להקים לתחייה את העבדות בצרפת

ליליאן תוראם, הכדורגלן הצרפתי הבינלאומי לשעבר ויליד האי הקריבי גוואדלופ, הוא אחד משחקני ההגנה הטובים אי פעם. תוראם זכה עם צרפת בגביע העולם במונדיאל 1998 וכן במספר אליפויות עם "הגברת הזקנה" האיטלקית, יובנטוס. בחודש ספטמבר האחרון התראיין תוראם לעיתון איטלקי לאור קריאות גזעניות שהוטחו בחלוץ הבלגי ממוצא קונגולזי של אינטר, רומלו לוקאקו, במשחק קבוצתו נגד קליארי. תוראם אמר בראיון כי התרבות הלבנה האירופית גזענית והיא קיימת כבר מאות שנים, ולשנותה אינה משימה פשוטה. תוראם כמובן דיבר אמת, אך בד בבד עורר את "השד העדתי" ההגמוני בצרפת. צרפתים רבים זעמו על תוראם, התקרבנו ואף האשימו אותו בגזענות כלפי לבנים.

צרפת היא מדינה אירופית המושתתת על עליונות לבנה אשר תופסת את עצמה כמדינה "עיוורת צבעים" (Colorblind Country). רובם המכריע של הצרפתים הם לבנים (נוצרים), ובקרב המיעוטים ישנם שחורים/אַנְטִילִים (קאריביים) אפריקאים, ערבים, יהודים וכיו"ב. הפילוסוף ד"ר צ'ארלס מילס, למשל, גורס כי הכחשה, הסתרה ואפיפת המציאות החברתית של ההגמוניה הלבנה היא פרקטיקה אפיסטמית שכיחה המהדקת את הסטטוס קוו לעילא ולעילא. גם אמנדאיין גאי (Amandine Gay), קולנוענית ואקטיביסטית, טוענת כי צרפת "מצטיינת" בלבלוע מים סביב עברה המחריד לא רק בסוגיית העבדות, אלא גם בכל הנוגע לתקופת משטר וישי הפרו-נאצי במהלך מלחמת העולם השנייה.

הסוציולוגית ואפריקניסטית ד"ר קריסטל מארי פלמינג מאוניברסיטת סטוני ברוק (ניו יורק) נטלה על עצמה משימה – לקלף את שכבות הגזענות הממוסדת הלבנה בצרפת, במיוחד כלפי צרפתים שחורים ממוצא אַנְטִילִי, דרך זיכרון סוגיית העבדות. ספרה, "החייאת העבדות – מורשות גזעיות ועליונות לבנה בצרפת", יצא לאור ב-2017.

ייאמר לזכותה של צרפת כי כבר בשנת 2001 נחקק חוק ביוזמת שרת המשפטים, כריסטין טובירה, הרואה בסחר העבדים האטלנטי ובעבדות ככלל פשע נגד האנושות. ועדיין, מוסדות צרפתיים מקפידים להזכיר את סוגיית העבדות, אך ללא הגורם המבצע. לעומת זאת, קיים חוק צרפתי נוסף מ-1990, האוסר על שימוש בקטגוריות גזעיות במסגרת נתונים המופקים על ידי הממשלה. אין צל של ספק שהחוק הספציפי הזה מהווה מכשיר מוסדי רב עוצמה לסרס דיון ציבורי יסודי בצרפת, כזה שבבוא עת יהיה כרוך בהשלכות פוליטיות תרבותיות וכלכליות.

גם במערכת החינוך הצרפתית סוגיית העבדות לא נלמדת כהלכה: מרואיין אַנְטִילִי רומז כי ספרו המפורסם של אֶמֶה סֶזֵר, "Discourse on colonialism", כלל לא נלמד בצרפת. אני מרשה לעצמי להניח שגם ספריו המופלאים של פרנץ פנון, "מקוללים עלי אדמות" ו"עור שחור מסכות לבנות", לא נלמדים בבתי הספר במדינה. סזאר ופנון היו אף הם אַנְטִילִים, שניהם ילידי האי מרטיניק.

פרקטיקה נוספת העומדת לרשות המדינה הצרפתית היא תפיסת האנטי קהילתנות (Anticommunitarianism) החברתית, שלפיה אל לצרפתים להפנות זרקור על שיוכם האתנו-גזעי במרחב הציבורי של הרפובליקה כי כולם הם "הבנים והבנות של הרפובליקה". צרפתים מקהילות המיעוט השונות אשר פועלים למען קבוצותיהם האתנו-גזעיות מתויגים פעמים רבות כ"מפלגים" ולעתים אף כ"אנטי צרפתים". אי לכך, העליונות הלבנה בצרפת מרופדת היטב לא רק משפטית אלא גם חברתית, ממלכתית ופסיכולוגית.

