• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

מזל שיש "לאות" בעולם

לאה צמל של היום לא שונה מלאה צמל של שנות התשעים, העיניים הירוקות שלה עדיין קולטות פרטים שלמדנו לא לראות והיא עדיין מאמינה בסתר לבה שהשיטה יכולה לזכות את עצמה. אבל ההצלחה של הסרט התיעודי עליה מעוררת תקווה קטנה שבכל זאת משהו השתנה. זכרונותיה של מתמחה לשעבר
דפנה ברעם

הסרט התיעודי "לאה צמל, עורכת דין", זרק אותי למסע אחורה בזמן, לשנות התשעים, המחצית השנייה של האינתיפאדה הראשונה, לתקופה שבה עבדתי כסטודנטית ולאחר מכן כמתמחה במשרד שלה במזרח ירושלים. יש כמה רגעים של צחוק בסרט הזה, אבל אני צחקתי בהכי הרבה רגעים מכל הצופים שבאולם בקינגס קרוס, לונדון, שצפו בו במסגרת פסטיבל הסרטים היהודי. כי לאה לא השתנתה בכלל: העיניים הירוקות עדיין יוקדות, היא עדיין מנהלת את העולם בצעקות, היא עדיין מנסה לתחמן את המתמחה שלה לקרוא חומר משפטי מעבר לשעות העבודה הארוכות ממילא. היא עדיין מקללת בגסות מחרידה כשנופל לה העט מהיד לא משנה איזו קשישה נשואת פנים יושבת מולה, היא עדיין חושבת שאפשר לנצח, ושבכל אופן מוכרחים לנסות. והיא עדיין מפזמת לעצמה את "לאה, לאה, לאה" של דורי בן זאב, כבר שלושים שנה, והיא עדיין לא יודעת את המילים. אני עדיין גנובה עליה.

אין לי ספק שגם דמעות הזלתי יותר מהאחרים, כי לא רק לאה לא השתנתה – גם הכיבוש, הגזענות המערכתית והאטימות לא השתנו, וגם לא שלבי האבל שעוברות משפחות האסירים: ההכחשה, התדהמה, הזעם. יש רגע בסרט שבו לאה אומרת, "אף פעם לא היה לי תיק כזה. לא של ילד בן 13", ואני מבינה שהיא באמת לא זוכרת. ייתכן שהיא התכוונה לבית משפט בתוך ישראל בניגוד לבתי המשפט בשטחים, ואולי היא התכוונה לתיק שהיא ניהלה בו הוכחות בניגוד לעסקת טיעון, אבל אני נזכרתי מיד בילד בן ה-13 הראשון שראיתי עומד לדין, כי זה היה הביקור הראשון שלי בבית המשפט הצבאי בבית-אל.

באתי עם לאה. עוד לא היתה לה אז מזוודה עם גלגלים, וממילא לא היה כביש סלול בכניסה לבית המשפט. ירד מין גשם דק. אני סחבתי שתי מזוודות ענקיות מלאות תיקי בית משפט, והן נפלו לי כל הזמן מהידיים. בסוף לאה התעצבנה ולקחה אותן ממני. היא היתה בדיוק בגילי הנוכחי, ואני הייתי בת 21, מרושלת, כבדה, נחושה להציל את העולם. התיקים היו מלאים בהערות בכתב היד שלי, שפעם היה עגול ויפה. סימונים של סתירות בעדויות שניתנו, של אניצי קש להיאחז בהם בתוך ההודעות וההודאות, באינדיקציות סמויות מהעין בזכ"דים (זכרון דברים) של השב"כ שהעידו על עינויים שעבר העצור בחקירתו, ובתקדימים. גם אז, כמו היום, לאה ניסתה להיאחז בתקדימים של משפטי מתנחלים שפגעו בפלסטינים וזוכו, או הורשעו בעבירות פחותות ונדונו לעונשים נלעגים, אם בכלל. כאילו שהשופטים באמת יחשבו פתאום שיהודי ופלסטיני דין אחד להם.

