• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

בשולחן המו"מ חסרה ההתחייבות לחיים

אם נרצה שתהיה יום אחד אפשרות למפגש ממשי בין יהודים לפלסטינים, נצטרך קודם כל לחייב את עצמנו לעצור את האלימות, את השליטה, את הגירוש ואת הרצח. עמדה נשית-דתית יכולה לתרום הרבה לקידומה של התחייבות שכזאת
רוני צורף

בשנה שעברה, בימים האלה פחות או יותר, השתתפתי בכנס שנערך בברלין ועסק ב"נשים, שלום וביטחון" בהמשך להחלטת האו"ם 1325 – המחייבת את חברותיה להבטיח ייצוג נשים בתהליכי שלום ובפוליטיקה הבינלאומית. מנהלות הכנס היו נשים גרמניות והמשתתפות שהוזמנו אליו היו ישראליות ופלסטיניות פעילות בתחום, שביקשו לנסח עמדה משותפת לשאלה "מה נשים היו מביאות לשולחן המשא ומתן אם הן היו מוזמנות אליו".

אני הוזמנתי לכנס כייצוג לאישה דתייה המזדהה עם השמאל הרדיקלי, זאת על מנת שאענה על השאלה בהקשר לקבוצת הייחוס שלי – מה יביאו נשים יהודיות דתיות לשולחן המשא ומתן. הכנס, כמו מפגשים קודמים (ומעטים מאוד) שלי עם נשים פלסטיניות, היה לרגע מכונן עבורי; אבל לא מצאתי את המקום הנכון לספר עליו ולפרסם את הדברים שאמרתי בו. אני לא עיתונאית ולא שייכת לארגון אקטיביסטי כלשהו, לצערי, וההגעה שלי לאירוע הייתה בדרך עצמאית מתוך ניסיון ליצור קשר עם דמויות המקדמות אג'נדות שמאלניות ומתוך רצון לנסות לסייע להן. כעת, אני מבקשת להעלות את הדברים לפרסום כאן, מתוך תקווה שהאקטואליות של העיתוי תוכל לסייע להם להתקבל.

אולי בימים אלה מתקיימת בלב א.נשים ההבנה שהמחשבה על שולחן המשא ומתן צריכה להתחיל להתגבש לממשות, ושאם כך גם כל קבוצה סוציולוגית שהיא נצרכת לענות על השאלה – מהו הדבר שהייתה מביאה לשולחן שכזה.

התשובה שנתתי היא, שאם אכן הייתה השפעה לעמדה יהודית-נשית-דתית בסיטואציה שכזו, לא היה שולחן משא ומתן. לא מכיוון שעמדה זו אינה רוצה לשים סוף למרחץ-הדמים של הסכסוך, לא מכיוון שעמדה זו לא תסכים לוויתור על פריבילגיות או תסרב לשבת עם הצד השני. התשובה היא אחרת, והיא מצויה בעובדה שאין באמת שני צדדים שווים בערכם שיכולים לשבת ולדון יחד. למעשה, יש צד אחד שיש לו מדינה, שיש לו ארץ, שיש לו ממשלה, שיש לו צבא, שיש לו כוח, ויש צד אחר, שאין לו דבר ממה שצוין ברשימה הזו ויותר.

במצב של אי-שוויון היא אמורה להגיב אליו, היא אמורה לעשות מה שביכולתה כדי לשנות אותו, זאת המצווה שלה, זאת ההתחייבות המוטלת עליה. וזאת התוספת המשמעותית ששומרי-מצוות יביאו לשולחן ­– הם ישנו את מהותו, הם יהפכו אותו משולחן משא ומתן לשולחן של התחייבות. כאשר יש אי-שוויון – ובין יהודים לפלסטינים אין שום שוויון – שולחן משא ומתן הוא המקום בו החזק חותך בבשר של החלש. אבל אם נרצה שתהיה יום אחד אפשרות למפגש ממשי בין יהודים לפלסטינים, נצטרך קודם כל לחייב את עצמנו להפוך את ישראל-פלסטין למקום של שוויון, לחייב את עצמנו לעצור את האלימות, את השליטה, את הגירוש ואת הרצח. נצטרך לחייב את עצמנו להסתכל בפנים של הצד האחר ולהכיר בכאב, בצער, בצרכים ובחלומות שלו.

נשים יודעות היטב, דרך גופן ודרך נשמתן, כמה כאוס יש בעולם ללא ציוויים, בעולם ללא התחייבויות.

ולמשימה הזאת – למשימה של ציווי עצמי-לאומי בשולחן ההתחייבות הזה – צריך נשים. נשים יודעות היטב איך לחייב את עצמן, כי אין מישהו אחר שיכיל את החוק, את החובות הציבוריות, גם באשר אליהן. נשים יודעות מהי המשמעות של חיים ללא חוק – הן אלו שבית המשפט לא יגן עליהן כשיבואו להעיד על תקיפה מינית. אם בית המשפט היה רואה נשים כשוות במעמדן לכל אחד אחר, לכל גבר אחר, הוא היה מתייחס אליהן באופן אחר כשהן נצרכות אליו. נשים יודעות היטב, דרך גופן ודרך נשמתן, כמה כאוס יש בעולם ללא ציוויים, בעולם ללא התחייבויות. לא בית המשפט, לא המדינה, ולא הדת – אף לא אחד מגופים אלה זכר לכלול נשים תחת החוק. וכעת, כשהיהודים בישראל-פלסטין צריכים לקבל על עצמם התחייבויות, נשים יכולות ללמד אותם איך לעשות זאת.

