• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

"סיפור העלייה שלי" שובר את הפייסבוק

אחת אחת מעלות נשים יוצאות ברית המועצות את סיפורי העלייה שלהם לקבוצה בפייסבוק, שהופכת לתיבת תהודה של דור, מכאוביו והישגיו. "אלה צעדים של החלמה," אומרת לנה רוסובסקי, מייסדת הקבוצה • ראיון

מי שנקלע בשבועות האחרונים במקרה או במכוון לקבוצת הפייסבוק "רוסיות בלי חוש הומור וחבריהן", נחשף לתופעה חברתית מרתקת: עשרות רבות של נשים מעלות בזו אחר זו את סיפורי העלייה שלהן לישראל – בעיקר מגל העלייה הגדול מברה"מ בשנות התשעים. הסיפורים, כדרכם של סיפורי הגירה בכל העולם ולאורך ההיסטוריה, מפעילים בקלות את בלוטות הדמע. חלקם כתובים בקצרנות מאופקת, חלקם יותר בפירוט, ולמרות הדמיון הרב בין סיפור לסיפור – הם מצליחים להתבדל אלה מאלה, כל אחד מהם כומס בתוכו את החלום ושברו, את הפרספקטיבה המשככת של מרחק הזמן.

"עכשיו תורי," רבות מהן כותבות לפני שהן מגוללות את הסיפור הפרטי שלהן, על קווי המתאר הייחודיים שלו (גם גברים כותבים, אם כי הרבה פחות). הטקסטים הללו הולכים ומצטברים תחת ההאשטאג "סיפור העלייה שלי", וכל אחד מהם גורף עשרות עד מאות רבות של לייקים, ותגובות של הזדהות, שאלות ושיתוף. סיפורים רבים עולים לצד תמונות מצהיבות מאלבומי המשפחה, כאלה שהנציחו את הילדות/נערות רגע לפני העלייה או רגע אחריה, עם בני משפחה או עם צעצוע אהוב שנשאר מאחור.

לנה רוסובסקי, מייסדת הקבוצה והמנהלת שלה, גם היא נפעמת מול האשד הנוהר הזה. היא מספרת שהיא וחברותיה עובדות קשה בימים אלה בקריאת הסיפורים לפני שהם עולים לאוויר, כאשר היא עצמה גם מקבצת אותם לכדי ממואר קולקטיבי שיראה אור בדפוס. רוסובסקי (37), עורכת ומגישה ברדיו "כאן תרבות" ורדיו "כאן רקע" בתאגיד השידור, הקימה את הקבוצה בשנת 2014, בעקבות התבטאות מיזוגנית כלפי דוברות רוסית בערוץ 1. "לפני המונדיאל היה אולפן של גברים שדיברו על על האירוע ומישהו אמר שם 'שמעתי שרוסיה מארחת את המונדיאל הבא… מעניין איפה זה יהיה, בדירה שלה בדיסקרטיות או בבית מלון'. אני הזדעדעתי ואמרתי שלא יקום ולא יהיה שנשים דוברות רוסית יקושרו ככה בשידור ציבורי הממומן מכספי הציבור באופן בוטה לזנות".

רוסובסקי כתבה מכתב לנציב תלונות הציבור והקימה את קבוצת הפייסבוק בכדי שנשים נוספות יצטרפו לתלונה שלה. "מטרת קבוצה זו היא להוות במה ומרחב לדיון בסוגיות של גזענות ומיזוגניה כלפי יוצאות ויוצאי ברית המועצות לשעבר וחבר העמים" – כך נכתב בהגדרה של מטרות הקבוצה, המונה כיום כ-18,500 חברות וחברים, מספר שנמצא בעלייה מתמדת. "נוצרה פלטפורמה, ופתאום אנשים התחילו לשתף בסיפורי גזענות שהם חוו. הבנתי שאנשים צריכים מקום להתבטא. הבנתי שזה צריך להיות בעברית, כי לדור שלי יותר נוח להתבטא בעברית".

יש לך הסבר לפשר העיתוי שבו נפרץ הסכר הזה של סיפורי העלייה?

