• לאה צמל
    גנובה עליה
    זכרונותיה של מתמחה לשעבר במשרד של לאה צמל
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    טור חדש של ריקי כהן בנלולו על מאבק יומיומי לחיים בכבוד

אלימות נגד נשים וגבריות בינארית

אם נצא מנקודת הנחה שאלימות כלפי נשים אינה תופעת טבע ונבחן את ההבניות הבינאריות שלתוכן גדלנו, אולי נמצא דרך לכונן גבריות המברכת על ההזדמנות להכיל ולהשתנות, כזו שיכולה להיות כוח חיים נפלא ומרפא
גיל רוטשילד אליאסי

1. נוח לחשוב על "אלימות נגד נשים" כתופעת טבע. כמו הר געש או נדידת ציפורים, היא פשוט מתפרצת או מופיעה בתנועה מחזורית. ריקי כהן בנלולו המבריקה הציעה לקרוא ליום המאבק באלימות נגד נשים, שחל אתמול, "יום המאבק בגברים האלימים נגד נשים". פשוט מהביטוי "אלימות נגד נשים" נפלו הגברים. הופה! איזה טריק נחמד. דונה הארווי קראה לזה "טריק האלוהים". פתאום אנחנו מתבוננים בעולם באובייקטיביות, מבלי לראות את המבט שלנו עצמנו, מבלי להרגיש את הגוף. כאילו היינו עין בשמיים, מסוגלים לראות הכל משומקום. מהמקום הנישא הזה, טבעי גם לחבר גזענות למיזוגניה ולייחס אלימות נגד נשים ל"תרבות פרימיטיבית" של אחרים: מזרחים, ערבים, יוצאי אתיופיה, חרדים, עניים. העיקר: כשאנחנו מציירים אלימות נגד נשים כ"תופעה טבעית" אנחנו מרחיקים אותה מעצמנו ועושים אותה לדבר שאפשר לחשוב עליו, ללמוד אותו, לנקוט כלפיו "עמדה"; חלילה לא משהו שנמצא בתוכנו ושאפשר להרגיש בעצמות.

2. נוח להבין את המילה "אלימות" רק ביחס לאלימות פיזית, כזו שאפשר לראות. אבל אלימות פיזית היא החלק הבולט-לעין של היבשת הגדולה שעליה כולנו מהלכים. ועל-מנת להיות גבר על היבשת הבינארית והנוקשה הזו – גם "גבר טוב" שלא מרים יד – נאלצתי ללמוד שגבריות מוציאה נשיות. למדתי לראות בנשיות דבר חלש, דבר שעליי לשלול בעצמי ולעשות בו שימוש אצל אחרות. למדתי שנשיות זה כלי קיבול למקום שהגוף שלי תופס. לצרכים שלי. למילים שלי. למבטים שלי. לרצונות שלי. לכעס שלי. וגם למדתי שכשאשה מגיבה או מתקוממת, מותר לי לצעוק. מותר לי לדרוש. היא לא מתחשבת, לא מבינה, לא רציונלית, היסטרית. העיקר: אלימות פיזית נגד נשים נמצאת על אותו מישור עם אלימות "בלתי נראית" שכרוכה בגבריות הבינארית שכולנו נאלצנו ללמוד.

3. נוח לחשוב על "אלימות נגד נשים" כמשהו שמופנה רק כלפי נשים. אבל בעוד שנשים סובלות מהאלימות הזו באופן שכגברים לעולם לא נבין, האמת היא שאנחנו מפנים את האלימות הזו נגד כל דבר נשי, נגד נשיות, וזה כולל חלקים נפלאים בעצמנו וגברים שאנחנו מסמנים כנשיים. "בוא בוא יא מלך, בוא, תהיה גבר. מה אתה קוקסינל? אל תהיה הומו״. העיקר: אלימות נגד נשים ונשיות מגדרת גם גברים בתוך עצמם. גם אנחנו כואבים בבדידות מגבריות בינארית, שלא נותנת לנו אפילו מילים להרגיש את הכאב, לא כל שכן להרגיש אותו ביחד.

***

אז מה לעשות אם אני ״גבר טוב"? אפשר אולי להתחיל בלאתגר את ההנגדה המובלעת בין "גבר טוב" ל"גבר אלים" בעולם בינארי שבו גבריות מוגדרת על-ידי שלילת נשיות. אפשר לאפשר עוד מקום לנשיות ולתת לה להוביל. לעשות מקום שבו גבריות מתירה את הבינאריות מעצמה בדילוג ורון. זה אומר לטפח גבריות רכה, מכילה, רגישה. כזו שעושה מקום במקום לקחת. מצד אחד, זו גבריות שלא שוכחת שבחזית המאבק נמצאות נשים, נשים שנרצחות, נשים טרנסיות, נשים במקלטים, נשים שיושבות בכלא כי העזו להגן על עצמן.

עלינו להכיר בכך שגבריות בינארית משתמשת בהמון כוח, נראה וגם שאינו נראה ומייצרת עולם מלא כאב ועצב

מצד שני, זו גבריות שלא משאירה את המאבק רק לנשים ונשיות, אלא רואה את עצמה בתוכו. כל זה לא אומר שעלינו להימנע מלקרוא לגברים אלימים בשמם, אלא שעלינו להכיר בכך שגבריות בינארית משתמשת בהמון כוח, נראה וגם שאינו נראה, ומייצרת עולם מלא כאב ועצב. אני גם לא חושב שגבריות היא שורש כל רע. להגיד זאת משמע להניח שהבינאריות נמצאת ביסוד הגבריות, ככל שיסוד כזה קיים, בעוד שאני מאמין שגבריות מחוץ לבינאריות – גבריות שהיא פרומה בקצותיה ומברכת על ההזדמנות להכיל ולהשתנות – יכולה דווקא להיות כוח חיים נפלא ומרפא.

זה לא קל, לפרום את הקצוות ולפנות מקום לנשיות בתוך הגוף ובחוץ. לטפח מקום מחוץ לבינאריות. זה עלול לעלות במחירים ממשיים. זה עלול להיות מסוכן. אבל היי, אם נמשיך לשלול את הנשיות בעצמנו מחשש מפני המחירים שנשלם, הרי שבעצם הודינו שמסוכן להיות אישה בעולם הזה. שזה מפחיד אותנו. וזה אומר משהו חשוב: זה אומר שאנחנו מכירים משהו מאלימות נגד נשים ונשיות לא רק כמתבוננים מהצד, אלא גם בגוף פנימה, בעצמות.

אז אולי נאפשר לעצמנו להרגיש ביחד? אם לא נעשה זאת, הרי שבנינו לנו גדר והידקנו את עצמנו בפנים. אמנם נוח אצלנו ביחס למצב בצד השני, אבל גם פה, לא חסרים כאב ובדידות. ולזוז מהמקום הבינארי הזה, לרקוד את דרכנו החוצה, זה מבהיל ומוזר, זה נוגד את כל מה שלמדנו בעצמות, אבל זה גם נפלא ומשחרר.

אז מה, אחים שלי, שנצא במחולות?

גיל רוטשילד אליאסי הוא דוקטורנט לסוציולוגיה של המשפט באוני׳ ברקלי, קליפורניה

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.