• לאה צמל
    גנובה עליה
    זכרונותיה של מתמחה לשעבר במשרד של לאה צמל
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    טור חדש של ריקי כהן בנלולו על מאבק יומיומי לחיים בכבוד

דברים נתונים ואין פתחי יציאה

"נבדה" של מיטל זהר הוא חלל הרוחש תחת חלליו, קופסא שחורה, מרתף אפלולי ואין מפתח אחד. המפתח הוא צרור סיפורים שעליהם מונח הבית כמו ספינת רפאים. זהר הופכת את הקריאה לעונג שהוא לא רק אינטלקטואלי, אלא גם פרוורטי, ולכן גופני כל כך, מפתה כל כך ומצמרר
איה אליה

לספרה הראשון קראה מיטל זהר 'הבית לקח'. ספר שירים דק שפורט את הבית לפרוטות, על חדריו ועל חלליו. כל פרוטה כמיתר נפרט המפיק תו יחיד, צלול מאוד, שמהדהד במרחב הקריאה עד שהוא נחלש, מתפוגג, ומה שנשאר הוא האוויר שמתנדנד. לספרה השני, פרוזה פרוקת איברים, קוראים 'נבדה'. מה היא נבדה? כמעט בכל הראיונות שנערכו עם זהר סביב הספר המפעים הזה נשאלה על הכותרת. זהר נתנה תשובות שונות, כולן מעניינות, אבל מה שבהיר הוא שנבדה היא נ.צ בשטח אחר, בלתי מפורז, עצם זרה שננעצת, על כל פנים – היא איננה הבית.

האמנם? ספר השירים שלה פורש בעדינות את מערכת היחסים עם האם ועם אהובות. האם היא הנמענת ברוב השירים, והנמענת המרכזית של יצירת הביכורים. האם נלחמת לאורך שנים במחלת הסרטן, אבל בו בזמן שהיא חולה היא גם אֵם חזקה, עוצמתית, דומיננטית. האובדן של האם מתגלגל לאובדן הבית, מעלה את השאלה האם היה שם הבית מלכתחילה? או איזה מן בית הצליח הבית שהיה להיות. בשיר האחרון, זה שמעניק לספר את כותרתו, הדוברת אומרת: "הַבַּיִת לָקַח אֶת הָרַגְלַיִם שֶׁלּוֹ וְהָלַךְ" והיא, הבת, הכותבת, (והקוראת שאיתה), נשארות תלויות באוויר, בגובה ובמרחב לא מפוענחים, אולי כמו מקום שלא היה מעולם, ואולי כמו מרחב זר עם שם מוכר: נבדה.

מיטל זהר

'נבדה' נפתח בשני צלילים הניתכים זה בזה. באמצעות רטוריקה חסכנית והטון המדווח, לאורך שורות שנפתחות בציון זמן ומקום, נשברת התהודה של ההתרסקות. "באוגוסט 1978 הוא התרסק" [עמ׳ 7]. תקתוק המטרונום של הרטוריקה הדיווחית ניתך בבום הכביר, היחיד, של פגיעת המטוס בקרקע המדברית. "הוא", כפי שיתברר בקרוב, וגם מי שמסומן כחשוד מרכזי למן הרגע הראשון, "הוא" – הוא האב. זהר לא הולכת רחוק מהבית. להפך, היא נכנסת אליו. נבדה שמדברת על ואל האב, חוברת לספר הקודם. שני הספרים מצטרפים זה לזה, הם מרכיבים בתמונה רחבה יותר, דיוקן של מקור, מכורה של כותבת. שפת אם ושפת אב אינן שתי מערכות שונות מקבילות בלתי נוגעות, הן שני תדרים שונים שרוטטים באותו יקום רב ממדי, מורכב. יותר מש'נבדה' היא מעבר לגבולו של הבית, היא חלל הרוחש תחת חלליו, קופסה שחורה, מרתף אפלולי ואין מפתח אחד, המפתח הוא צרור סיפורים שעליהם מונח הבית כמו ספינת רפאים.