"יש כמה הסברים. ראשית, המרחב המסוים הזה של הקבוצה מאפשר את הדבר הזה – הסיפורים האלה לא היו יכולים לעלות במקום אחר בפייסבוק. הניהול שלנו הוא קפדני מאוד ואנשים מרגישים יותר ויותר נוח ובטוח לחשוף את עצמם עם השנים. שנית, היו לנו גלים כאלה גם בעבר – שמישהו משתף פתאום במשהו אישי, וזה מגרד את הפצעים של הקוראים האחרים וגורם להם לכתוב על החוויה שלהם. בעבר היו גלי סיפורים כאלה שעסקו במבטא, באלימות בבית הספר, בבעיות במשפחה וכך הלאה. דבר גורר דבר. אנשים רואים שהתגובות מלאות הזדהות ושאין תגובות שליליות, אז אנשים מרגישים נוח לשתף גם. הסבר נוסף, שאיני בטוחה אם הוא נכון, הוא דווקא הלגיטימציה שניתנה לאחרונה ברמה הממסדית, למשל עם כינון 'יום העלייה'. כשהכניסו את זה לחוק, זה נותן איזה הקשר לספר את הסיפור. רוח גבית."

לנה רוסובסקי. "מישהו משתף פתאום במשהו אישי, וזה מגרד את הפצעים של הקוראים האחרים". צילום: CC BY-SA 4.0 Borisshin

ביוני 2016 נכנס לתוקפו "חוק העלייה" שלפיו מדי שנה בז' בחשוון יצויין יום העלייה, כמחווה למפעל המבוסס על חוק השבות, שהביא לישראל בשנות התשעים כמיליון אזרחים מברה"מ לשעבר. "לא התרגשנו מזה יותר מדי," מדגישה רוסובסקי, ומסבירה שלכל אחד מהעולים יש יום פרטי, דרמטי, בגורל המשפחה/האינדיבידואל שמציין את המעבר המהפכני הזה. כ-300 סיפורים אושרו עד כה על ידי מנהלות הקבוצה (ריטה וולוסין, אסתי שנדרוביץ', יבגניה גלוחמן, בתאל פרחו, ויקטוריה גולצמן ורוסובסקי עצמה), שמנוהלת ככלי תקשורת לכל דבר, וישנם עוד כ-150 שממשיכים לזרום בקנה.

אולי הסיבה לשטף הזה, היא תוצאה של התבגרות – אחרי שמדחיקים טראומה, אפשר לדבר עליה.

"נכון. הדור שהגיע לפה כילדים/בני נוער, כבר יש להם ילדים, והילדוּת שהם עדים לה מציפה אצלם דברים. זה מסביר באופן כללי מה שקורה בקבוצה, ועכשיו זו התנקזות. הרבה מאד כותבים לנו שזו פעם ראשונה שהם חושבים על הנושא ומציפים אותו בפומבי".

מתוך סיפורהּ של אירה ארליכמן וייסברג:

"אמא שברוסיה הייתה מורה מוכרת למתמטיקה, עבדה כאן בעבודות פרך יום וליל – בדידות קשה. כל אחד וההתמודדות שלו. איני שופטת חלילה אלא ההיפך, מודה על הקורבן שהקריבה למעננו כשהיו חורפים שלמים שהלכה עם נעליים קרועות, העיקר שנלמד ויהיה לנו אוכל במקרר…

הגעתי לבית ספר מלא בילדים עולים, שאף אחד מהם לא רצה לדבר איתי. מורה למוזיקה רוסיה שצורחת עליי בעברית על אף שיודעת שאיני מבינה מילה בעברית. וכך בלית ברירה, מהר מאד למדתי את השפה. את השם סירבתי לשנות עקרונית. הרי גם ככה הכל נלקח ולא נשאר כלום.

שנים של התעללות נפשית, פיזית, מכות רצח. חבורה שרודפת, מקיפה וגונבת באופן סדרתי כריך אומלל, עד שפשוט פחדתי להגיע לבית הספר. לאיש לא היה איכפת .. עד שאמא שלי הגיעה ובעברית דאז העילגת שלה, צעקה על המנהלת וממש ניערה את הילדה שהנהיגה את מסע ההתעללות השיטתית והיומיומית."

זה גם קשור בעיניך לכך שמדברים בשנים האחרונות יותר על גזענות? כלומר, את מחברת את זה לעוד קהילות שמדברות את הסיפורים שלהן?

"כן, בהחלט, כל הדבר הזה נולד בתוך ההקשר של שיח הזהויות. אני שואבת השראה מהמאבק הלהט"בי, המזרחי, הערבי. יש לי הרבה חברות מעדות המזרח ודיברנו המון על המאבק המזרחי. זו היתה התקופה שבה גם 'ערס פואטיקה' התחילה להתהוות, כל הדברים האלה שלא היה לי מושג לגביהם גרמו לי להרבה מחשבות. אמרתי לעצמי – מעניין מה עם דוברי רוסית, בהקשר לכל השיח החברתי".

