• לאה צמל
    גנובה עליה
    זכרונותיה של מתמחה לשעבר במשרד של לאה צמל
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    טור חדש של ריקי כהן בנלולו על מאבק יומיומי לחיים בכבוד

על ההיסטוריה הפוליטית של הפרחה

אסי דיין השתמש בעפרה חזה בצעד מובהק של אתניק וושינג. כי על פי הפוליטיקלי קורקט של הבורגנות דאז, מותר היה לבזות נשים מזרחיות אם הן שרות על עצמן. בזכות פסטיגל 2019 דור נוסף לומד פרק בהלכות ה-פי.סי. של המילה פרחה, שבועטת ומשפילה בעוצמה גם בתקופתו
ענבר מיכלזון דרורי

כשהייתי בת 16, חברה שלי אמרה לי: "את יודעת שאת אמא שלך כינו 'פרחה' כשהיא הייתה בגילנו?" היא ידעה את זה מאמא שלה שגדלה עם אמא שלי בפריפריה בצפון. מה עושים כשמאשימים את האדם שאת הכי אוהבת, בביזוי כזה? כששמים אות קלון? שותקים. צוחקים. מעבירות נושא. לא מתעכבות על העובדה שזאת אישה שמעולם לא ראיתם אותה באופן הזה. לא עוצרים וחושבים, שזה בעצם כמו סוד שהתבקשתם עכשיו לשאת לתמיד, משהו שאתם יודעים עליה והיא לא יודעת שאתם יודעים. גם לא חושבים שזה קשור לכך שאמא של החברה שלי היא אשכנזיה, ושהן אמנם גרו בשכנות, אבל כשאמא שלי הלכה לעבוד במפעל דגים בגיל 14, היא המשיכה לתיכון. אבל זה בטח לא קשור. זה לא היה אז בשבילי בכל אופן. בשבילי זאת הייתה עובדה חדשה לגדול לצדה. האופן שבו החוץ מסתכל עליה. ונותר רק החשש המתמיד שאנשים נוספים יגידו משהו מאחורי הגב או יגניבו מבטים, ואני אדע מה כוונתם.

כשעבדתי בלוד, עשר שנים לאחר מכן, הייתי בתפקיד חינוכי והכרתי קבוצת בנות שהיו בסביבות גיל 16. למועדון הנוער שריכזתי הן היו מגיעות בהתמדה כמעט מדי יום, מתנדבות ומשתתפות ב"קבוצת בנות". הן היו מצוינות בלימודים וכמה מהן גם מתנדבות קבועות במד"א ורובן ככולן כמובן עובדות. הקייטרינג כבר יצא לכולן מהאף. בקבוצת בנות עשינו מה שאסתר עילם מכנה 'קבוצה לשחרור האישה'. קבוצה פמיניסטית מבלי לקרוא לה כך או לכתוב את הפדגוגיה בהתאם. ניהלנו שיחות על החיים ועל להיות בהם נערה. יום אחד הגעתי ודיברתי איתן על סטריאוטיפים. אחת הבנות צחקה עלי: "סטריאו-מה? סטרפטוקיקים?" ורצה במעלה המדרגות לשאול את המדריכים האחרים מה פירוש המילה. כשחזרה אמרה לי בפשטות: "סטיגמות! אז תגידי סטיגמות!"

זאת לא הייתה הפעם הראשונה שבה נחשף הפער בינינו. אני סטודנטית לתואר שני והן "מושאות מחקר" שאוצרות ידע חשוב, ידע שחשוב לי אישית אבל גם ידע בעל חשיבות פוליטית. בראיונות שארכו לרוב שעות ארוכות, בבתיהן או במועדון הנוער, דיברנו על החיים עם המילה הזאת "פרחה". כן, הן אמרו שהיום אומרים שרמוטה ושרלילה ועוד כל מיני תארים, אבל גם הכירו היטב את המילה הזאת וידעו להגדיר במדויק את המקום שהיא תופסת בחייהן:

ענת: דבר ראשון כשאת מקבלת סטיגמה כזאת יש לך שתי אפשרויות. או שאת אומרת – אני מוציאה את הסטיגמה הזאת ממני – שזה הדבר הכי קשה בעולם! את לא מבינה כמה שזה קשה, או להתעלם. כי אם כבר הוציאו עלייך את השם, אז זה נורא קשה לשנות את זה. לקח לי שנה שלמה. היה לי קשה נורא… זה כמו מועקה כזאת שאי אפשר להוציא. זה פה. [מצביעה על הגרון].