צרפת ככוח אירופי אימפריאלי בנתה רשתות עצומות של עבדים באיים הקאריביים ובאוקיינוס ההודי, דהיינו מחוץ לגבולותיה, להבדיל מארה"ב. עד היום חיים צאצאי מתיישבים צרפתים כמיעוט מספרי זעום במספר קולוניות לשעבר. אותם צרפתים מנהלים אורח חיים ברמה גבוהה לאין שיעור מהמקומיים. לרשותם משאבים עתירי ממון שעברו בירושה וכמובן גם תמיכה מהמטרופולין הצרפתי (Métropole) בפריז. צרפתים אַנְטִילִים מביעים תמיכה באחיהם ואחיותיהן באיים המנהלים מאבק אזרחי לרפורמות מרחיקות לכת לנוכח "העבר" הקולוניאלי וההווה הכלכלי הניאו ליברלי. חשוב להדגיש שהאיים האַנְטִילִים נשוא המחקר (TOM-DOM) מהווים חלק בלתי נפרד מהריבונות הצרפתית. בשנת 2009, מחאות חברתיות על המצב הכלכלי הקשה באי גוואדלופ הובילו לשביתה בת 44 ימים. לנוכח הפערים הכלכליים העצומים בין המיעוט הצרפתי הלבן המשגשג לעומת הרוב השחור העני יחסית, התפרצות אלימה בסגנון "המהפכה הצרפתית" בקולוניות לשעבר היא רק עניין של זמן.

העליונות הלבנה הצרפתית ותופעת העבדות שזורות זו בזו. פלמינג מגדירה באופן אירוני את הגזענות בצרפת כ"זמניות גזעית" (Racial temporality). אין הדבר אומר כי הגזענות בצרפת הינה נחלת העבר, אלא נעוצה בעבר הקולוניאלי, בהווה ובוודאי גם בעתיד הנראה לעין. פלמינג מוצאת לנכון לקבע את המודעות הגזעית האַנְטִילִית במקביל לעבר האכזרי מנשוא של העבדים והאפליה המתמשכת נגד צאצאיהם. היא התחקתה במשך מספר שנים אחר פעילות חוץ פרלמנטרית של צרפתים ממוצא אַנְטִילִי הפועלים לשימור זיכרון העבדות, אותה חוו אבותיהם על בשרם. מהגרים בני דור ראשון רואים בתופעת העבדות גורם מהותי יותר בזהותם האַנְטִילִית בהשוואה למהגרים מהדור שני. רבים מהם ממסגרים את אבותיהם כאובייקטים של סבל מחד גיסא וסוכני שינוי של תרומה לאומה הצרפתית מאידך גיסא. מהגר אַנְטִילִי בשם ג'קי מספר בגאווה שאבותיו העבדים בנו את ארמון ורסאי. הצרפתים האַנְטִילִים לא ממהרים לגלות את השורשים המשפחתיים מחוץ למדינה, הם "פשוט כאלה".

זה מזכיר לי את האמירה של מלקולם אקס לפיה המילה הבזויה שמתחילה באות N נועדה למחוק את ההיסטוריה והמורשת האפריקאית האותנטית של השחורים בארה"ב. על כן, הזהות השחורה והאַנְטִילִית בפרט בצרפת קשורות בעבותות לסוגיית העבדות.

רוב המהגרים האַנְטִילִים סבורים שפיצויים לצאצאי העבדים כלל לא ישימים – לא רק בשל התנגדותם התקיפה של צרפתים רבים, אלא מכיוון שישנה עוד כברת דרך ארוכה בצרפת לטיפול ממלכתי ויסודי בגזענות, על כל נדבכיה. כדי שהשינוי המיוחל יגיע, מורשת העבדות צריכה לשפוך אור על הגזענות המובנת בצרפת מקדמת דנא. האתנוגרפיה המרשימה של ד"ר פלמינג בספר בהחלט מראה דווקא כי ישנה תקווה לפרוץ את חומות השתיקה בצרפת סביב הגזענות הממוסדת – באמצעות החברה האזרחית.

תום יפרח הוא מורה ואיש חינוך

Resurrecting Slavery: Racial Legacies and White Supremacy in France / Crystal Marie Fleming