• לאה צמל
    גנובה עליה
    זכרונותיה של מתמחה לשעבר במשרד של לאה צמל
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    טור חדש של ריקי כהן בנלולו על מאבק יומיומי לחיים בכבוד

דרום אמריקה: מלחמת ההתשה של הימין וארה"ב בסוציאליסטים נמשכת

המצב כיום בצ'ילה, בוליביה ומדינות נוספות שבהן טנקים וחיילים מאיימים על אזרחים תמימים ברחוב צריך להדליק לנו – שוב – את כל הנורות האדומות
ג'סיקה שרון

רוחות רעות מנשבות במדינות דרום אמריקה בחודשים האחרונים, במה שנראה כמו מגיפה פוליטית שמדביקה מדינה אחר מדינה. למעשה, זה לא דבר חדש, כי אם מצב שנמשך כבר עשרות שנים ביבשת ובכל פעם לובש צורה אחרת: מלחמת התשה של מפלגות הימין בגיבוי ארה"ב, מדינות המערב ותאגידים בינלאומיים כנגד השמאל הסוציאליסטי. כמה ימים לפני כתיבת שורות אלו התרחש אירוע היסטורי חשוב בבוליביה – הנשיא המכהן אוו מוראלס השייך למפלגת השמאל התפטר מתפקידו, ובעקבות זאת גם כל ממשלתו. מוראלס, שזכה בפעם הרביעית בבחירות לאחר כהונה של 13 שנים, תיאר בריאיון טלוויזיוני את הסיבה להתפטרות:

"מארגני הפיכה תקפו את ביתי ואיימו להרוג שרים בממשלתי ואת ילדיהם, השפילו ראשת עיר (ראשת העיר הסוציאליסטית של העיר וינטו, שגזרו את שערותיה בפומבי – ראו סרטון) ועכשיו משקרים ומנסים להאשים אותנו בכאוס ובאלימות שהם יצרו".

מוראלס הוא הנשיא הבוליביאני הראשון ממוצא ילידי (דבר מאוד לא אופייני למדינות דרום אמריקה), בן למשפחת חקלאים מאזור עוני נידח שפילס את דרכו לנשיאות ב-2009 בתמיכה רחבה של העם. במהלך שנות כהונתו, הוא נלחם למען זכויות הילידים על אדמותיהם וחלוקה הוגנת של רווחי המדינה ממשאבי טבע, הוציא כמעט חמישית מבני עמו מחיים מתחת לקו העוני והוריד את אחוז האנאלפביתים. מאז שנבחר, מוראלס נקט במדיניות שלא הייתה אהודה במיוחד על ארה"ב והמערב – מדיניות לוחמנית כלפי השפעות ההרסניות של ארה"ב ותאגידים בינלאומיים בארצו. הוא מימן פרויקטים חברתיים הנלחמים בעוני, בגזענות ובסקסיזם, ביקר את הניאו-ליברליזם ופעל כדי להפחית את תלותה של המדינה בבנק העולמי ובקרן המטבע. בזמן שנות כהונתו, צמחה כלכלת המדינה הודות לשיתוף פעולה עם מדינות נוספות בדרום אמריקה בהן מכהן השמאל.

ארה"ב של טראמפ לא מתאמצת כלל להסתיר את סלידתה מממשלות סוררות שאינן מיישרות קו עם המדיניות הכלכלית שלה, כדוגמת זו של מוראלס בבוליביה. טראמפ תמך בהפיכה באופן מופגן, ומאחורי הקלעים ארה"ב המשיכה לסכל את האפשרות לכהונתן של ממשלות שמאל באזור. הדרך הפשוטה ביותר היא בקלפי: שליחת משקיפים לקלפיות במטרה לשמור על "טוהר הבחירות" באמצעות "ארגון מדינות אמריקה" – OAS, שהוקם ב-1948 במטרה להילחם בהשתלטות השמאל על היבשת בתקופת המלחמה הקרה וש-60% מתקציבו ממומן ע"י ארה"ב. המשקיפים אכן שמרו על הקלפיות כפי שטראמפ הורה להם, וכאשר החלו לזרום תוצאות קלפיות ממחוזות מרוחקים במדינה ונראה היה שמוראלס זוכה בבחירות בפעם הרביעית הורם דגל "זיוף בספירת הקולות" – ללא שום הוכחות. המדיה המקומית והעולמית אימצה את הדיווחים של OAS ללא שום הטלת ספק באמינותם והחלה הסתה כנגד המנהיג, שתוזמרה היטב בידי הצבא והאופוזיציה במטרה ליצור כאוס במדינה.