כל המרואיינות דיברו על הפרחה ככתם שקשה להסיר, כענן כבד שמלווה את תהליך ההתבגרות שלהן, ופירטו מספר אסטרטגיות של התנגדות: ממאבק ישיר ועד חזרה בתשובה, לעמדה של צניעות מובטחת. עבורן, תהליך ההתבגרות כלל את החובה להוכיח שהן לא פרחות ואני ממשיכה ושואלת את עצמי למה הן צריכות להתבגר מול תמונת המראה השלילית הזאת?

גיליתי גם שהן מגלות שהן "לא טובות כמו שהן חשבו" ברגע שהן יוצאות מלוד, לצו ראשון או לטיול שנתי מבית הספר. שגם אם הן מצליחות לכונן לעצמן שם מכובד בתוך לוד, כאשר הן מרחיקות רבע שעה נסיעה לתל אביב, הכול מתפרק. מיתוס הפרחה מחכה להן שם לפני שהן בכלל נוכחות.

נדמה שמיותר לציין, שאף אחת מהמרואיינות שלי לא "ענתה להגדרה" של פרחה, אבל למעשה זה בדיוק העניין כולו. אף אחת לא עונה באמת להגדרה, בגלל שכל מהותו של המיתוס הוא הדיבור עצמו, עצם הדיבור והעיסוק בו ממשיכה את המסורת של עצמו ומעניקה לו חיים. במילים פשוטות, מיתוס מצליח להמשיך להתקיים, אף על פי שהוא מבזה או שולל הכרה מקבוצה מסוימת כי הוא דיבור שעבר דה-פוליטיזציה (בארת), הוא לא נתפס כפוליטי אף על פי שהוא בהחלט כן.

למעשה, השאלה שצריכה להישאל, שיכולה לחשוף את הפברוק של הפוליטי, היא לא מי היא פרחה? (מי, היא?! פרחה?), או מה זאת פרחה? שאלה רטורית שרק באה לפתוח ויכוח פסאודו-סוציולוגי שמדמיין קטגוריה כדי לקטלג כל מיני נשים, אל תוך מועדון שהן לא רוצות להיות בו. השאלה שצריכה להישאל היא איך נולד המושג ולמה? מהי הממשות ההיסטורית שהמיתוס מנסה להסתיר מאיתנו, כדי להיתפס כטבעי לגמרי? יש היסטוריה פוליטית למילה פרחה, והיא ראויה להיות מסופרת במלואה.

אסי דיין מחליט להשתעשע

מיתוס הפרחה מתחיל בעובדה שמדובר בשם של נשים מזרחיות, רובן ממרוקו, שהגיעו לישראל בשנות החמישים ונשאו בגאון את שמן: פרחה. בתקופה ההיא, לפחות על זה אני חושבת שרבים יסכימו, אתניות לא היתה שיח מטושטש או מוכחש. אתניות הייתה חוויה ממשית ויומיומית עבור קבוצות שונות שחיו בישראל. מהר מאוד הפכה הפרחה לשם גנאי ישראלי, שנועד לבזות ולהשפיל נשים מזרחיות, ועל כך נכתב רבות. נקודת המפנה המשמעותית נוצרה באמצעי ייצור של תרבות: אסי דיין, עד אז בימאי של סרטים אליטיסטיים בקולנוע, מחליט קצת להשתעשע (כך כותבים המבקרים), ועושה סרט "עממי" עם הגשש החיוור. את שיר הנושא הוא כותב על תשוקתה של אישה מזרחית להשתחרר, ואומר לצביקה פיק שמלחין, גם את מי הם צריכים ללהק – זמרת מזרחית מהתקווה, עפרה חזה. בסרט שנעשה לאחר מותה, אחותה מספרת שעפרה התלבטה אם לקחת את התפקיד. היא ידעה מה המחיר שההגמוניה האשכנזית מבקשת ממנה כדי להצליח.

