השאלון של העוקץ: מיה ווב ודוד אופק

לראשונה בתולדותיו, מדור השאלון מארח יוצרים, ברבים, כלומר בזוג! השניים, מיה ווב ודוד אופק אחראים על "מסורבות", סרט תיעודי על נשים שמוצאות עצמן כבולות בנישואין בניגוד לרצונן. בסרט, שלוש מסורבות גט הנתונות לחסדי בעליהן ובתי הדין הרבניים, ועו"ד בתיה כהנא דרור וארגון מבוי סתום שעמדה בראשו הלוחמים את מלחמתן.

ווב (46) ואופק (52) מטיחים בצופה מציאות קשה ועגומה שהממסד הדתי השמרני כופה על נשים. באמצעות שלושה סיפורים, נבדלים זה מזה כדרכם של סיפורי חיים, אך זהים ברמת השיתוק שמאפיין אותם, הם פורשים את הסבך הרגשי, משפחתי, חברתי, הלכתי שבו נתונות הנשים, ומציגים את העבודה העמלנית שנעשית בתקווה להתירו. הסרט נצפה בדריכות, האם היא תצליח לשנות את חייהן של שלוש הנשים? ואם כן, באיזה מחיר? הסרט, עם המציאות החברתית שהוא מציף, לא מרפה גם הרבה אחרי הצפייה.

***

לקראת הקרנתו של "מסורבות", ספרו לנו קצת על הסרט ועל תהליך העבודה עליו.

מיה: אחת מכל חמש נשים בישראל נקלעת למצב של מסורבות גט. זה נתון בלתי נתפס. אנחנו במאה ה-21, איך זה שדבר כזה אפשרי במחוזותינו? אנחנו כנראה באמת לא יודעים היכן אנחנו חיים. "מסורבות" מספר את סיפורן של שרה, נועה ואשרת. שלוש נשים חזקות ואמיצות שנקלעו בעל כורחן למצב של עגינות. לעזרתן מתגייסת עורכת הדין הדתיה, פרוגרסיבית, פמיניסטית, מהפכנית ורדיקלית – בתיה כהנא דרור, שכיהנה במהלך הצילומים כמנכ"לית ארגון "מבוי סתום" (המסייע לנשים מסורבות).

הסרט מלווה את בתיה במאמציה הבלתי נדלים לשחרורן.  בחרנו להתמקד פחות בהיבטים הצהובים ומעוררי הדמע, ולשים את הזרקור על המהלכים המשפטיים וההלכתיים המרתקים, מה זה "רצון חופשי" ומדוע ניתן רק לגבר? מה בין קדמה למסורת בהלכה? ועוד. ובעיקר ניסינו אני חושבת, ליצור תמונה שחשיבותה חורגת מגבולות הסיפורים האישיים ומדברת על החיים במדינה בה אין הפרדה בין דת וממשל , והפטריארכיה הדתית האנכרוניסטית, עדיין חורצת גורלות.

פרטו על אורחות העבודה המשותפים שלכם (איפה, מתי, הרגלים מגונים ועוד).

דוד: לשבת בבית קפה עם אסנת טרבלסי המפיקה של הסרט ולדון בסרט, בדמויות, בעגונות ובסיפוריהן. אסנת היא אדם עם אינסטינקטים מעולים לזיהוי דמויות סיפורים ובעיות ושותפה אינטלקטואלית אמיתית. אחר כך המון שיחות הכנה ביננו לקראת הצילומים והמון שיחות ניתוח אחרי הצילומים. מיה היא אדם שהשאיפה לשלמות מנחה אותה יחד עם יחסי אנוש מעולים ויכולת לרדת לעומקו של כל פרט.

איזו פרשייה ציבורית עכשווית טורדת את מנוחתך?

מיה: השימוש הציני במנגנון החיסולים הסו-קולד הכרחיים, בתזמון תועלתני שקוף ועל חשבון ילדים רועדים באשקלון ומקביליהם הרועדים והמתים בעזה. והבית ההוא!? שלא טרחו לבדוק את תקפותו כמטרה לסיקול ממוקד בטרם הפגיזוהו, וגרמו למותה של משפחה שלמה. איך קוראים לזה, נו… "רשלנות".

שלושה א/נשים שהייתם מלהקים בחדווה לנבחרת החלומות שלכם בממשלה הבאה?

מיה: דב חנין, איימן עודה, דלאי לאמה, אלזה ואנה.

דוד: מירב מיכאלי, חנין זועבי וברק אובמה.