נשים עשו זאת בעבר, אסתר עשתה זאת עבור היהודים בשושן הבירה, שהיו צריכים לקבל מחדש את המצוות לאחר שנטשו ושכחו אותן. אנחנו, היהודים שחיים ושולטים בישראל-פלסטין, אנחנו בהחלט שכחנו אותן. שכחנו את לא תרצח. בדרך נסתרת שכחנו מה זה להיות עם שמגורש מארצו ועדיין חולם לשוב אליה. גברים ונשים בעזה צועדים כבר חודשים רבים, לא חמושים, לצד הגדר, כי הם מקווים לחזור למקום ממנו גירשנו אותם. ואנחנו יורים בהם. שבוע אחרי שבוע הם צועדים, לא חמושים, מבקשים למחות, ואנחנו יורים בהם. אנחנו יורים, גם אם מדובר בילד בן שמונה, או בנער בן שלוש עשרה, או באדם מבוגר.

מזרחית לעיירה ח'וזאעה, דרום רצועת עזה. צילום: מוחמד סבאח, 06.04.18 (מתוך בלוג הצילום של ״בצלם״)

אנחנו יורים גם כאשר מדובר במי שלא הגיע על מנת להפגין, כמו רזאן א-נג'אר, פארמאדיקית שהגיע בהתנדבות לטפל בפצועים ונהרגה. או כמו במקרה של יאסר מורתג'א, עיתונאי שהגיע לצלם את ההפגנות. יאסר נהרג בזמן שלא החזיק פצצה או אבן, הוא נהרג בזמן שהחזיק מצלמה. הוא נהרג כי אנחנו רוצים לתעד בעצמנו, דרך העיניים והפרספקטיבה שלנו, את הצעדות, כמו גם כל סיטואציה אחרת שמתרחשת בעזה. אנחנו לא מוכנים שבחור פלסטיני יספר לעולם איך זה בעצם לחיות שם – כשיש רק שעות מעטות של אספקת חשמל ביום, כשהמים מזוהמים, כשאין תרופות, כשיש אבטלה. אנחנו רוצים לספר לעולם שזוהי אשמתם, הם בחרו בחמאס, או שאפשר להטיל אחריות על עבאס, אני כבר לא זוכרת ­– ישנו קו ארוך של תירוצים לאותן הוצאות להורג. הייתי רוצה שהממשלה שלי תיקח אחריות למעשים שלה. אבל זוהי לא רק "הממשלה", אלה גם השכנים, החברים, האחים, אלה אנחנו בעצמנו. כאנחנו שומרים על שגרת החיים היומיומית בארץ, אלה גם אנחנו בעצמנו.

ארץ היא לא דבר שנמצא בבעלות של מישהו. ארץ היא מה שהיה ותמיד יהיה שייך לאלוהים. את זה התנועה הציונית שכחה, את זה יהודים שומרי מצוות שכחו

אז מה היא מציעה בעצם – אתן יכולות לשאול. האם היא מדברת על פתרון שתי-המדינות? ומה תהיה הדרך שבה אישה שומרת מצוות תבחר לחלק את הארץ שלה? אבל, כפי שאתן יודעות, יהודים שומרי מצוות לא מחלקים את הארץ. ולא כי אלוהים הבטיח את ארץ ישראל לאברהם וכעת היא שייכת לנו. להיפך, ארץ היא לא דבר ששייך או נמצא בבעלות של מישהו. ארץ היא מה שהיה ותמיד יהיה שייך לאלוהים. את זה התנועה הציונית שכחה, יהודים שומרי מצוות ושאינם שומרי מצוות שכחו, יהודים שחיים בהתנחלויות ואלה שחיים על אדמות שנכבשו ב-48׳ – כולם שכחו.

אם אנחנו רוצות שיהיה יום אחד שלום, אנחנו צריכות למנוע מהם להפסיק לפצל את הארץ. אנחנו צריכות למצוא דרך לחיות באותה הארץ יחד – יהודים, מוסלמים, נוצרים, ישראלים ופלסטינים. אנחנו יודעות שזה "המשחק" של מדינות לאום. להיות חלק ממדינת לאום, להיות אזרחית של מדינה כלשהיא, משמעותו להיות חלק מפיצול אינסופי, ממשא הרג אינסופי. שמואל הוגו ברגמן כתב "חסד עשה הקב"ה עם עם ישראל שביתו הלאומי הוא מולדת לשני עמים". כנשסכים לקבל את העובדה הזו – שזוהי ארץ בשביל שני עמים אבל שלא שייכת לאף אחד מהם ­– זאת תהיה ההתחלה, הראשונה, בה באמת נוכל לחיות בישראל-פלסטין. וזה, לדעתי, מה שאישה יהודיה שומרת-מצוות מוכרחה להביא ל"שולחן ההתחייבות" – היא מוכרחה להביא את ההתחייבות לחיים.

רוני צורף היא כותבת שירה וחוקרת, עוסקת באמנות, מגדר ומחשבה יהודית

עוד סיבוב. צילומסך מחדשות 12, 13.11.19
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.