מדינת ישראל מגדלת ילדים בלי בית

הראשונים להיפגע מהיעדר בנייה ציבורית ראויה שתאפשר יציבות וביטחון לאוכלוסיות החיות בעוני הם הילדים, שכל מעבר דירה קוטע את הרצף התקין של מסלול חייהם וגורם לחרדה מתמשכת • קול העוני – טור חדש
ריקי כהן בנלולוריקי כהן בנלולו

פעילה פוליטית בתנועת הלא נחמדות-לא נחמדים, ממובילות המאבק לדיור ציבורי

משנתקבלה ההחלטה שאתחיל לכתוב טורים דו-שבועיים להעוקץ, היה לי מאוד ברור שהראשונים שאכתוב עליהם יהיו הילדים חסרי הבית. יש לי היכרות קרובה מאד עם הנושא, הן כדיירת דיור ציבורי ואישה שחיה בעוני ומגדלת ילדים בעוני, אבל בעיקר בתור פעילה מזה שנים ארוכות, בהן נחשפתי לעוד ועוד משפחות הנמצאות במצוקות דיור קשות ומרות וזוכות להתעלמות בוטה מצדו של הממסד.

אין ספק שלמצוקת הדיור יש השפעה רבה על חיי המשפחה כולה, אולם הילדים הם שנפגעים יותר מכל עקב היעדר קורת גג יציבה. בשנים הראשונות לחייהם תהיה לכך השפעה מכרעת, וגם בבגרותם – כפי שניתן ללמוד ממחקר שפורסם לאחרונה על ידי מרכז טאוב: "אי שוויון המתהווה בגיל הרך: עוני והישגים לימודיים עתידיים". המחקר מציין בין היתר מעברי דירה תכופים של תינוקות החיים בעוני כתורמים למצבי עקה (סטרס), הנמנים כגורמים שעלולים לשבש את ההתפתחות התקינה של המוח ולהביא לשינויים קוגנטיביים שמשפיעים באופן ניכר על יכולות הלמידה.

תוצאות מחקר זה עולות בקנה אחד עם מה שאני וחברותי למאבק טוענות זה שנים: בכל פעם שילדים עוברים מדירה לדירה נקטע הרצף התקין של מסלול חייהם. ילדים רכים שעוברים מספר דו-ספרתי של דירות עד גיל חטיבת הביניים, אינם זוכרים לרוב את החברים מהמסגרות השונות או בכלל באיזה גני ילדים או בתי ספר הם למדו. החרדה מאובדן קורת הגג מוחשית ונוכחת בחייהם כמו גם החרדה ממעבר דירה נוסף – דברים שפוגעים לא רק בהישגיהם בלימודים, אלא גם בחוסן החברתי, בביטחון העצמי וביכולתם ליצור קשרים חברתיים. רבים מהם סובלים מחרדת נטישה.

החרדה מאובדן קורת הגג או ממעבר דירה נוסף פוגעת בהישגים בלימודים, בחוסן החברתי וביכולת ליצור קשרים חברתיים

מצב זה גם מביא לחוסר אמון של הילדים בכלל המערכות הטיפוליות, שכן בכל מעבר דירה נקטע הרצף הטיפולי במערכות הבריאות, הרווחה והחינוך. כך שגם אם נצא מנקודת הנחה שהמדינה השקיעה אי אלו תקציבים במערכות טיפוליות, השקעה זאת סביר להניח תרד לטמיון כבר במעבר הדירה הבא.

בנוסף לכך, למעברי דירות תכופים יש מחיר כלכלי כבד ורב אותו לא סופרים הכלכלנים: הובלות מדירה לדירה עולות הון עתק והרכוש (אם בכלל היה כזה) הולך ונשחק ונהרס – הרי כמה פעמים אפשר לפרק ריהוט ולהרכיב מחדש? וכמה קשה למצוא דירה ראויה לשכירות כאשר הקלפים שביד השוכרים העניים אינם מאפשרים להם להיות שחקנים שווי כוח בשוק? למרביתם, אין את הערבויות והצ'קים ושאר התנאים לשכור דירה בשוק הפרטי, והיקף החובות שלהם כאמור גדל ומעמיק.

