• לאה צמל
    גנובה עליה
    זכרונותיה של מתמחה לשעבר במשרד של לאה צמל
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    טור חדש של ריקי כהן בנלולו על מאבק יומיומי לחיים בכבוד

השאלון של העוקץ: רוני גרוס

ריטריטים של מדיטציה הם בשבילה הזדמנות פורייה ביותר לכתיבה, היא שותפה בהקמת בלוג חדש לכתיבה בהתפתחות, ועם בני נוער הייתה שמחה לדבר על החשיבות שבמנוחה. לכבוד הוצאת ספרה, "עצם חשופה", רוני גרוס מתארחת במדור
העוקץ

משמח לחגוג עם רוני גרוס, הכותבת אצלנו באתר מעת לעת, את צאת ספרה הראשון "עצם חשופה" בהוצאת פרדס. גרוס (34) היא כותבת פמיניסטית, עוסקת תדיר בסוגיות של זכויות נשים, מתרגלת מדיטציה ובאחרונה שבה ממסע קצר להודו. "עצם חשופה" הוא פרוזה אוטוביוגרפית חקרנית ועמוקה, העוסקת בין היתר בגוף, זיכרון, משפחה, ילדות, טראומה, דיכאון ותשוקה. גרוס דולה פנינים מהעבר הקרוב ומתהום הנשייה ושוזרת אותם לכדי רצף סיפורי מרתק, תוך שהיא נשענת לעתים על תובנותיהן של משוררות וסופרות כאורסולה לה גווין, שרון אולדס ומגי נלסון.

כך נפתח המסע הנפשי האצור ב"עצם חשופה":

"היא רצתה לומר שאני יפה, אבל השתתקה רגע לפני שהמילים יצאו מפיה. די היה במבט שנעצתי בה. כשהסטתי ממנה את עיניי, בחנתי את החדר שישבנו בו. זה היה הביקור הראשון שלי בקליניקה פסיכיאטרית, וכל המידע שאחזתי בו לקראת הפגישה היה מורכב מחלקי סיפורים שאספתי מיודעי דבר: קשה לצפות מראש כיצד ייראה חדר הטיפולים, הסבירו לי — הכול אפשרי בתחום האפור שבין הגוף לנפש. ועם זאת, אולי כדי לשכנע את עצמי שאני הולכת למקום שבו באמת אקבל עזרה, ראיתי בעיני רוחי חדר עם כורסאות בד נוחות, שטיח רך בצבע שאינו מנכר את העין — אפור בהיר? סגול מעושן? — כמה עציצים נאים, ארון ספרים מעץ מלא, ציורי שמן מינימליסטיים.

לא היה שום דבר דומה לזה בחדר שישבתי בו. לצדי — קרוב מדי אליי, לטעמי — ניצב מכשיר ישן למדידת לחץ דם, שגרם לי לתהות אם החדר משמש למטרות נוספות, החורגות משיחות על מצבם הנפשי היציב יותר־או־פחות של מטופלים. חלון גדול שפנה לרחוב הוגף בתריס פלסטיק זול ולבן, שכמה משלביו כבר הספיקו להתעקם מאז שהותקן. ישבתי שפופה בכיסא עץ שתאם את השולחן שעמד ביני לבין הפסיכיאטרית — חיקוי לא מוצלח של עץ דובדבן עם ציפוי כהה שהיה משופשף וסדוק במקומות שאנשים רבים לפניי כבר נגעו וחרצו בהם שוב ושוב בתנועות חרדות — בדיוק כמוני עכשיו."

***

עם צאתו של "עצם חשופה", ספרי לנו קצת על הספר ועל תהליך העבודה עליו.

לא תכננתי לכתוב ספר. למען האמת, לא תכננתי לכתוב כלום מזה זמן. אני כותבת כבר הרבה שנים, אבל הכתיבה שלי עברה תהפוכות רבות, ותפסה מקומות שונים בחיים שלי, ולפעמים התפוגגה לגמרי. 