מוקדם יותר השבוע מוראלס נמלט על נפשו בעזרתם של כמה מנשיאי מדינות דרום אמריקה הנמנים על השמאל, והגיע לבסוף למקסיקו – המדינה היחידה שהסכימה להעניק לו מקלט מדיני. כעת יש חוסר ודאות וואקום שלטוני בבוליביה, המאפשר לקבוצות כוח בתיווך ארה"ב לתפוס את השלטון.

אבל בוליביה לא לבד. ישנה שורה של מדינות שעוברות תהליך דומה במה שנראה כמו ניסיון אינטנסיבי של ארה"ב למגר את השמאל ביבשת. לפני כחודש החלו מחאות אלימות בצ'ילה – מדינה שעד עכשיו נחשבה לשקטה והיציבה יותר במדינות האזור. זאת הפעם הראשונה מזה שלושים שנה שהעם יוצא לרחובות ומתרחש מה שנראה כמו ניסיון של הממשל להשליט משטר צבאי ע"י הכרזת עוצר. אולם במקום להישאר בבתים, שטפו ההמונים את הכיכרות. כתגובה לכך השתמש הצבא באמצעים אלימים לפיזור הפגנות: מזרנוקי מים וגז מדמיע ועד ירי ישיר של כדורי גומי כנגד מפגינים ואף עיתונאים.

לפי דיווחים של ארגוני זכויות אדם בצ'ילה, עד עתה ישנם 22 הרוגים, כ-2,500 פצועים ומעל 3,000 עצורים, מתוכם 243 קטינים ו-407 נשים. ככל הנראה, המספרים גבוהים אף יותר. אי אפשר שלא להיזכר בשיטות הפעולה של הדיקטטורה ששלטה עד שנות ה-90 בהנהגת פינושה, כששומעים על היעלמותם של רבים מהמפגינים ובדיווחים על עינויים, הטרדות מיניות ואף מקרי אונס. רשתות התקשורת המרכזיות התעלמו מהאירועים, אבל מי שמחפש ברשתות החברתיות יוכל להיתקל בתמונות וסרטונים שבהם נראה למשל רכב צבאי נוסע במהירות ומשליך גופה, או קטינים שמוכים בידי חיילים. כמו כן, אפשר גם לראות ברשת תמונות בהן הצבא נוקט בשיטות פעולה יצירתיות כדי למתג את המחאה כפעולה אנרכיסטית של פעילי שמאל רדיקלי, ע"י פריצה מכוונת לחנויות והצתות.

צ׳ילה, 01.11.19. מאז סיום הדיקטטורה הרצחנית של פינושה, שתחת זרועה נרצחו כמיליון אזרחים צ'יליאנים, הדמוקרטיה לא באמת הביאה עימה את השינוי המיוחל. צילום: גונזלו מוריליו

העם קץ בחגיגה שמנהל השלטון על גבו

אז מדוע הגיחה הברוטליות הזאת במדינה שלווה יחסית כמו צ'ילה? ובכן, תלוי את מי שואלים. ההסבר הרשמי של הממשל הוא האירוע שהצית את גל המחאה הנוכחי: העלאת מחירי התחבורה הציבורית ב-30 אגורות, מה שגרר הפגנה של סטודנטים בפתח תחנת מטרו. הממשל ניסה לצייר את המפגינים כקומץ פעילי שמאל קיצוני, אך כאשר המחאה התגברה במהירות ותגובתו האלימה של הצבא הביאה להרג מפגינים, נאלץ הנשיא להתנצל בפני העם וביצע שורה של צעדים לשיפור המצב הכלכלי. זה ממש לא סיפק את ההמונים, שממשיכים לגדוש את הרחובות כל העת.

התחושה בקרב העם הצ'יליאני היא שהעלאת מחירי התחבור"צ ב-30 אגורות הינה רק הקש ששבר את גב הגמל. מאז סיום הדיקטטורה הרצחנית של פינושה, שתחת זרועה נרצחו כמיליון אזרחים צ'יליאנים, הדמוקרטיה לא באמת הביאה עימה את השינוי המיוחל ולמעשה הפוליטיקה נשארה כשהייתה. מה שקרה בעוד מדינות דרום אמריקה שסבלו מהפיכה ודיקטטורה צבאית כדוגמת ברזיל וארגנטינה, קרה גם בצ'ילה. תחת מעטה של יציבות שלטונית ודמוקרטיה ובתמיכה מכוונת של ארה"ב, הלכה והתבססה מדיניות כלכלית ניאוליברלית אגרסיבית שמטרתה השתלטות על משאבי טבע, הפרטה ומכירה של תעשיות בבעלות ממשלתית כולל חברת החשמל וחברת המים, וכרסום תמידי בזכויות סוציאליות בסיסיות כדוגמת שירותי בריאות, חינוך, פנסיות, שכר המינימום וכו'. מנגד, שכרם של בכירים בממשלה מרקיע שחקים כאשר 200 משפחות במדינה חיות בעושר מופלג. נראה שהעם קץ בחגיגה שמנהל השלטון על גבו.