מצוקת הדיור של ילדי וילדות ישראל אקוטית ועומדת לפתחנו. איזה עתיד אנחנו מבטיחים עבורם, כשאנו מתחרים עם טורקיה על המקום הראשון בטבלה עם 24% של משפחות עם ילדים החיות מתחת לקו העוני בקרב מדינות ה-OECD?

לאורך כשלושה עשורים מחסלות ממשלות ישראל את הדיור הציבורי אותו בנו באופן מאסיבי בשנותיה הראשונות של המדינה, כן, דווקא אז כשהיא הייתה ענייה ממש נבנו מעל ל-200 אלף יחידות דיור. היה זה בימים שבהם לקחה המדינה אחריות על שיכון אוכלוסיות, אבל זאת מבלי שנשכח לרגע את הצבע האתני המובהק בו נצבע הדיור הציבורי, שנבנה כמיועד לאכלוס בעיקר על ידי העולים מצפון אפריקה. בעשורים האחרונים הלך המלאי והצטמצם והגיע לשפל של כ-54 אלף יחידות דיור, שכולן מאוכלסות, מרביתן במצב של הזנחה מתקדמת ואף מהוות סכנה לחיי אדם. אם לא די בכך, אין כלל מלאי נזיל וזמין לעשרות אלפי ממתינים האוחזים בתעודות זכאות, ומאות אלפים אחרים נדחקו מחוץ לקריטריונים לזכאות שצומצמו יחד עם מלאי הדירות.

במקום לתקצב בנייה ציבורית ראויה והולמת שתאפשר יציבות וביטחון דיורי ושיקום של האוכלוסיות החיות בעוני, בשלושים שנה האחרונות מוסט התקציב אל מנגנון הסיוע בשכר הדירה. מנגנון זה מעביר משאבים יקרים מהתקציבים המיועדים למחוסרי הדיור אל בעלי הדיור, שכן דמי הסיוע בשכר הדירה נוחתים בסופו של דבר בכיסם העשיר של מי שכבר יש להם יותר מדירה אחת ויש בידיהם נכסים להשכרה. הסיוע בשכר דירה שחוק עד דק ועומד על בין 700-ל1,400 ₪ למי שאינם עומדים בקריטריונים הנוקשים לזכאות לדיור ציבורי, כאשר הנתח אותו הם צריכים להשלים לתשלום השכירות עולה מעל ל-50% מההכנסה הפנויה.

זה לא סוד שהמדינה ומוסדותיה לא מאמינים גדולים בחילוץ כלל התא המשפחתי מעוני, וככל שמדובר בילדים התפיסה הרווחת היא כי יש להפרידם מהתא המשפחתי כדי "להצילם". עדות לתפיסות ממסדיות אלו ניתן לקרוא גם בדו"ח העוני, נספח ה' – החינוך הפנימייתי בישראל כמכשיר לצמצום פערים חברתיים ועוני בישראל. ואכן, במדינת ישראל כ-57 אלף ילדים הגדלים במסגרת החינוך הפנימייתי, כאשר כ-60% מביניהם הם ילדים למשפחות החיות בעוני. כל עוד אין תוכנית שיקום ארוכת טווח לדיור הציבורי, שתגדיר יעדים תחומים בזמן להגדלת המלאים, מצב העוני בקרב ילדים יחריף.

ומלה אישית לסיום. כמי שגדלה בעוני עמוק וקשה, התמזל מזלנו שהתגוררנו בדירת עמידר – גם אם היתה זו דירה דולפת בימי גשמים, שרוח פרצים היתה חודרת מבעד לחלונותיה החסרים. גם במקרים בהם ניתקו אותנו מחשמל וממים, עדיין קורת הגג הזו הייתה דבר אחד ויחיד שניתן היה להיאחז בו בביטחון. אני לא מסוגלת לחשוב מה היה עלינו לו היינו נאלצים, בתוך כל העוני הזה, גם לעבור מדירה לדירה.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.