נטליה זורבובה, "בנות", 2017

האם הסיפורים האלה הם מאפיינים של דור מובחן?

"קשה לדבר על זה בצורה חד משמעית. יש מושג סוציולוגי שנקרא 'דור אחד וחצי', המתאר אנשים שעברו סיטואציה של הגירה בגילאי בית הספר. אני לא לגמרי חותמת על המושג הזה, למרות ההיגיון הפנימי שלו, משום שהוא מסכך את החוויה של הילדים וגורם לנתפס כאילו לא מדובר בדור ראשון – בעוד שזה דור ראשון לכל דבר, לא חצי. אפשר לומר שהקבוצה עוסקת בכל מה שקשור בדוברי רוסית – מהמגזר הרוסי ועד הנציגים שלו בכנסת – וחבר'ה שנולדו בישראל או שהגיעו בשנות ה-90 מוצאים את זה מאוד רלוונטי עבורם. בקבוצה יש כ-80% נשים, והגילאים נעים בין 25 ל-40. כשהקבוצה החלה לגדול, צירפתי אליה פעילים חברתיים, אקדמאים, עיתונאים – כדי שעוד אנשים ייחשפו לשיח הזה. לכן, לדבר על דור – זה טריקי. אנחנו לא מדברות כאן רק על מי שעשו עלייה, אלא גם על מי שנולדו כאן למשפחות דוברות רוסית".

את אומרת שהקמת קבוצה פמיניסטית שיש בה גם גברים, למה בעצם?

"כי גם גברים יוצאי ברה"מ סובלים מגזענות, וידעתי שאין להם מרחב שמאפשר להם לדבר על זה. רציתי לאפשר גם להם להתבטא, לעבד את הרגשות והמחשבות וגם הזדמנות לריפוי".

באדיבות לוד גרקו

מתוך הסיפור של לוד גרקו:

"ביסודי למדתי שכולם אותו דבר, שאין הבדל בין עולים מברה"מ או אתיופיה, בין צברים שההורים שלהם תימנים או מרוקאים או פולנים. כולם היו רעים באותה מידה, כולם היו אלימים באותה מידה ופחדתי מכולם באותה מידה.

הקושי הגדול ביותר הוא ההתבגרות המהירה. לא סיפרתי להורים כלום אף פעם. להורים עולים יש צרות משל עצמם, הם צריכים אותי חזקה ועצמאית ובוגרת, שלא מבקשת שום דבר ומקשיבה לכל מה שמבקשים ממני…"

איך את מתייחסת למתחים שהסיפורים האלה מציפים, באשר לחיכוך שנוצר בפריפריה בין מזרחים לבין העולים מברה"מ בשנות התשעים, כשהממסד בעצם זרק אוכלוסייה מוחלשת לתוך טריטוריה של אוכלוסייה מוחלשת – ואמרו לשתיהן – תילחמו?

"סוציולוגים כתבו על זה הרבה לפני שאומר את מה שיש לי לומר… רוב דוברי הרוסית הגיעו לפריפריה, שבה הרוב היה אוכלוסייה מזרחית מוחלשת. אלה לא היו שכונות טובות בירושלים או בתל אביב. זה מפגש פתאומי שלאנשים לא היה מידע לגביו – לא הכינו את דוברי הרוסית לגבי מי שהם יפגשו פה, ולא את האוכלוסייה שהייתה פה לגבי מי שמגיע. המפגש הזה, דווקא בפריפריה, הוא מאוד טעון. עד עכשיו.

"כשנחשפתי לשיח המזרחי, לא הבנתי את תחושת השוליות. הם היו ישראלים בשבילנו, רצינו להיות כמותם. הם היו האנשים שעל הסוס"

"מצד שני, אי אפשר להתעלם מזה שכמובן הרבה משפחות וחברויות נוצרו על בסיס הקשרים בין מזרחים ליוצאי ברה"מ. כשנחשפתי לשיח המזרחי, זה היה לי מוזר נורא. לא הבנתי את תחושת השוליות, כי הם היו ישראלים בשבילנו – אנחנו רצינו להיות כמותם. הם היו האנשים שעל הסוס".

נדמה שאחד השיאים בדיון על ההקשר הזה היה בפרשת הציורים של זויה צ'רקסקי.