"פעם אחת בלעה אותו האדמה. הייתי קטנה, עמדנו בתור בסוּפֶּר. חיבקתי אותו. פתאום הוא הדף אותי בשתי ידיים, בכוח. כשהרמתי את הראש הבנתי שזה לא הוא, שזה מישהו אחר, דומה לו, התחלתי לרוץ בין המעברים. לא מצאתי אותו, אני לא מוצאת". [נבדה, עמ' 9]

הפרגמנטים בנבדה ממוספרים. מכתיבים קצב קריאה מסוים. בין אחד לשני זהר מביימת את הקוראים והקוראות שלה להפוגה. רק בפרגמנט השישי נבדה מצליח לספור עד שלוש. כמו על מערכת צירים אנכי ואופקי, בין שתיים למינוס אחד יש, גם, אפס. "המשכתי לשבת בכיתה גם בהפסקה, עם הכנף ביד, נושפת ונושפת, כמעט מתעלפת מהיפרוונטילציה, רק שמשהו יקרה". "בכל זאת הייתי הבת שלו". [8]

סמוך לתחילת הסיפור־ספר (ויש לשים לב שמראשיתו ומתוך שהוא מסופר, הסיפור הוא סיפור שלא סופר, "מעולם לא". לא למספרת [7]), האב מגיע לבית הספר, מבנה מאוכלס ילדים. לא האב הוא שבא, הבת היא שמביאה את אביה ("היינו צריכים להביא הורים" [8]). כמו שהורים מביאים ילדים לעולם, המספרת מביאה את אבא, והאבא הזה הוא "סיפור אחר". הביקור מתואר כפיאסקו זוטא. האב לא מצליח לעמוד במשימה, הוא לא מצליח לספר את הסיפור שלו, והפרגמנט נחתם בהוראתו של האב "לנשוף". "המשכתי לשבת בכיתה גם בהפסקה, עם הכנף ביד, נושפת ונושפת, כמעט מתעלפת מהיפרוונטילציה" [8]. לא רק הבת/המספרת, גם הסיפור משתנק. הפרגמנט ממנו מובא הציטוט האחרון ממוספר "0", לציון נקודת ראשית שהיא גם נקודה של מפגש בין ציר הרוחב לציר האורך. קודם לו פרגמנט "1-", לפניו מופיע פרגמנט "2", שלפניו נכנס פרגמנט "בין 1 ל־2". השיטה הממוספרת של זהר היא סדר לכאורה, או סדר שעבר על דעת עצמו, היפר ארגון, היפר מנייה.

כריכת הספר

לסוּפּר הארגון של הסיפור, חלק מהותי בנראות ובספרות של 'נבדה', מרכזי גם, בסוג החוויה הייחודית והמורכבת ש'נבדה' גולל. המקטעים המתחברים זה לזה במרווחים מסמנים לקוראת עוד קודם הקריאה כי את הספר שבידיה אפשר ללכת, שלא לומר לפסוע, בלי "לשבור זיעה", בצעדי תינוק. מנקודת ההתחלה של כמעט כל אחד מהפרגמנטים נשקפת לעין גם נקודת הסיום, השורה האחרונה, התחנה הבאה. וכך, משפט מתנפץ כמו משפט הפתיחה של הספר, התרסקות לתוך תעלה, רחוקה, בנוף לא מוכר במדינה עם שם שמצלצל לא מכאן, מתערסל בתוך התנועה בת הקיימא והאפשרית כל כך של תשע וחצי שורות עד עצירת הנשימה הבאה.

הכתיבה של זהר בהירה אך מרוכזת, חומר העלילה שלה טעון, אבל הצורה שהיא בוחרת לסיפור שלה כל הזמן משדרת לקוראת – ולמספרת –  שהיא איתה, והיא יודעת. גם כשהתוכן האצור הוא בלתי יאומן ובלתי אפשרי, הצורה הסיפורית מבטיחה כי בכל רגע נתון נעשה המקסימום מהמינימום ההכרחי. האִם את הסיפור היה אפשר לספר אחרת? המספרים שעוצרים בין "1 ל-2", שחוזרים לנקודת האפס, חוזרים שוב לתנועה קדימה על ציר לינארי, ואז שוברים את ההגה ל"17-", לגרף אחר ("*") –  מזכירים, (לא שאפשר לשכוח), את הפאניקה, את ההיפר. כי זהר לא מסירה מעצמה אחריות. זהר היא כותבת ששומרת על קשר עם הקורא שלה, שקובעת את סדר נשימתו, מדריכה אותו, אם רק יעקוב אחרי ההנחיות, אחרי הקצב, גם היותר מדי יהיה ל… אבל זהר גם תובעת. נדרשת כאן קריאה אחראית, בו בזמן שהיא נעשית בשקט, ושהיא מפוכחת, היא ערה לסירנות שמייללות, ללב שמחסיר פעימה ומאיץ. כשהאב מגיע לספר בכיתה על המקצוע שלו, המעניין, הוא, המספרת אומרת, "התעכב יותר מדי" [8]. שלא כמוהּ, הבת שלו, מספרת שאין בהתעכבות שלה שום דבר שאין בו מידה. כן, ישנם עיכובים שהם עיכובי אין ברירה.

