חיפא גזלה ממני את צמתי

הסופרת והמשוררת שיח'ה חליוא, תושבת יפו, זכתה במקום הראשון בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר שנערכה בכוויית. לכבוד הזכייה, בחרנו להביא לכן סיפור קצר פרי עטה שפורסם כעת באסופה "בלשון כרותה"
שיח'ה חליוא

אימי חוזרת ואומרת, "אללה ירוצץ את חייך". אללה מעולם לא נענה לה, אבל היא אינה מתייאשת. בכל בוקר היא נעמדת על המדרגה החוצצת בין חדר השינה, שהוא גם חדר האורחים, ובין המטבח, שהוא גם חדר הרחצה, ואני ניצבת לפניה בלי מילה, שערי גולש עד לשיפולי גבי. היא אינה מצליחה להקיף אותו בכף ידה. בעודה אוספת אלומת שער אחת, אחרת נשמטת מידה. עם כל טיול של המסרק אני נושכת שפתיים. אם צעקה נפלטת מפי, היא מכבידה את ידה עד שאני שותקת. אינני משה ממקומי עד אשר יוצאת מבין ידיה צמה הראויה לנערה בת תרבות.

זה כמה חודשים אני לומדת בתיכון נזירות אלנצרה בחיפא. עימי לומדים ילדים מכל משפחות העיר, מקצתם מן הכפרים השכנים. לכל אחד חלום, לכל אחד סיבה. ואילו אני, בכל בוקר נפתחים בפניי שערי גיהינום ושערי גן עדן גם יחד. בשעותיי שם אני שוכחת את הצריף שאני חולקת עם אימי ואחי. לשוני מצייתת לחוקי הדיבור החדשים, מנסה להיטהר מן הלשון הבדואית המכלימה. רק שמי וצמתי הארוכה מסגירים אותי. לא הצלחתי לשכנע איש שאני בת לשושלת מלכי המדבר. פרצי הצחוק העצור מצליפים בנשמתי. "קוראים לך שיח'ה, הא?" ושיח'ה משמעו זקנה. צמתי היא ירושה בדואית, משא כבד המכופף את גבי. אני משתוקקת לשחק בידי בשער הקצר ולהשתעשע בצווארי, חולמת על אלומות שער שילטפו את פניי, ירככו את תוויהן קשי היום.

***

חצינו את הדרך המובילה מתחנת האוטובוס אל המספרה, כל אחת מתבצרת בשתיקתה כבמקלט. כבר דנו בסוגיה עד שקולנו חרב, ושתינו חוששות לפתוח בוויכוח מר נוסף. אני הפצרתי, והיא סירבה, אני התחננתי, והיא איימה, אני בכיתי, והיא השתיקה. היא התגרשה זה עתה, ובכך כילתה את יתרת החטאים שלה. היא לא נזקקה לחיכוך נוסף עם החמולה. "הבת שלך מבקשת להידמות לבנות העיר," הזהיר אחד מדודיי את אימי מפני הפורענות המתקרבת. אולם אני לא חדלתי להתחנן, ולבסוף נעתרה באי–רצון. אולי אהבה את טעמו המתוק של המרי כשם ששנאה את טעמה הכבד של ההתרפסות.

הדרך אל המספרה, היחידה באזור, נראתה באותו הבוקר זרה. התיישבתי בכיסא הרחב וחגתי סביב עצמי. הספר עצר את מעופי, ובתוך דקה היתה צמתי מוטלת על הרצפה. ניתקתי את מבטי מן המראה והשפלתי מבט. לרגע נראתה צמתי כנחש, מפתה שאגע בה כשם שמתחננת שארוצץ אותה. מיששתי את קצות שערי. ידי נרתעה לאחור. העפתי מבט חטוף בהשתקפות פני אימי במראה הענקית. היא הבליעה בידה אנקה מבוהלת.

עתה הבטנו בה שנינו, הספר ואני. "הנה הצמה שלך," הוא אמר, ודימיתי לשמוע בקולו שמץ התרגשות, כמעט הערצה. המספריים הזדקרו מבין אצבעותיו כמו חוגגים ניצחון זכרי נוסף. אפילו הוא, שלא היה בדואי, מן הסתם, ידע שלצמה ולבתולים יש מעמד זהה. הוא רכן והרים את הצמה כמעט בחרדת קודש, מודע לגודל האסון, אך גם בשמץ חיוך, כאילו נפלה לידיו זכות נדירה. עוד שנים רבות תהיה צמתי שבויה במספרה שלו, משתלשלת ממסגרת תצלום של נערה קצוצת שער.

ביציאה מן המספרה לא יכולתי לעצור את הדמעות. אימי שלחה בי מבט מאיים. "טוב. טוב," סיננה. "עוד אראה לך כשנחזור הביתה." אבל הפעם לא חששתי מאיומיה. היא היתה שותפה לפשע לכל דבר ועניין. היא קבעה את המקום, את היום ואת השעה. הסכמתה היתה אולי כפויה, אולם היא ודאי תחסוך ממני עונש.

חודשים לא יכולתי להתבונן במראה. מאחוריי ארב כעסה השותק של אימי. לפניי המתינו שובבות הנעורים וראשי השכול. לא מצאתי כל נחמה בבנות חיפא היפות או בתמונות הנשים קצוצות השער שאותן חיפשתי בכל המגזינים. הן היו שונות כל כך ממני. הוי, חיפא, חברה בוגדנית. עד שנפתיתי לה, חזרה בה מיתממת. מדוע נטשת אותי דווקא עכשיו. מה בצע לי בצמה שחוטה התלויה במקדשו של ספר.

"עכשיו טוב לך? זה מה שרצית? אללה ירוצץ את חייך." אולם ידי עדיין מחפשת את הצמה, ונרתעת תמיד לאחור, נשוכה.

 

פרט מתוך עטיפת "בלשון כרותה" (ציור של נסרין אבו בכר)

מערבית: יהודה שנהב–שהרבני. עריכת תרגום: איאד ברגותי

הסיפור הקצר "חיפא גזלה ממני את צמתי" מופיע בקובץ "בלשון כרותה", שיצא כעת בסדרת מַכְּתּוּב, בעריכתה של ראויה בורבארה. הקובץ מאגד בתוכו 73 סיפורים שנכתבו בידי 57 יוצרים ויוצרות פלסטינים תושבי ישראל, עזה, הגדה המערבית והתפוצות ושתורגמו בידי 36 מתרגמים (שליש מהם פלסטינים) על פי דגם העבודה של סדרת מַכְּתּוּב. דגם זה כולל צוותי תרגום דו־לשוניים ודו־לאומיים, שהתכלית שלהם אינה דיוק לשוני או תחבירי, אלא קיום דיאלוג כפעולה תרבותית ופוליטית בעולם. זה מפעל ראשון מסוגו של העמדת סיפורת פלסטינית בעברית בדגם שבו יהודים ופלסטינים מנהלים דיאלוג טקסטואלי ואוראלי.

 

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. תמי ריקליס

    סיפור מעולה