והיא לא טעתה בתחושת הבטן שלה. כשהשיר עמד לצאת לרדיו, קמה מחאה בארץ, בעיקר מחאה פמיניסטית. אבל לבסוף הוא הוצא לאור. שימו לב לצידוקים שמציעה הצנזורית דאז, דרורה בן אבי: "הזמרת שרה על עצמה". והרי זו הטענה כולה. אסי דיין ידע למה הוא לוקח את עפרה חזה לתפקיד. הוא ידע שהיא תשמש לו כמגן מפני טענות בצעד מובהק של אתניק וושינג. הפוליטיקלי קורקט של הבורגנות דאז, היה שמותר לבזות נשים מזרחיות אם הן שרות על עצמן. מה שנסתר ממהלך העניינים הוא שלימדו אותן לשיר את זה על עצמן, אחרי שאחת הסכימה לשמש סוס טרויאני לרגע.

מיתוס הפרחה ממשיך ופורח לא רק בזכות השיר הזה כמובן. התרבות הישראלית שומרת על הדמות הזו בקנאות ומעבירה אותה הרבה גלגולים: מהפרחה הראשונה בפריים טיים – לימור (אורנה בנאי), דרך ליטל מעתוק ב"ארץ נהדרת", ועד יו"ר ועד הרכבת. זה בדיוק העניין עם סטריאוטיפים. הם זולגים. הם נוצרו כדי להתפשט כמו וירוס. הם הרי מסר שמעבירים לנשים מן השוליים: אתן בולטות במרחב הלבן, והנוכחות שלכן מפריעה לנו, אתן לא תעשו כאן מה שאתן רוצות, והכוח נשאר אצלנו כי אנחנו רואים אתכן אחרת מאיך שאתן רואות את עצמכן. בסופו של דבר, סטיגמה היא כלי נשק במאבק על ערך והכרה.

כשראש לשכת נתניהו, עליזה בראשי, קראה לאורלי לוי אבקסיס במליאת הכנסת: 'פרחה, תחזרי לדגמן', היא העבירה לה מסר שהיא לא שייכת. לא מספיק טובה

כך למשל, כשראש לשכת נתניהו, עליזה בראשי, קראה לאורלי לוי אבקסיס במליאת הכנסת: 'פרחה, תחזרי לדגמן', היא העבירה לה מסר: את לא שייכת לכאן. את לא מספיק טובה כדי להיות בכנסת. אבקסיס יצאה בדמעות. התקשורת חגגה ובטוקבקים כתבו: איך פרחה אחת צועקת על פרחה אחרת. אתם מבינים, שווה לשים פרחה כדמות ראשית בריאליטי כי היא מביאה רייטינג. וגם היא עושה ריקליימניג כמו שגדולות ורבות עשו (עינב בובליל מהראשונות בדורנו), הנזק גם הוא נעשה רק בעצם הליהוק.

פעם כתבה על כך ויקי שירן:

"אני יודעת שנשים מזרחיות רבות, בטיפשותן ועליבותן, משתמשות במילה הזאת, כדי לבזות נשים אחרות, ועושות כך אפילו נשים ששם אמן או שם סבתן הוא פרחה. כי זו כבר מילה "ישראלית באופייה" ומתרגלים אליה, וככה זה, הן אומרות לי בביישנות כשאני תוהה. […] והשאלה שלא מצאתי לה פתרון ביני לביני היא האם הרשעות של ביזוי שמה הפרטי והרווח של אישה מרוקאית נולדה לראשונה בפיהם של גברים או נשים? ועוד שאלה שלא מצאתי לה פתרון, מדוע לא קמו בעלי הדעות והעמדות שכותבים בקביעות בעיתונים ומעצבים את השיח המרכזי ולא נזפו ורעמו בעניין? מדוע לא באו איש או אישה לעזרתה של הפרחה?"[1]