תצלומים של נעדרי הפיכת 1973 בצ'ילה. צילום: Marjorie Apel, cc by-sa

כיום, נראה שהניסוי הניאוליברלי הזה ברבות ממדינות האזור הוא הרבה יותר מצירוף מקרים, כאשר אזרחים במדינות כמו קולומביה, פרו, אקוודור, פנמה והונדורס נאלצים להיאבק במדיניות נצלנית בניצוחה של ארצות הברית ובשיתוף פעולה של הממשלה המקומית, שמתייחסות למדינות אלה כאל חברות פרטיות בבעלותן. מדיניות זאת חוזרת בעקביות בכל כמה שנים ומביאה לכרסום אמון העם בשלטון. וכך, כבתנועת מטוטלת, השלטון מתחלף בכל כמה שנים בין ממשלה סוציאליסטית לניאוליברלית.

כדי להבין את היחסים המורכבים בין העם לממשל במדינות הפוסט דיקטטוריות של העידן הנוכחי, עלינו להביט אחורה לתקופת התפר שבין סיום המשטר הדיקטטורי לכינון הדמוקרטיה. הניסיון לאחות את השבר שנוצר בחברה בעקבות שנים ארוכות של פשעים הומניטריים בממשל איננו דבר קל, ונדרשים כנראה עוד דורות כדי לבנות את האמון מחדש.

בארגנטינה, התקופה הזאת זכורה לי מילדות. נולדתי ב-1981, שנתיים לפני סיום הדיקטטורה, ואפשר לומר שגדלתי לתוך אזור הדמדומים הזה שבין משטר פשיסטי רצחני ודמוקרטיה מקרטעת

בארגנטינה, התקופה הזאת זכורה לי מילדות. נולדתי ב-1981, שנתיים לפני סיום הדיקטטורה, ואפשר להגיד שגדלתי לתוך אזור הדמדומים הזה שבין משטר פשיסטי רצחני ודמוקרטיה מקרטעת. היו אלה שבע שנים של משחקי כוח בין הצבא לממשל, שבסופן הצבא הוכיח מי כאן הצד החזק. "הפנים הצבועות" קראו לאותם מהפכנים בצבא (Carapintadas), בגלל פניהם הצבועות – בכל המובנים – של חיילים בקרב. אלא שהקרב היה נגד הדמוקרטיה ושלטון החוק, והמטרה הצבאית הייתה לא יותר מאשר דאגה של הקצינים לעתידם ולרווחתם האישית, במקום מיצוי הדין עמם כפושעי מלחמה והגדרת הצבא מחדש כמשרת את כלל האזרחים במדינה ולא את עצמו ואת האליטה החברתית.

לאחר סיום הדיקטטורה הצבאית וכינון הדמוקרטיה בשנת 1983, הנשיא דאז ראול אלפונסין החל לפעול לעשיית צדק מול אנשי הצבא שהואשמו בפשעים נגד האנושות. כוונתו של אלפונסין להעמידם לדין, יחד עם קיצוץ תקציב הביטחון שהיה הכרחי לאחר שירש מהם חוב לאומי גדול, עורר את התנגדותם של חלק מקציני הצבא והחל מ-1987 התרחשה סדרת מרידות במה שכונה על ידם "מבצע כבוד" – שמטרתו שמירה על הכבוד והאינטרסים של כוחות הביטחון, שלטענתם ניזוקו מאז כינון הדמוקרטיה.