הוא מלשין עליה כשהיא מאוננת מול RTL, מניח לה מגבת קרירה על המצח בלילות כשהיא חולה, לא שומע כשהיא קוראת לו בחלל בית החולים בו האם מאושפזת, מתגנב למטבח בלילות, נרדם לרגע על ההגה עם אוטו מלא בני משפחה (אישה, ילדים), לוקח אל ואוסף מאימונים. הרבה דברים קורים בין האבא והבת, הרבה דברים קורים בין עמודים 10 ו-68. בחלק הארי של הספר מניית הפרגמנטים מתקדמת על פי ספירה מסיונרית. וגם אמריקה מתגלה, קצת. היבשת האחרת האחרת, המדינה החופשית, יש לה תכונות. למשל: "נבדה נמצאת באזור פיזיוגרפי שנקרא פרובינציית אגן ורכס" [59], "אם קופצים מגשר הזהב, מגיעים למים תוך ארבע שניות" [53], "אורכה של Highway 50ה4,841 קילומטרים" [45], "אתה אף פעם לא מגלה את אמריקה, אמריקה מגלה אותך" [21].

המספור נרתם אולי לתנועה הלאה, אבל התוכן זז בין כל היבשות ובין כל הזמנים, היחס של האב לבתו, היחס של הבת לאביה נעים בספירלה פנימית, אחורה וקדימה, לתוך עצמם, מערבולת בה סן פרנסיסקו ותל אביב, נבדה וישראל – מסתירות זו את זו ומגלות זו את זו, בדיוק כמו הווה, עבר, מה שעבר בדמיון ומה שעובר בו עכשיו. כל הדברים האלה, כל המקומות, קשת היחסים, כולם נכנסים גם במרווחים חדשים, המבנה החדש והתחום בשלושה העמודים: 69, 70,71. בשלושת העמודים האלה אותם חומרים נפיצים שמאכלסים את הספר כולו, פתאום מתפזרים אחרת, מה קורה?

גם כשהתוכן האצור הוא בלתי יאומן ובלתי אפשרי, הצורה הסיפורית מבטיחה כי בכל רגע נתון נעשה המקסימום מהמינימום ההכרחי

אין מספרים. בין עמוד 69 לעמוד 71 המבנה נעדר כותרות משנה:  שורות של פרוזה, שאינן קצוצות, אבל מופיעות במרחק כפול זו מזו. רובן באורך של שורה בודדת או שורה וחצי, להוציא פסקה אחת ומחצית הפסקה האחרת. אין מיון, אין גדרות, רק המרווחים הרחבים והלבנים.

בין עמוד 69 לעמוד 71 המספרת של 'נבדה' נושמת, יש אוויר. כמעט כמו של אנשים מודטים, כמו של אנשים ישנים. בין כל נשיפה לשאיפה ממתינה מנוחה, ובה בעת, כל נשימה ושאיפה מוכלות באותו הרצף, אין הסגה. "בין טראמפ לג'ון מקיין הוא היה בוחר באחרון" – לזהר יש כישרון לספק את היצר הפטישסטי שמרטיב את הטקסט, שעושה סיפור לספציפי, ואת הקריאה לעונג שהוא לא רק אינטלקטואלי, אלא גם פרוורטי, ולכן גופני כל כך, מפתה כל כך ומצמרר. מרווח הנשימה הזה מסתיים בארבעה איברים שכדאי להתעכב עליהם. המספרת מורידה הילוך, ומאטה ורגע לפני שנראה שאולי תהיה כאן עצירה (דממה דקה): "השולחן הזה, שאני כותבת" – [השולחן שהיא כותבת, לא השולחן שהיא כותבת עליו] – "הוא שילם עליו במיטב כספו". צרור המפתחות שלו – "פעם זה היה הצליל שהכי אהבתי"; "אפרסמונים"; "הוא מושך אותי חזרה". אם היה ספק, אחרי כל הכאב, נחשפת האהבה, נטישה אחרי נטישה, ואחרי כן: חזרה. מה היא החזרה אל האב?