התהייה של שירן, האם הפרחה כביטוי שלילי נולדה לראשונה בפיהם של גברים או נשים, היא תהייה בנוגע לאופן שבו יחסי כוח מגדריים מעצבים את המצאת הפרחה. את היחסים האלו ניתן לסכם בסיטואציה הבאה: אמרתי פעם למישהו שזה נושא התיזה שלי, והתשובה שלו הייתה: את בטוחה שהן מיתוס? כי אני יכול להכיר לך כמה. כלומר מבחינתו ומבחינת הרבה ישראלים כמוהו, פרחה היא עובדה מוגמרת. היא "יש" קיים בעולם. יש מישהי שהיא פרחה ומישהי שהיא לא. נקודה. בארת לעומת זאת טוען ש"מיתוס הוא מערכת תקשורת, הוא מסר. המיתוס הוא צורה של מתן משמעות, הוא צורה".

במילים אחרות, כשאומרים על מישהי שהיא פרחה, אנחנו רוצים להעביר לאנשים מסביבנו מסר על היחס בינינו לבין האישה הזאת, יחס שבו הדובר/ת תמיד ייצאו כשידם על העליונה. בראיונות בלוד הבנות פירשו לי את כל הסוגים: "היא פרחה, כלומר היא מטומטמת", "היא פרחה כי היא לודאית", והכי פופולרי: "היא פרחה כלומר אני יכול להשכיב אותה". איכשהו, יש לי השערה שזה לא רחוק מהמסר שאסי דיין ביקש להעביר בקלילות באמצעות השיר שלו. ההגמוניה הגברית של אז, אמרה באמצעות השיר הזה: אנחנו יודעים מי את באמת, מתחת לכל הדאווין הזה. אנחנו בטוחים שבטח הגעת משיכון, שהיית כבולה בכבלי המסורת, או בקיצור היית מזרחית דפוקה. אז אל תעופי על עצמך. בתוך תוכך בא לך הרי לצעוק, שאת פרחה. שאת נותנת. שאת קלה. שאני יכול לעשות עליך מהלך, פשוט כי אני יותר חזק ויותר טוב ממך.

באופן מכאיב, כשראיינתי בלוד נערות יותר שלושים שנה לאחר מכן, הן עדיין שומעות את אותו מסר. כששאלתי אותן אם המושג פרחה קשור איכשהו לחיים שלהן הן אמרו: כן, בטח. בתוך לוד זה מאוד קשור לבנים. "הבנים מנסים לדרדר בנות שיהיו פרחות, כדי ש'יתנו' להן אבל את צריכה להיות חזקה. את חייבת לשמור על הכבוד שלך".

הפרחה היא מיתוס שהתרבות הישראלית המציאה וממשיכה לשעתק מאינטרסים פטריארכליים ברורים

העמדה הבסיסית הזו של "לשמור על הכבוד שלך" ממשיכה כחוט השני לאורך השנים. בכל מקום שבו עולה הכינוי פרחה, שם גם מישהי צריכה להיאבק כדי לשמור על העצמי שלה מכובד וראוי. ואין מדובר רק ברכילות "תמימה" של החבר'ה. הפרחה היא מיתוס שהתרבות הישראלית המציאה וממשיכה לשעתק מאינטרסים פטריארכליים ברורים. העיתון הכלכלי "גלובס", הוציא לפני כמה שנים במגזין הכרומו שלו "MANTALK" גיליון שלם שמוקדש לפרחה: "חיפשנו גבר שנשוי לצפונית שיודה פעם אחת ולתמיד שחייו לא יהיו חיים, עד שלא יממש את פנטזיית הפרחה שלו. למרבה הפלא, כל הגברים במערכת התנדבו לכתוב, למרבה הצער הם הסכימו לעשות את זה רק תחת שם בדוי."

הגיליון שהפנטזיה הגברית המתוארת בו, ממצה היטב את האירוטיזציה של יחסי הכוח, עד כי ברור שהשימוש במונח פרחה הוא רק צורה המאפשרת את הכנעתה של האישה. פנטזיה זו מתעוררת דווקא אל מול נוכחותה של אישה אחרת – בת הזוג של הכותב, אשר אותה כבר לא ניתן להכניע כל כך בקלות. וישנן עוד דוגמאות רבות לאופן שבו החברה והתרבות הישראלית הופכים את מושג הפרחה לעובדה חברתית, למערכת של משמעות משותפת אשר נתפסת ככזאת הודות לחזרתיות הכפייתית על קיומה, בניסיון להוכיח מה שאיננו זקוק כלל להוכחה.

