים ('הגענו למדבר ריק'). אולם איך הם יכולים להסביר את השדות בתצלום האווירי? מי שתל אותם? בית התצוגה, הבאר הממונעת וטחנת הקמח שלה, ששרידיה עדיין שם – איך הם יכולים להסביר את אלה?

המתיישב הוותיק מנירים, המכונה סולו (חיים שילה, או בשמו הקודם סולו וייצ'ק), בן 94, גרמני ממוצא רוסי, התמרמר כאשר עיתונאי בריטי שאל אותו שוב ושוב מדוע אינם מאפשרים למשפחת אבו סיתה לחזור הביתה.

המתיישבים הוותיקים אמרו כי הבתים המוצגים בתערוכה נבנו על ידי הבריטים. זו טענה מוזרה, שכן כל מי שיש לו ידע בסיסי בהיסטוריה הפלסטינית יודע שאנחנו נלחמנו בבריטים מאז הצהרת בלפור. אחי הגדול עבדאללה היה מנהיג מרד 1936 במחוז הדרום. הוא וחבריו סילקו את הבריטים ממחוז באר שבע במשך שנה, מאוקטובר 1938 עד נובמבר 1939. המתיישבים הוותיקים אמרו גם שהם קנו את האדמות, אולם איש מהם אינו יכול לספק הוכחה שבבעלותם חלקת אדמה אחת באזור שהושגה באופן חוקי.

התגובה השכיחה ביותר בקרב צעירים ומבוגרים הייתה: 'ניצחנו במלחמה. ממתי המנצח החזיר את מה שלקח?'. האמירה לפיה פשעי החזק מוצדקים משום שניצח במלחמה נגד הצד החלש – אמירה זו יכולה אפילו לשחרר את גרמניה הנאצית מאחריות לפשעיה. על פי אותו היגיון, הבריטים ישוחררו מאחריות לטבח באמריטסר ב-1919, הרוסים מהוצאה להורג של קצינים פולנים ביער קאטין ב-1940, והצרפתים מזריקת מאות אסירים אלג'יראים לים ממסוקים בשנת 1957.

המתיישבים גם חזרו על אותה מנטרה ישנה, לפיה 'קיבלנו את תוכנית החלוקה, ואתם לא עשיתם זאת. האם ייתכן שצרפת תיתן יותר ממחצית המדינה למהגרים אפריקאים?'. אילו היו המתיישבים מעודכנים, הם היו יודעים שתוכנית החלוקה הייתה המלצה גרידא, ואין לה ערך משפטי מחייב. לאו"ם לא הייתה סמכות לחלק מדינות, והדבר צוין בהחלטה. יתר על כן, האו"ם, ובאופן מפתיע גם ארה"ב, נטשו את תוכנית החלוקה לטובת נאמנות של האו"ם על פלסטין כולה. אף גורם ישראלי לא ציין זאת. המתיישבים המסכנים יהיו האחרונים לדעת זאת.

המתיישבים טענו: 'אם לא הייתם מנהלים מלחמה נגדנו, היה בינינו שלום'. זה מוזר מאוד. אני לא זוכר שמשפחתי או כל קבוצה של פלסטינים פרסו צבא וצעדו לפולין ורוסיה כדי לתקוף את היהודים שם. ההיפך הוא נכון.

מה שהם בוודאי לא יודעים הוא שנטישת תוכנית החלוקה באמצע מרץ 1948 עוררה אירוע חשוב בתולדות הנכבה. בן גוריון החליט לכבוש את פלסטין והורה לממש את תוכנית ד' בבת אחת. כך החלה הפלישה הציונית לפלסטין. בשישה שבועות, מ-1 באפריל 1948 עד 14 במאי באותה שנה, כבשה ההגנה מקומות קריטיים בפלסטין והקימה את מדינת ישראל בשטח – 28 שנה לאחר שהרברט סמואל הניח את היסוד החוקי לכך. בששת השבועות הללו הותקפו ורוקנו מתושביהם 220 כפרים ומרבית הערים; כמעט מחצית מכל הפליטים הפלסטינים גורשו; ובוצעו 22 מקרי טבח מתוך 50 שהתרחשו במהלך הנכבה כולה. במהלך ששת השבועות הללו בוצעו 17 פעולות צבאיות על ידי תשע חטיבות. בכל התקפה, הייתה נחיתות מספרית של ביחס כ-1:10 לרעת הפלסטינים.