"הדימוי העצמי חשוב להם," היא היתה אומרת לי, "הם לא רוצים לחשוב שהם גזענים". עד היום אני בוחרת קצת להאמין בזה

"הדימוי העצמי חשוב להם," היא היתה אומרת לי, "הם לא רוצים לחשוב שהם גזענים". עד היום אני בוחרת קצת להאמין בזה, למרות שאני כבר יודעת שזה לא נכון. "לאה צמל,עורכת דין" הזכיר לי שלאה עדיין מאמינה בזה, ולא רק בזה. היא מאמינה שהשיטה שהיא יוצאת נגדה כבר חמישים שנה יכולה להשתנות, יכולה לנסות לזכות את עצמה. שייתכן טיעון משפטי שיביס את הגזענות המובנית בשיטה, בכיבוש, ובאבני היסוד של מדינת ישראל. כי בתוך גיבורת העל הכי אנטי-ציונית בישראל, יש ילדה טובה מחיפה שבכתה בהלוויה של רבין, וששרה שירי פלמ"ח בקומזיצים של מצפן.

צילומי ״לאה צמל, עורכת דין״ (מימין: יוצרי הסרט רחל לאה ג׳ונס ופיליפ בלאיש וצמל עצמה). צילום: עדי מוזס

הילד ישב על הספסל בבית המשפט במדי אסיר חומים שהיו מקופלים בשולי השרוולים והמכנסים. הרגליים שלו לא הגיעו לרצפה. שמונה חודשים לפני כן הוא הלך אחרי אחיו בן ה-16 וחבריו שניסו להיפטר ממנו ולשלוח אותו הביתה, כמו שהגדולים תמיד עושים לקטנים כשהם הולכים לשחק כדורסל, או לסרט, או לעשן בחשאי. אבל הנערים הללו הלכו "לחקור משתף פעולה". הילד התעקש. הוא נדבק אליהם. כשהם הגיעו לנגרייה שבה עבד החשוד שלהם הם התייאשו. הם אמרו לילד שיישאר בחוץ ויצעק אם מישהו בא. בכך, הוא הפך לשותף בעבירת רצח, כשהחשוד מת תוך כדי החקירה.

זה קרה הרבה באותו שלב באינתיפאדה. המנהיגים הבוגרים, הפוליטיים יותר, נהרגו או היו במעצר מנהלי בקציעות. התאים המקומיים עברו לשליטתם של בני נוער, שסגרו חשבונות עם אויבים מהכפר בטענה שהם משת"פים. בדרך כלל הם לא התכוונו להרוג, לעתים קרובות הם הרגו מתוך בהלה, אבל האלימות כבר הפכה למין סרט של טרנטינו – רק בלי שום אסתטיקה.

נשבעתי שלא אשכח את שמו של הילד שדשדש באזיקים אל תא העצירים. נשבעתי, ולא זכרתי. גם לא את העיניים. רק את הרגליים שהתנדנדו על הספסל ולא הגיעו לרצפה

החוק הפלילי בשטחים חל על ילדים מגיל 12. לא היה טעם לנהל משפט. כולם הודו. נותר רק לסגור עיסקת טיעון על הרשעה בהריגה, ולהסכים ששני הצדדים יוכלו להשמיע טיעונים לעונש. לאה טענה לחמש שנים – שישתחרר בגיל 18 ויתחיל חיים חדשים, היא אמרה לשופט. הפרקליטות הצבאית דרשה עשרים שנה. בית המשפט קבע תשע. נשבעתי לעצמי שלא אשכח את שמו של הילד שדשדש באזיקים אל תא העצירים, התא שתמיד הסריח משתן של חיילים ועשן סיגריות תפל של העצירים. נשבעתי, ולא זכרתי. גם לא את העיניים. רק את הרגליים שהתנדנדו על הספסל ולא הגיעו לרצפה.

לאה תמיד אומרת שהיא מרגישה אשמה בכך שנטשתי את עריכת הדין. א-גרוייסע מציאה, מלמלתי לעברה בלי קול בזמן ההקרנה – הייתי זוכה כעבור שלושים שנה לדשדש בעקבותייך אל מעבר לפינה, אל בית המשפט המחוזי, הפעם עם מזוודה על גלגלים, ולאכול שוב את אותו החרא. להיות "עורכת דין מפסידה", כמו שקראת לעצמך, קבל עם ומצלמות. הייאוש שלי יותר נוח.