האם אתם או בני משפחתכם חוויתם אי פעם גזענות על רקע אתני?ֿֿ

מיה: כשחייתי בהמבורג, חשתי מה שנקרא בלשון המקומית "אאוסלנדרית", שמשמעה "זרה", "מבחוץ". זה היה מעניין, מכיוון שזה עורר בי הזדהות עם הטורקים המקומיים, שנדמו לי כיהודים של פולין ואירופה דאז, שורדים, יצירתיים, מנצלים כל הזדמנות כדי להעפיל, להתפתח, להתקדם. גם כשאף אחד לא ממש רוצה אותם בסביבה.

דוד: הפוך אפילו. בבית דיברו הורי ביניהם בעיראקית. כילד הקשבתי להם ורכשתי כמה מילים. אבל בחוץ ההורים היו תמיד מדברים עברית. אני זוכר שכילד הייתי נהנה להביך אותם בפומבי ובכוונה פונה אליהם בעיראקית השבורה שלי. הם היו מתפתלים ועונים בעברית.

באיזו מידה סוגיות מגדריות נוכחות ביומיום שלכם?

מיה:  "דע את עצמך" – יש אנשים שזקוקים לחיים שלמים כדי להבין את מגדריותם האותנטית. (כשזו יכולה להתפתח, להשתנות ולהתהפך כמה פעמים במהלך החיים). מה שיפה בסוגיות מגדריות מעבר למגדריות עצמה הוא שהן פותחות את הראש, מרחיבות את התודעה, לא רק לגבי מגדר אלא לגבי כל דבר למעשה בעל הגדרה.  תודה לג'ודית באטלר שהייתה מחלוצי המהפכה המגדרית ששחררה מיליונים להיות מי שהם, ולוירג'יניה וולף על "אורלנדו".

דוד: לא ממש.

יש לכם אמונה תפלה (או כמה?)

מיה: אוי לא, מאז גיל 30 המופלג נגמלתי מהן.

דוד: בטח. להתחיל את היום עם רגל ימין, לספור צעדים ממקום למקום (כשזה לפני רגע חשוב) ולקוות שמספר הצעדים יהיה זוגי.

כתיבה – גיהנום או גן עדן?

מיה: מתחיל בגיהינום ונגמר בגן עדן או ההיפך.

דוד: לי – גיהנום. מתקשה להתנסח, ולוקח שעות עד שמוצא את המילים הנכונות.

ברלין או תל אביב?

מיה: אם אפשר גם וגם, ברלין בקיץ, תל אביב בחורף.

דוד: קשה. בסוף הייתי הולך על תל אביב. אין כמו הים.

האם, לדעתכם, תוך דור או שניים יימצא פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני? אם כן ואם לא, באיזה מחיר?

מיה: ואו, מנין לי לדעת. אילו שאלות שעל מנת לנסות לענות עליהן, צריך מחשב על עם בינה מלאכותית, שיכול לנתח מיליארדי נתונים והסתברותם של אינספור אפשרויות. אין מחיר לדעתי, ואם כן – אז זניח. שלום, פתרון סכסוך, סיום הסבל, סיום ההתאכזרות, שווים הכול. מתישהו זה יקרה. אינשאללה, אמן.

דוד: בטוח שכן. לא בטוח שהפתרון ישביע את רצון כולם. לא בטוח שלא יהיו סבבי אלימות סביבו. אבל פתרון יהיה! ואני מאמין שהוא יהיה אפילו בין טוב לסביר.

אילו היו נותנים לכם 45 דקות עם ילדים בכיתה י"ב, על מה הייתם רוצים לדבר איתם?

מיה: מטאפיסיקה. מה זה הדבר המופלא הזה שבו אנחנו חיים. כיצד נוצר היקום. מה אתם חשים לגבי זה עמוק בלב פנימה, האם זה סותר את קו המחשבה שלכם, וכיצד ניתן ליישב הסתירה? לא בטוחה ש-45 דקות יספיקו…

דוד: על האופן שבו התקשורת מעצבת תודעה. בעזרת דוגמאות פשוטות מחיי המקצועיים מקריאת עיתונים שונים. הייתי מראה להם את העוצמה שיש לתקשורת ההמונים אבל גם את היכולת שלנו להתבונן בה באופן מבוקר וביקורתי.

מהו הספר האחרון שקראתם/ הסרט האחרון שראיתם (מוזמנים לפרגן לקולגות)?