הניסיון הראשון להפיכה בהנהגת אלדו ריקו וכמה קצינים נוספים נכשל, כאשר כ-200 אלף מפגינים יצאו לרחובות, ובניסיון השני לאחר כמה חודשים שאליו הצטרפו עוד כ-300 אנשי צבא, נאסר מנהיג ההפיכה ריקו וקצינים רבים נוספים אולצו לפרוש מהצבא או הוגלו. הניסיון השלישי להפיכה בדצמבר 1988 כבר היה נראה אחרת. הפעם מחו אלף חיילים משלושת החילות בהנהגתו של הקולונל מוחמד עלי סינלדין, בדרישה להעלות את שכרם ולהחליף את מפקד הצבא באחד משורותיהם. לאחר כמה ימי מאבק הם נכנעו, אך רק שניים ממנהיגי המאבק נכלאו והממשל נענה לכמה מדרישותיהם, בהן החלפת מפקד הצבא.

אני זוכרת את רעשי הטנקים, צרחות וצעדים של חיילים. אבי אמר לי להתחבא וחיילים לקחו אותו לחקירה שנמשכה כמה שעות. בתחושתי כילדה זה כאילו נמשך שנים

הבסיס ממנו יצאה ההפיכה היה סמוך לשכונת מגורי כילדה – וישה מרטלי (villa marteli), מקום שקט ורגוע בפרברי בואנוס איירס הבירה, שברגע אחד ללא הודעה מוקדמת הוטל עליו סגר. אני זוכרת את רעשי הטנקים, צרחות וצעדים של חיילים. אבי אמר לי להתחבא וחיילים לקחו אותו לחקירה שנמשכה כמה שעות. בתחושתי כילדה זה כאילו נמשך שנים. במהלך ניסיונות ההפיכה האלה פעל כל העת מאחורי הקלעים מול קציני הצבא המורדים הנשיא העתיד לבוא קרלוס מנם, ובו בזמן הציג את עצמו לבוחרים כמנהיג של העם שיודע לנהל משא ומתן מול הצבא. ואכן הוא עשה זאת, אלא שנאמנותו הייתה להם בלבד. לאחר שנבחר הוא חתם על חנינה לעשרות קציני צבא שנאסרו במהלך ניסיונות המרד וגם בתקופת משטר החונטה.

אבל זה לא היה מספיק. כדי להשלים את המהלך ולשחרר את כל קציני הצבא שפעלו בזמן הדיקטטורה היה צריך לתכנן מבצע נוסף שיכשיר את דעת הקהל. וכך, בדצמבר 1990 בוימה בתיאום עם מנם ההפיכה האלימה ביותר בהנהגתו של סינלדין, ושבמהלכה נהרגו כמה מפגינים ונאסרו 300, בהם אבי. לאחר שהושגה המטרה ורק 36 שעות אחר כך נפסקה ההפיכה ב"תמורה" להבטחת הנשיא לצבא לשחרר את אסירי הדיקטטורה.

המטוטלת שוב נעה לשמאל

נריץ עשר שנים קדימה. התוצאה של מדיניותו הכלכלית הניאוליברלית של מנם לא איחרה לבוא כאשר החוב הלאומי והאינפלציה גדלו לממדים מפחידים, והבנקים סגרו את שעריהן. היה זה ב- 2001. כבחורה בת 20 אז לקחתי חלק כפעילה פוליטית מתוך אוניברסיטת בואנוס איירס שנשארה עד היום חופשית ולא הופרטה. יצאנו לרחובות להפגין כנגד הממשל בראשות פרננדו דה לה רואה, ותבענו את התפטרותו. הוא מצידו גנב מה שהיה יכול מקופת המדינה ונמלט עם המסוק הנשיאותי למול עינינו. תמיכתנו כסטודנטים במירוץ שלו לנשיאות וכפעילה פוליטית בקמפיין הבחירות שלו החריפה את תחושת הבושה ואפילו אשמה בבגידתו בנו. הזעם בער בי ובחברי על הממסד, על הבנקים, על מה שעשו להורים שלנו בזמן הדיקטטורה ועל מה שממשיכים לעשות לנו.

מהומות 2001 בבואנוס איירס. הזעם בער בי ובחברי על הממסד, על הבנקים, על מה שעשו להורים שלנו בזמן הדיקטטורה ועל מה שממשיכים לעשות לנו. CC0

לצדנו, נאבקו לראשונה צעירים שנחטפו כתינוקות בזמן הדיקטטורה וגודלו במשפחות אומנות ושחיפשו את הוריהם. בהתקף אמוק שנמשך כמה ימים נאבקנו בשוטרים וחיילים, יידינו אבנים על בנקים ורשתות מזון מהיר אמריקאיות וגם חטפנו מכות שמהם יש לי עד היום צלקות. כשהסתיימה המחאה, הורי שלחו אותי לקובה לחצי שנה. הספיק להם מה שספגו מהדיקטטורה בצעירותם והם מאוד חששו לגורלי.