"הדבר הזה כבר נחרש מכל הכיוונים. זה מצב מאוד מורכב, ואני מקווה שנבשיל מכל הצדדים לפרום אותו בצורה עמוקה וחכמה. אנחנו מתקרבים לשם, זה קורה לאט לאט, אבל אנחנו עדיין מלקקים את הפצעים שלנו. אפילו שלושים שנה אחרי. אלה צעדים של החלמה – גם של כל קבוצה בתוך עצמה וגם ביחס שבין הקבוצות השונות. בגדול זה תהליך הבראה של החברה, שאני מקווה שאנחנו בדרך הנכונה לסיומו".

בגדול, האם את יכולה לשרטט תמורות שחלו ביחס בין העולים משנות התשעים לבין החברה ה"קולטת" ועד היום?

"חל שינוי דרמטי מבחינה פוליטית, מרקם החיים היומיומי, השכלה, תעסוקה, היטמעות בתרבות המיינסטרים וכולי. הסיפורים שאנחנו עדים להם עכשיו צצים בין היתר כי הרבה יותר קל להרים את הראש כשאתה עומד על הרגליים. פתיחת הפצעים, נוסטלגיה, ונטילציה – פתאום אפשר להתפנות לזה, קודם כל ברמה הרגשית. אבל יש עדיין בעיות רבות שלא נפתרו והן קריטיות, כמו הורים שמזדקנים בלי פנסיה ובלי דירות, וזה על הכתפיים של הדור שלנו. לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, השכר במשקי בית של דוברי רוסית הוא עדיין נמוך יותר מאלה של צברים".

אמא שלך פירסמה בימים האחרונים פוסט גאה בקבוצה. לאור סערת הסיפורים הזו, מתפתחת שיחה על הכאב הזה גם עם דור ההורים?

"מישהי ביקשה ממני שאתרגם את מה שכתבה ברוסית. מדובר באימא שקראה את כל הסיפורים שעלו, וכתבה: 'אני מדור ההורים, אני רוצה לבקש מכם סליחה, סליחה שלא היינו איתכם, סליחה שעבדנו 20 שעות ביממה'. הרבה אנשים כותבים לי שזו תרפיה. יש בתוכנו כאב גדול מאוד שהשתקנו במשך שנים. הדור שלי הדחיק את הבעיות שלו, כי ראינו כמה היה קשה להורים."

יש גם כעס כלפי הממסד?

"קשה מאוד לדבר בצורה מכלילה לגבי זה. מצד אחד, יש מי שאומרים שהיה צריך להכין יותר את השטח. מצד שני, המדינה לא הייתה ערוכה. ובתוך זה, צריך לזכור שניצלנו מחיים במרחב הפוסט-סובייטי המתפרק. אז זו סיטואציה מורכבת ולכן הרבה מאוד מודים למדינת ישראל, שכמובן היו לה את האינטרסים שלה בתוך כל זה. אבל המשפחה שלי זכתה לא לסבול מאנטישמיות. לפעמים אני חושבת על זה, איזה שחרור זה כשאתה לא צריך להסתיר את מי שאתה. כשלא צריך להצניע משהו כל כך אינהרנטי מהזהות שלך. אתה מגיע למקום יותר טוב, פחות טוב, אבל לא צריך יותר להתבייש בזהות שלך. הרוב מבינים שזו מורכבות, שצריך לנסות להכיל אותה".

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אבנר סטפק

    לנה, יא אלופה אחת! אחלה ראיון! סופסוף אני מבין אותך…;-)

  2. דינה

    אם רק מבקרי אתר זה היו יודעים מה אומרים רוב מוחלט (בין עצמם כמובן, זה לא משהו לפוסט בפייסבוק) של אותם רוסים צעירים "אנטי ממסדיים" על מזרחים ככלל ומרוקאים בפרט … שערותיהם היו סומרות.
    זה שאותם רוסים כותבים נגד המדינה ותחושות האפלייה והדיכוי שחשו במהלך קליטתם במדינה, לא עושה אותם בעלי ברית.

  3. דפנה

    וגם להיפך, דינה. אילו יוצאי רוסיה היו מודעים למה שאומרים עליהם המזרחיים, לרבות יוצאי מרוקו, גם שערותיהם שלהם היו סומרות.
    אגב, בשום מקום לא ראיתי התייחסות ליוצאי אתיופיה… אותם, מסתבר אף אחד לא רוצה כבני ברית שלו. מעניין למה…