בסך הכל, הוציאה ישראל לפועל 31 פעולות צבאיות לכיבוש כמה אזורים בפלסטין ובכך הגדילה את שליטתה מ-6% מפלסטין ההיסטורית בסוף המנדט הבריטי ל-78% עד אמצע 1949. אדמה חדשה נכבשה כדי לבסס עמוד שדרה יציב למדינה. זו הייתה הפלישה האמיתית לפלסטין – הפלישה הציונית.

נכנסת לאולם התצוגה אדל רמר, מתיישבת חדשה בנירים. היא הגיעה מרובע הברונקס בניו יורק בשנת 1975 כדי להתיישב באדמותיי. היא כותבת בלוג על סבלם של הקיבוצים בעוטף עזה ומקוננת על עפיפונים פלסטינים ששורפים את שדות החיטה באזור. השבתי, באומרי: ׳אלה שדות החיטה שלי׳. אמרתי לה שאני זוכר את עצמי כילד יושב על תבואת הבציר שלנו.

היא רצתה לדעת כמה זמן גרה משפחת אבו סיתה באל-מעִין. סירבתי לענות. יכולתי לענות שהשם אבו סיתה נמצא במפות הגנרל אלנבי כאשר כבש את באר שבע בשנת 1917, כי סבא של סבא שלי הוזכר בשמו במסמך עות'מאני משנת 1845 שהונפק בקהיר ובירושלים. יכולתי לומר שהשם אבו סיתה (אב לשישה) נטבע בשנת 1720 בערך בגלל שאחד מאבותיי הקדומים היה אביר ידוע שלווה בשישה שומרים. סירבתי לענות כי אינני צריך להוכיח את המורשת שלי למתיישב, שקרוביו הגיעו מהשטעטל לחופי פלסטין באוניית מבריחים בשעות הלילה.

את קינתה על תלאות החיים בנירים הדהד גם בן דודה גיל טרוי, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת מקגיל הקנדית. הרקע האקדמי שלו לא הציל אותו מבועת ההכחשה. הוא כתב, בתגובה למתקפה הישראלית הרצחנית על עזה באוגוסט 2014, כי נירים הוקמה בשנת 1946, כלומר לפני הנכבה. זה לא נכון. היא הוקמה על אדמתי באביב 1949 לאחר שהותקפנו וגורשנו.

הוא מצהיר על הערצתו ל"קהילת החקלאים" באזור, אך השמיט את העובדה ששדות חקלאיים אלה הוקמו על נכס גנוב, ובעליהם המקוריים צופים בהם מאחורי גדר התיל שנמצאת במרחק של שני קילומטרים משם. הוא משבח את המתיישבים כ"חקלאים שאפילו תחת אש ממשיכים להושיט יד לשכניהם העזתים מעבר לגבול, מבלבלים את העולם עם נדיבותם היהודית, הציונית והדמוקרטית המדהימה".

בועת ההכחשה מנעה מהפרופסור המלומד לציין כי אוכלוסיית 247 כפרים נדחסת ברצועת עזה הזעירה בצפיפות של 7,000 נפש לקמ"ר, בעוד המתיישבים משוטטים באדמה בצפיפות של 7 נפשות לקמ"ר. בנירים חיים 173 חברים ומשפחותיהם, המנצלים 20,000  דונם מאדמותיי, בעוד שמשפחתי המורחבת מונה 10,000 פליטים שגרים במרחק של שני קילומטרים משם בצפיפות.