וכעת תורו של הדור הצעיר ללמוד שעור בהלכות פרחות, הודות לפסטיגל המוקדש לשירי צביקה פיק. הפתרון שנמצא הוא פוליטיקלי קורקט בגרסה מתחסדת וצבועה: לשיר את השיר אבל להעלים את המילה 'פרחה'. במקומה יש איזה המהום שמדגיש את העדרה עוד יותר. זהו אתניק וושינג גרסת 2019. לכאורה עושים את 'המעשה הנכון' מבחינת פוליטיקה של זהויות אתנית כיום, אבל בעצם כאשר מוחקים את המילה, מוחקים איתה גם את הזיכרון הקולקטיבי של איפה היא נולדה, ולמה הפכה בימינו.

זה לא באמת משנה אם תורידו את המילה, אם אתם משאירים את הכוונה. אבל הי, אתם בטח נורא מבסוטים מהרעש שנוצר. הפרחה קלת הדעת היא תמיד זו שצוחקים עליה, זו שנדמה לכם שלא הבינה את הבדיחה. אז נחשו מה, היא דווקא מבינה.

ענבר מיכלזון דרורי היא דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בר אילן

 

[1]  שירן (2005) 215

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. שולה ניסים

    אני מנסה לחשוב אם יונה וולך לא היתה יונה וולך אלא יונה שרעבי או יונה בוחבוט איך השירה שלה היתה מתקבלת, אם בכלל מתקבלת. ( מחשבה עצובה )

  2. חזי

    עליזה בראשי. נשמע לי מזרחי?

  3. שרון

    עם כל הכבוד, ויש כבוד – די לחפש מתחת לפנס מה שלא קיים. הפריחה של אסי דיין היא אישה חזקה עם עתיד בורגני סולידי – אלף כיווני עשן, בעל אוהב ומשפחה טובה. מה הסיפור?! אסי כבר אז הבין שהיא האישה הנורמטיבית האולטימטיבית – הפריחה, היא היא האם העברייה, הישראלית היפה, ואתם באמת חושבים שמישהו באמת ינסה להתעסק איתה או לצחוק עליה? די לצדקנות.

    ומה לגבי הפריחה במרצדס של עברי לידר? כולם מבינים שהיא שווה יותר:

    פרחה במרצדס משנה את המקום שלה,
    בסדר החדש רואים את החיים,
    משקפיים על חצי פנים, אוי מושבי העור,
    בחום הזה של תל אביב.

    פרחה במרצדס רק שלא יתחילו להציק,
    מוציאה סיגריה מהתיק עם המשפט המחודד,
    שעוד מהדהד בראש,
    איך לא ידעתי מה ללבוש,

    למסיבה של הבחור עם השיער הצבעוני,
    היה בליין אבל עכשיו הוא רציני,
    איש עסקים שעכשיו הוא טבעוני,
    ואולי הוא בשבילי לנשמה,
    גם מתוקים הם סוג של נחמה,
    רציתי לונדון וקיבלתי מלחמה,
    תראה חבר הפחד לא עובר,
    הוא רק הולך ובא הולך ובא…

    פרחה במרצדס נוסעת על כביש מהיר,
    פנסים כבויים ועוד אידיוט שמאותת
    בשביל להסתיר, אוי מה אתם רוצים,
    אנשים מסובכים

    ואתה נדבק לי אל היד קופץ מסביב,
    כמה שערות על החזה
    בחום הזה של תל אביב,
    אוי תיתן לי מנוחה, יוצאת לבד ולא איתך,

    למסיבה של הבחור עם השיער הצבעוני…

    פרחה במרצדס משנה את המקום שלה.

    אוי, תתנו לה מנוחה. היא כבר שינתה את המקום שלה.

    זה אתם שתקועים.