מיה: קראתי את "זיגמונד פרויד, מכתבים" (ערן רולניק), "שנות העשרים" (יערה שחורי). לא מספיקה לראות סרטים, ברשימת הצפייה שלי: "לאה צמל, עורכת דין", "החבר דב", "חיים רגילים", ובמיוחד הפיצ'ר בעשייה של חברתי המוכשרת ניקול ורוניק טטלבאום, שזכתה ממש עכשיו בפרס בינלאומי חשוב ויוקרתי, שיאפשר לה ליצור את אחד הסרטים המסקרנים שיצאו ממחוזותינו בשנים הקרובות.

דוד: בזמן האחרון אני קורא את הספרים שילדיי קוראים ונהנה לדבר איתם עליהם. סדרת ספרי הארי פוטר, שר הטבעות וההוביט, שאני קורא שוב, או מנגה יפנית ו"שלושה בסירה אחת". בין לבין אני קורא עכשיו את "מלחמה ומלחמה" של לסלו קרסנהורקאי.

איזה זמר/ת (חי או מת) הייתם הכי רוצה לראות בהופעה חיה?

מיה: Andreas Scholl – זמר קונטרה טנור עם מנעד בתחום האלט, מומחה למוזיקת הבארוק. הקול שלו כל כך שמימי שהוא גורם לי להאמין במלאכים, גם ובמיוחד בימים הכי קשים.

דוד: הייתי רוצה לראות את "החומה" של פינק פלויד, היום אחרי 40 שנה. זה אלבוס וסרט שעיצבו את ילדותי ורק ההופעה חסרה.

איזה איש/אישה שאינם בין החיים הייתם מזמינה לפגישה?

מיה: ארבע האמהות: וירג'יניה וולף, נטליה גינצבורג, סילביה פלאת, קלריס ליספקטור.

דוד: שלושת האבות (כולם יהודים): אלברט איינשטיין, זיגמונד פרויד, קרל מרקס.

מהי המחווה הכי רומנטית שנתקלתם בה?

מיה: כשבן זוגי ואב ילדיי הציע לי לעשות אתו ילדים.

דוד: מסיבת ההפתעה ליום הולדתי ה-35. מאז לא הייתה לי.

איזה מילה חסרה לכם בשפה העברית?

מיה: המילה הגרמנית Jein, שמשמעותה כן ולא באותה המילה, כנלא, וצלילה כצליל המילה העברית יין, ולכן היא כה נעימה לאוזניי ולהלך רוחי.

דוד: המילה הגרמנית "צייטגייסט" שהתרגום שלה כאן הוא רוח התקופה או רוח הזמן.

מה הפרויקט הבא שאתם עובדים עליו?

דוד: ב-2003 סיימתי את "ההרוג ה-17". סרט דוקומנטרי שמנסה להעניק זהות להרוג בפיגוע שנשאר אלמוני. נעזרנו אז בכישרונו של צייר קלסתרונים מדהים בשם גיל ג'יבלי.

ב-15 השנים האחרונות תיעדתי שורה של מפגשים שלו עם ניצולי שואה שאיבדו את יקיריהם וגם כל תמונה שהייתה להם מהם ובערוב ימיהם הם היו מעוניינים להשאיר קלסתרון של אותם קרובים שנספו לדורות הבאים. אלה היו פגישות מאוד אינטנסיביות ומרגשות ותמיד בסופן היה ציור של תווי פנים של אדם שאיננו עוד. אני מרגיש שעכשיו אני יכול סוף סוף להיכנס, לצפות בחומרים שנאספו במהלך השנים, ולערוך אותם.

מיה: התחלתי לכתוב סיפורים קצרים שיושבים אצלי בראש כבר שנים. אני מחכה בקוצר רוח להתחיל/להמשיך לערוך סיפורת מתורגמת ומקור. כל עניין העובדים הזרים, במיוחד הפיליפיניות וילדיהן, פשוט אינו נותן לי מנוח. אז יש ניסיון ליצור משהו עלילתי, תרה אחר שותפים. בדוקו כמו בדוקו, יש פרויקטים בתהליכי פיתוח. אבל עם יד על הלב, פרויקט הדגל שלי בימים אלו (נניח את האספירציות האמנותיות בצד לרגע) הוא "פרנסה", והוא מאד מבוקש.

איפה אתם רואים את עצמכם בעוד עשר שנים מהיום?

דוד: פנסיה, מטייל בעולם.

מיה: כותבת.

הסרט "מסורבות" יוקרן בסינמטק תל אביב הערב ב-21:00, בחמישי ב-19:00 וב-10.12 ב-15:30. ב-22.12 תהיה הקרנה בירושלים במסגרת הפסטיבל היהודי ואחריה דיון  בהשתתפות היוצרים, בתיה כהנא דרור וארגון מבוי סתום