דווקא הנשיא שהחליף אותו, נסטור קירשנר, ואחריו אשתו קריסטינה קירשנר, היוו נקודת מפנה חיובית, כשניהלו מדיניות כלכלית בדלנית מול המערב, ופעלו לחזק את המגזר הציבורי ואף הלאימו חזרה את חברת הנפט הלאומית שנמכרה בתקופת מנם כמו עוד חברות רבות במה שפגע קשות בכלכלה. בתקופה זו בא הממשל חשבון עם פעילי החונטה הצבאית ודן רבים מהקצינים הבכירים למאסרי עולם. הוקמו מרכזי זיכרון ומפעלי תרבות להנצחת נפגעי הדיקטטורה ונראה שאמון העם הלך והתחזק בממשל.

עד לשנת 2015. מאוריציו מאקרי, בנו של אחד מאדריכלי הניאוליברליזם של שנות ה-90 במדינה, הצליח לסחוף אחריו מצביעים תוך האשמת הנשיאה דאז קירשנר בגניבת כספי ציבור. ב-27 באוקטובר האחרון נערכו בחירות בארגנטינה שהחזירו את קירשנר לשלטון – והפעם כסגניתו של פרננדז. העם קץ בכישלונו של מאקרי להבריא את כלכלת המדינה, אותה קיבל במצב גרוע ורק הצליח לדרדר אותה הרבה יותר. המטוטלת שוב נעה לשמאל.

הניצחון של השמאל בארגנטינה אמנם מעודד, אבל ביבשת שבה כל כך קל להחליף שלטון שלא רצוי בעיני האימפריה האמריקאית ועושי טובתה – אין סיבה להיות יותר מדי אופטימיים. המצב כיום בצ'ילה, בוליביה ומדינות נוספות שבהן טנקים וחיילים מאיימים על אזרחים תמימים ברחובות צריך להדליק לנו את כל הנורות האדומות. בעידן שבו כמעט ולא מתרחשים קונפליקטים צבאיים בין מדינות, נראה שממשלות במדינות מתפתחות המשתמשות בכוח פיסי כנגד האזרחים הפך לתופעה יותר ויותר מקובלת. אולי משהו השתנה בראשם של מנהיגי מדינות אלה בראותם את התגובה הרופסת של הקהילה הבינלאומית למול פשעים נגד האנושות שמבצעים במקומות כמו סוריה. וכשנשיא כמו בשאר אסד ממשיך לעמוד איתן למרות כל מה שעולל לבני עמו, ייתכן שזה מעודד קבוצות כוח מסוימות בחברה להרים את ראשן תוך איום על הדמוקרטיה ועל טובת העם. ייתכן שעידן הדיקטטורות הצבאיות בדרום אמריקה לא ממש הסתיים והוא עדיין מרחף כעננה מעל היבשת, מחכה לשעה הנכונה עבורו.

האמנית ג'סיקה שרון נולדה וגדלה ב-1981 בארגנטינה בתקופה שלאחר הדיקטטורה, שהותירה בה חותם להמשך חייה. למדה פילוסופיה ומדעי המדינה והייתה פעילה חברתית בארגוני זכויות אדם. בשנת 2002 עלתה לארץ, וב-2010 סיימה את לימודיה במחלקה לאמנות בבצלאל. כיום מלמדת ציור וממשיכה במעורבות חברתית. דברים אלה נכתבו בסיועו של יובל שרון, בן זוגה

צ׳ילה, החודש. צילום: Frente fotografico chile / חזית הצילום צ'ילה
צ׳ילה, החודש. צילום: Frente fotografico chile / חזית הצילום צ'ילה
צ׳ילה, החודש. צילום: Frente fotografico chile / חזית הצילום צ'ילה
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דן

    אליבא דה מחברת המאמר, אני מבין שדווקא מותר להיות דיקטטור. כמובן – כל עוד הדיקטטור מגיע מצד שמאל.
    צריך רק להשמיע צווחות נגד "אנטי-אימפריאליזם" ונגד "אמריקה", לבצע הלאמות פראיות תוך הריסה מוחלטת של הכלכלה, להציב חדלי אישים ומקורבים בכל מסדרונות השלטון, לקבע בחוק כהונה לכל החיים או סתם לזייף תוצאות בחירות, ועוד צעדים "מהפכניים" דומים מבית צ'אווס את מדורו את מוראלס.
    איך אומרים בחוגים שלך ? אני יודע שהוא דיקטטור, אבל הוא הדיקטטור שלנו.