הבית לקח. ספר שיריה של מיטל זהר

מבעד לנשימה הראשונה מחכה אב. האם היא שניתנת מראשית. גופה העוטף מזכה אותנו בקשר שאינו  תובע מאיתנו דבר. גופה הכּוּלִי הוא המזין אותנו מבלי שנפצה פה, המתרחב לעומתנו ללא שנבקש. אחרי ההיות הפאסיבית הזו, אחרי המעבר האיום דרך הצוואר הדחוק, התביעה הראשונה שתובעים מאיתנו החיים היא הנשימה. אנחנו בוכים משום שאנו נושמים, משום החיים. אחרי כן, רק אחרי כן, נפגוש, אולי, ברצונו, כי יכיר בנו ונכיר אותו: האב.

האם נטי, המספרת של 'נבדה', מכירה את אביה? לכאורה, האב לא מתיר. הוא מספר עוד סיפור ועוד גרסה, דובר על אחרים (השכנים שמתים כשתשובה לשאלה מה קורה, מספר ההרוגים והפצועים), אבל כוח הסיפר של נטי כה רב שכל הסיפורים כרוכים כריכה אחת. תפורים בחוט. שני עמודים לפני שהארגון משתנה והמספרים נשמטים הגוף האחד מתגלה: "יש לנו גוף גדול, רזה וחזק, וקעקועים על שתי הזרועות. יש לנו שפה תחתונה עבה ושפה עליונה דקה, ואף גדול…" [65]. גוף אחד, אולי קורפוס: ספר, ספר בו מתעברת הבת הסופרת, הבת המספרת באב מוציאה אותו לאור, מביאה אותו אל אוויר העולם.

הסיפור כתוב מילים אבל המעשה הסיפורי לא מתיר אלא לגעת בשארות הבשר, באתר היסודי ממנו אין לעצמי לאן לברוח

איזה אב נולד? בו בזמן שהאבא ב'נבדה' הוא אב שללא הרף חומק, הוא גם אב ספציפי, עושים אותו לכזה הפרטים, הגוף המסוים, הכמעט זהה ומשותף עם הבת. הסיפור כתוב מילים אבל המעשה הסיפורי לא מתיר אלא לגעת בשארות הבשר, באתר היסודי שממנו אין לעצמי לאן לברוח. הגוף, אמא, אבא – דברים נתונים ואין פתחי יציאה. הנוכחות-נפקדות של האמא בספר הביכורים אינה הנפקדות הנוכחות של האב בספר הפרוזה. היעדרותם של המתים אינה שווה לחיים המפנים אלינו עורף. על מנת לשוב ולפנות לאֵם נדרשת שפה אחרת, שפת השירה, דיבור שהוא מהסדר של המוזיקה, לשון שאינה ביומיום. והאבא שבסיפור? המטוס התרסק, הבית לקח, וכל המקרים שיכול להיות שהיו באמת: עוגיות של פֶּתִי בֶּר, נפילה מהעץ, נסיעה על כביש ישר באמריקה התיכונה, כביש שטוח, אינסופי – באלה מונח מעין יֵש אקסיומי, אין מקום של ויכוח, לא ניתן להטיל ספק: מערכת, יחסים.

זה ספר צנום, "דק גו". עצום במטען רגשי. עלילה מפלחת לב, התרסקות, אם שחלתה ואם שאיננה, אבא ובת שלא מצליחים ליצור קשר עין ובכל זאת, הקשר שיש, והשארות, הנטישות שנשנות, הסליחות שחוזרות, כל אלה ניתנים לקריאה, כמו שנאמר על הספר הזה יותר מפעם אחת, בלי הרף, באותה הנשימה.

איה אליה היא עיתונאית ויוצרת תיעודית

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.