אבל בלב אני יודעת שלא היו בי הגדולה ותעצומות הנפש, המחויבות האידאולוגית שלא אומרת די, המגלומניה והצניעות שנדרשים כדי ללכת אל האולמות, אל הפריקסטים של בתי המשפט הצבאיים, אל מבוכי האבן המתפוררים של בית משפט השלום, אל המבצר הממוגן של בית המשפט המחוזי בסלאח א-דין ואל מסדרונות השיש של העליון, ומדי יום ביומו להעמיד שם את מדינת ישראל למשפט.

מכל הרגעים ביצירת המופת הקטנה הזו של רייצ'ל-לאה ג'ונס, שהייתה שותפתי לדירה באותם הימים הרחוקים, ובן זוגה פיליפ בלאיש, שזכיתי לראיין השבוע לאחר ההקרנה בלונדון, היה רגע אחד שאולי התמיה חלק מהצופים. רגע לפני גזר הדין המצלמה עוקבת באריכות אחרי לאה, שרצה החוצה אל שערי בית המשפט כדי לשכנע את השומר בשער להכניס את אחותה של הנאשמת, שעוכבה בחוץ. האישה הזו, שיכולה להיות תוקפנית כל כך, וולגרית כמעט לפעמים, מעולם לא הניחה לבן משפחה להישאר בחוץ. העיניים הירוקות קולטות פרטים שלמדנו לא לראות. את שוטרי מג"ב שגוררים פועל פלסטיני לקיר סמוך, את השוטר שדוחף נערה, את הש"ג שמדבר בגסות לאימא של אסיר. ממנה למדתי לא להתבייש. לגשת, לשאול: למה אתה מעכב אותו, מה אתה רוצה ממנו, תראה לי תעודה.

כשראיתי את שגריר ישראל בלונדון חומק לאולם בחסות החשיכה ומוברח ממנו לפני שעלה האור, התבהר לי לפתע שישראל הרשמית כבר יודעת מי באמת צריך להתבייש

ההצלחה של "לאה צמל, עורכת דין" בארץ ובחו"ל – לאחר סערת מפעל הפיס וכאשר רק בשבוע שעבר בוטלה הקרנתו בפסטיבל דוקאביב גליל – מעוררת בי תקווה קטנה. אני שומעת ורואה צופים שמתקוממים על ניסיונות הממסד להשתיק אותו – ביניהם גם כאלה שמתנגדים לדרכה של לאה ולמורשתה הפוליטית. קולה לא עוד מבודד. כשנסעתי לאנגליה לפני 17 שנים לאה אמרה לי "אל תתראייני, אל תכתבי מאמרים, אל תתני הרצאות. עצם העובדה שיש אנשים כמונו משמשת את מדינת ישראל כדי להציג את עצמה כליברלית". כן, אמרתי לה, אבל אני לא אשתוק וגם את לא, כי גם אנחנו קיימים, וכי הקול שלנו צריך להישמע. כשראיתי את מארק רגב, שגריר ישראל בלונדון, חומק אל תוך האולם בחסות החשיכה ומוברח ממנו לפני שעלה האור, התבהר לי לפתע שישראל הרשמית כבר יודעת מי באמת צריך להתבייש.

במציאות הפוליטית העולמית הנוכחית, הסרט מתקבל באהבה לא רק בגלל ההזדהות עם העניין הפלסטיני, אלא כי האפלה כבר הגיעה לכל מקום, ועמה גם ההתנגדות. יש עוד "לאות" בעולם, שנלחמות את מלחמתם של הילדים המהגרים במחנות הריכוז של טראמפ, של העצירים המנהליים בכלא בלמארש בבריטניה, של מצילי הפליטים באיטליה, ושל מפיצי התקשורת המחתרתית  בהונגריה. הצללים מתפשטים, אבל יש מי שנושאים נרות קטנים בחושך. האור של לאה צמל הוא גדול, ונראה למרחוק. גם כשהיא מפסידה.

דפנה ברעם היא עורכת דין לשעבר, עיתונאית, מתרגמת וסטנדאפיסטית. היא עבדה כסטודנטית וכמתמחה במשרדה של לאה צמל בין השנים 1990-1996.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.