אז לא תכננתי ספר, אבל הרבה זמן הסתובבתי עם רצון לחזור לכתוב. היה לי מה להגיד, אבל לא ידעתי איך. ידעתי שזה חייב להיות אישי – כל כך אישי, שלא אוכל שלא להישאב לזה. נרשמתי לסדנה לכתיבה אוטוביוגרפית של הסופרת ארנה קזין, אחרי המלצה מחברה טובה. במפגש הראשון גיליתי שכל המשתתפות/ים הגיעו עם רעיונות מהבית, ורק אני לא. ישבנו לכתוב כבר באותו מפגש, ובלי לחשוב יותר מדי, התחלתי לכתוב על אמא שלי. רק בשני המפגשים האחרונים משהו התבהר: משפחה. תאונה. טראומה. חיפוש. 

ככה נוצר הפרק הראשון שנכתב, "עצם חשופה", שעל שמו גם קרוי הספר. וזהו, לא תכננתי הרבה מעבר לכך. אבל פתאום הגיעו עוד טקסטים. שיתפתי אותם עם חברות, ובעידודן פניתי לאלי הירש, מי שלבסוף גם ערך את הספר, כדי להבין מה בעצם קורה (עשור לפני כן הוא לימד אותי כתיבה באוניברסיטה). אלי חזר אליי ואמר לי שהוא חושב שיש לי משהו טוב לעבוד איתו. התרגשתי. בחודשים שאחרי, כתבתי את הפרקים הנוספים, שהמשיכו להדהד את ההווה שלי באותה עת, עם חזרה אחורה לילדות, לנעורים, לשנות העשרים.

מהרגע הראשון, הכתיבה עזרה לי לא להתחמק מהסיפורים שהייתי צריכה לספר – קודם כל לעצמי. כדי להבין את מה שעובר עליי, לנסות למצוא את המקור לקשיים, לוותר על להבין את מה שאי אפשר להבין, אבל כן להבין – עד הסוף – את מה שאפשר.

כשכבר היה כתב-יד שלם, לא היה לי ברור איך הספר ייצא לאור. עולם הספרות המקומי הוא זירה קשוחה וענייה, כידוע, שהאינטרסים שבה מוכתבים על ידי דרישות שוק, ולא ידעתי אם יהיו מתעניינים. קיבלתי סירובים (נעימים ומנומקים, אגב, שזה גם המון בימינו) מכמה הוצאות. קיבלתי גם התעלמויות. לשמחתי, בהוצאת פרדס ראו בספר שלי משהו ששווה להשקיע בו, ונתנו לו בית. 

רוני גרוס. צילום: ויטלי פרידלנד

פרטי על אורחות העבודה שלך (איפה, מתי, הרגלים מגונים ועוד).

בכל מקום וזמן. אין לי סדר יום או אג'נדה לכתיבה, אולי מתישהו זה יקרה, אם יתפנה לי יותר זמן ייעודי לכתיבה, נגיד רזידנסי נשמע לי כמו חלום. כיום אני עובדת והתחלתי השנה שוב ללמוד, אז הכתיבה נכנסת בין לבין. פעם הייתי כותבת ביומנים, היום זה כבר ממש קשה לי. מעדיפה אפילו פלאפון לפעמים על דף נייר, אם כי הזמנים הכי יצירתיים שלי הם בריטריטים של מדיטציה, שם אין פלאפונים או מחשבים, ואני משתדלת לכתוב במחברת בלי שזה יפגום בתוצאה.

איזו פרשייה ציבורית עכשווית טורדת את מנוחתך?

כל פרשייה עכשווית היא בפועל חלק מתופעה שמתרחשת כל הזמן, אבל שיש נטייה ציבורית לשכוח מקיומה עד שקורה דבר-מה ש"מקפיץ" את הפיד. כמו הדרת נשים – עכשיו התמקדו ברב פירר, אבל הוא רק סימפטום של תופעה רחבה שאנחנו קורבנות מתמשכים שלה – או אלימות כלפי נשים: לאחרונה, בתקופת החגים, כשהייתי בהודו, הרצח של מיכל סלה ז"ל הציף שוב פעם את תועפות האלימות המתרחשת יום-יום כלפי נשים, והקריאה מרחוק בעדויות שהעלו הפעם גם נשים שמקיפות אותי, טלטלה אותי. בהודו האינטראקציה עם נשים מקומיות היא דלה עד בלתי קיימת, אבל אני תמיד מנסה לתפוס שיחות עם מי שאפשר כדי להבין את המציאות המקומית, הייתי נוכחת בחתונה מקומית שבה הכלה בכתה לאורך כל החתונה.