הפרופסור המלומד מדבר גם על "גבולות" ישראל. הוא היה צריך לדעת שישראל מעולם לא הייתה בעלת גבול, לא בהסתמך על הודאה שלה ולא על פי החוק הבינלאומי. ככל הנראה הוא התייחס לקו של הסכם שביתת הנשק, קווי ה-24 בפברואר 1949. אולם הסעיף השני של הסכם זה קובע כי הוא אינו מעניק זכויות לישראל, לא לריבונותה ולא לבעלותה על אדמות כבושות.

אין ספק שהפרופסור המלומד גם אינו יודע שהגבול עליו הוא מדבר הוא רק קו זמני שהוסכם עליו בפברואר 1950. קו שביתת הנשק האמיתי נמצא שלושה קילומטרים בתוך הארץ שכבשה ישראל בשנת 1948 – מה שהופך את נירים, עין השלושה וניר עוז לחלק מפלסטין הלא-כבושה, כלומר מה שמכונה כיום 'רצועת עזה'. מחשבה זו לבדה תבהיל את המתיישבים ותהפוך את התצוגה של איתן למטען עובדות המערער את כל טענותיהם. אבל זה לא הוזכר.

כמו כן, נעדרו באופן משונה מכל השיחות עם המבקרים – האונס והרצח המחרידים של נערה ערבייה בת 12 שנלכדה על ידי מחלקה בנירים באוגוסט 1949. חיילי המחלקה אנסו את הילדה ואז ירו בה וקברו אותה. ידה הבולטת מתוך הקבר הרדוד נותרה סימן. בן גוריון הזכיר זאת בקצרה ביומנו. אף אחד מהמתיישבים, לרבות הוותיקים, לא הזכיר פשע זה.

אבל ישנה קרן של תקווה, גם אם זעירה מכדי לחשוף את נפח ההכחשה. זו תגובתה של אפרת כץ, מתיישבת בניר עוז, לתערוכה. ראוי לצטט אותה במלואה:

"מה שראיתי כאן היום היה מרגש מאוד ואפילו כואב. למרות שחייתי כאן יותר מ-35 שנה אני מרגישה צורך ותקווה לחזור לארץ ולהחיות אותה ברגשות העבר, להחיות אותה עם התרבות וההרגלים שלכם, התושבים המקוריים. ארץ איננה חלקת אדמה ריקה. הארץ היא בעלת ערך, היא שורשים, היא אהבה של מקום. אין מקום לגירוש. הלב שלי אתכם".

דומה כי בועת ההכחשה היא מקום בטוח למתיישבים להסתתר בו. ההיגיון ברור: אם נחשף פשע, העבריין יהיה חשוף לעונש ועליו יהיה לתקן את העוול. התערוכה היא תזכורת ברורה לכך. כעת, כבר לא נותר הרבה מקום בבועת ההכחשה. כאשר כל העולם יודע על הפשעים שבוצעו, הצדק ייצא לאור והתיקון יגבה מחיר כבד.

המאמר פורסם באנגלית באתר מונדווייס ותורגם על ידי יוסף לאור.

סלמאן אבו סיתה הוא המייסד והנשיא של האגודה למען האדמה הפלסטינית (Palestine Land Society) בלונדון. הוא חיבר שישה ספרים על מולדתו, בהם "אטלס פלסטין 1917-1966" ו"אטלס מסע השיבה", ופרסם מעל 300 מאמרים על הפליטים הפלסטינים, על זכות השיבה ועל ההיסטוריה של הנכבה. בבעלותו תיעוד ומיפוי נרחב של אדמות פלסטין והאנשים שחיו עליהן במשך יותר מ-40 שנה. ספר הזיכרונות שלו, "מיפוי שיבתי", מתאר את חייו בפלסטין ואת מאבקו הארוך כפליט לשוב הביתה.