בינתיים, בארץ, עוד שתי נשים נרצחו בחודש האחרון. מקרה נוסף שתפס אותי היה של אסראא גריב ז"ל, אישה פלסטינית שתיעדה באומץ בלתי נתפס את ההתעללות בה והרצח שלה על ידי בני משפחתה בזמן אמת, וכך הציפה שיח משמעותי על רצח נשים בחברה הפלסטינית. צפיתי לא מזמן בפרק של "סליחה על השאלה?" בערבית, שבו הבמאית אבתיסאם מרעאנה ראיינה בנות משפחה של נשים פלסטיניות שנרצחו על ידי משפחתן – אני חושבת שכולםן צריכים לצפות בפרק הזה, שמטיל אור נוסף על מה שנשים סופגות – גם כשהן אינן מוקד האלימות העיקרי.

שלושה א/נשים שהיית מלהקת בחדווה לנבחרת החלומות שלך בממשלה הבאה?

אני לא מאחלת לאנשים שאני אוהבת ומעריכה להיות פוליטיקאים.

האם את או בני משפחתך חוויתם אי פעם גזענות על רקע אתני?

סביי וסבותיי ברחו מארצות מוצאם על רקע יהדותם. משפחתה של סבתי מצד אמי הגיעה לארץ מעיראק ועברה את הריסוסים והמעברות. אחותה של סבתי, המשוררת אמירה הס, כתבה ועדיין כותבת על החוויות האלה, בין היתר. זכורה לי פעם אחת, כשגרתי עם משפחתי באוסטריה כשהייתי ילדה, שזרקו אותנו ועוד כמה משפחות ישראליות מבית מלון בעיר כפרית, וההורים שלי אמרו שזה בגלל שאנחנו יהודים. אבל אני באופן אישי לא חוויתי גזענות באופן ישיר, ואני מוקירה על כך תודה, ומכירה בחוויה הנוחה שניתנה לי, להסתובב בעולם בלי לתת דין וחשבון על צבע העור, הדת או הלאום שלי (גם בחו"ל, לרוב לא מזהים אותי כישראלית).

החיים שלי הם סוגיה מגדרית. וזה תמיד קשור לחיים שלי, גם אם מדובר בסוגיות שהן מנת חלקן של נשים שלכאורה רחוקות ממני מאוד

באיזו מידה סוגיות מגדריות נוכחות ביומיום שלך?

החיים שלי הם סוגיה מגדרית. במשך שנים כתבתי ואני עדיין כותבת פמיניזם (אם כי בהיקף יותר מצומצם כיום), וזה תמיד קשור לחיים שלי, גם אם מדובר בסוגיות שהן מנת חלקן של נשים שלכאורה רחוקות ממני מאוד. הכל שלוב זה בזה. אני חושבת ומקווה שראיית העולם הזו משתקפת גם ב"עצם חשופה". 

יש לך אמונה תפלה (או כמה?)

לא. אבל שתי הסבתות שלי מחזיקות בכאלה וזה תמיד משעשע אותי: סבתי האחת טוענת שאסור לגזור את הציפורניים באופן מסודר בזו אחר זו (מצד ימין לשמאל, למשל), כי כך גוזרים ציפורניים לאנשים מתים (ניסיתי למצוא את המקור של האמונה הזו ולא הצלחתי). בפעמים שבהן נתנה לי במתנה ארנק, היא שמה בו שטר כסף כי אחרת זה מזל רע. סבתי השנייה פעם חטפה מתחת לידי דף נייר שכתבתי עליו, כי בצדו השני הודפס משהו על איזה אסון, והיא מאמינה בעין הרע. 

כתיבה – גיהנום או גן עדן?

גן עדן עלי אדמות. אני יכולה להיבלע בזה, זו לא מטלה עבורי אף פעם. זו מעבדת הניסויים הקטנה והפרטית שלי, קורים בה דברים מופלאים שעוד לפני שאני מכירה אותם לעומק, מוצאים את מקומם על הדף (או ליתר דיוק, בגוגל דוקס).

ברלין או תל אביב?

אני חיה בתל אביב ב-15 השנים האחרונות. אני מבקרת בברלין ב-12 השנים האחרונות כמעט מדי שנה. לכל אחת התפקיד והמקום שלה בחיים שלי. אולי יום אחד התפקידים יתהפכו.

האם לדעתך תוך דור או שניים יימצא פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני? אם כן ואם לא, באיזה מחיר?

לא. מתישהו העניין בתצורתו הנוכחית ייגמר; זה סופו של כל כיבוש עם, סכסוך ומלחמה (אני לא אוהבת את השימוש במילה "סכסוך" בהקשר שלנו – זה כיבוש ישראלי של הגדה המערבית, ומצור ישראלי על עזה). פתרון זה מושג חד-ערכי מדי למצב סבוך כל כך. בכל מקרה, אני פסימית מאוד. אין לי מושג כמה זמן זה ייקח, זה יכול גם להיגרר דורות רבים הלאה, ואין לי שמץ של מושג כיצד ייגמר. כנראה באמצעות עוד אלימות. המחיר הכבד כבר עומד לנגד עינינו, אנשים רבים מספור כבר שילמו ומשלמים אותו, ומדי יום המחיר עולה. 

עצם חשופה. כריכת הספר

אילו היו נותנים לך 45 דקות עם ילדים בכיתה י"ב, על מה היית רוצה לדבר איתם?

על החשיבות שבמנוחה. הייתי צריכה ללמוד את זה לבד על בשרי – במשך שנים קיבלתי את המסר שמנוחה היא דבר-מה שיש להתבייש בו, להסתיר אותו או למגר אותו. שמדובר המכשול בדרך ל"הצלחה" עלומה כלשהי. אבל מנוחה אמיתית היא מרחב להתפתחות יצירתית ורוחנית אדירה – לא לעשות כלום במשך פרקי זמן מסוימים פתח לי עולם אחר ממה שהכרתי כשעוד חשבתי שאני צריכה לרדוף אחרי הכל כל הזמן. זה יותר עניין של דרך מחשבה מאשר זמן פנוי בפועל. אפשר לומר שנהייתי אני-עצמי באמת רק מתוך מנוחה עמוקה. 

מהו הספר האחרון שקראת/ הסרט האחרון שראית (מוזמנת לפרגן לקולגות)?

פרוזה: "תזכירי לי מי את" מאת נטע חוטר. בהמלצת חברה, לקחתי אותו כספר-טיסה בדרך להודו, ונשארתי ערה בכוח במהלך הקונקשן השלישי כדי לסיים אותו. נטע הצליחה לעשות בספר הזה משהו מיוחד מאוד – לחבב עליי את כל הדמויות העלובות למדי שנקשרו במקרה בסיפור קונספירציה הזוי ודי מביך. סולידריות בין רווקה תל אביבית בת 35, האקר חובבן עם הפרעות אכילה שחולק איתה מסדרון של דירות, וגיי מזרחי שמשמש עוזר אישי לזקנה עשירה שסובלת מדמנציה – וואלה, אהבתי. ממש.

שירה: "הזכות לשלמות הגוף" מאת טלי לטוביצקי. הרבה אנשים בסביבה שלי הכירו את טלי, ואני שמעתי עליה רבות לאחר מותה וצאת הספר הזה. השירים בו חוצבים לי בלב, שירי אהבה ופוליטיקה וכל מה שבין לבין, שגורמים לי להתפעל מהיכולת להחזיק עומק רב כל כך בטקסטים שיריים קצרים ועדינים עד מאוד.

איזה זמר/ת (חי או מת) היית הכי רוצה לראות בהופעה חיה?

ג'וני מיטשל, שלה אני יכולה להאזין כשאני שמחה וכשאני מדוכאת וזה תמיד יהיה מתאים. ואליוט סמית', מההשפעות המוסיקליות המוקדמות שלי, אבל אני חוזרת אליו כל כמה זמן ומתפעלת מחדש. אני זוכרת כשמישהו סיפר לי שהוא התאבד עם חרב בלב – הרבה אחרי שפיתחתי אובססיה לדיכאון שלו – זה היה בלתי נתפס עבורי בגיל עשרים, כשעוד לא ידעתי מספיק על החיים. 

איזה איש/אישה שאינם בין החיים היית מזמינה לפגישה?

הסופרת קולט. אני יכולה לקרוא את ספרה "שרי" שוב ושוב ולא לשבוע ממנו לעולם. גם "החתולה" הוא ספר ששינה לי את התפיסה על כתיבה, וגרם לי לרצות לכתוב ספר שלם שיוקדש למערכת היחסים שלי עם החתולה האגדית שלי, סילביה ז"ל. הייתי מתה לשבת עם האישה שהצליחה לכתוב סיפורים יומיומיים מורכבים וארוטיים כל כך לקפה.

מהי המחווה הכי רומנטית שנתקלת בה?

רומנטיקה בעיניי זה כשרואים למה אני זקוקה ועוזרים לי בזה. למשל, כשמישהו שוטף את הכלים הרבים שתמיד נערמים בכיור שלי ושאני תמיד מתקשה להדביק את הקצב שלהם, זה מרגש אותי. מישהו שבשקט-בשקט ידאג שתמיד יהיה אבוקדו בשל בבית הוא נהדר בהרבה ממישהו שיביא לי זר פרחים, יפה ככל שיהיה.

איזו מילה חסרה לך בשפה העברית?

חסרה לי המילה שתתאר אותי ככותבת. באנגלית אני אומרת, I'm a writer, וזה מרגיש לי נכון. ובעברית? סופרת אני לא, זה לא קשור אליי. מה אני, אם כך? אין מילה מתאימה. גם המילה care, שהפכה למושג מפתח בתאוריה פמיניסטית, המתאר עבודה פיזית ורגשית של נשים בכל תחומי החיים, חסרה מקבילה הולמת בעברית. חוץ מזה חסרות לי הרבה מאוד מילים לתאר מיניות של נשים: המילה "חרמנית" דוחה אותי, המילה "להזדיין" לפעמים מתאימה אבל הרבה פעמים ממש לא, וכל המילים שיש לאיבר המין של נשים הן על הפנים. מאינסוף השיחות שניהלתי על הסוגיה, טרם נמצאו פתרונות טובים דיים.

מה הפרויקט הבא שאת עובדת עליו?

אני מקימה בלוג כתיבה יחד עם חברתי הכותבת המוכשרת, שירה לוי. לבלוג קוראים "להשקות אבנים" (על שם השיר של מרי אוליבר, Watering the Stones). הבלוג יהווה במה לכתיבה בהתפתחות, שפחות מחויבת לז'אנר או קו מחשבה מסוימים. יהיה מעניין.

איפה את רואה את עצמך בעוד עשר שנים מהיום?

משלבת כתיבה עם עוד תחומים שחשובים לי: פמיניזם וליווי רוחני. בשנתיים האחרונות אני מלווה אנשים שמתמודדים עם סרטן באמצעות מדיטציה, במסגרת עמותה בשם מדיטציה אחד על אחד. נכנסתי לזה אחרי שנים של לימודי בודהיזם ותרגול מדיטציה מסוגים שונים, ואני מוצאת בזה ברכה גדולה עבורי ועבור מי שאני זוכה ללוות. מוות הוא תחום כל כך לא מדובר בתרבות שלנו, ואנשים מבקשים לעסוק בו – כולנו הרי נגיע לשם. אנשים שהמוות עומד לפתחם פעמים רבות לא מקבלים את המרחב שבו הם יכולים לבטא פחדים, משאלות, תקוות – כשהייתי בעצמי במצב כזה, חוויתי בדידות נוראית – ואני באמת ובתמים מאושרת שאני יכולה להעניק תמיכה בתקופות כאלה.

השנה אני מתחילה ללמוד ברצינות את תחום הליווי הרוחני, שבמסגרתו מעניקים ליווי לאנשים במצבי סוף חיים או חולי קיצוני. המטרה שלי היא להפוך את העיסוק בתחום לחלק גדול יותר בחיי, ואולי גם לנרמל מעט את הדיבור על מוות. אם אנחנו עוסקים באופן אובססיבי כמעט בשאלה, "איך לחיות?" נראה לי שהגיעה העת גם לבחון תשובות אפשריות ל"איך למות".

***

השקה ל"עצם חשופה" תיערך ב-4.12.2019 בחנות הספרים "סיפור פשוט" 

ניתן לרכוש את הספר באתר הוצאת פרדס, ובחנויות הספרים העצמאיות

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.