השמאל והפנתרים: האידאולוגיה שלנו היא הכאב

איך פעילי שמאל אשכנזים, שרובם הרוויחו מחלוקת השלל הציונית, יכולים להתחבר לקורבנות של אותה חלוקה – המזרחים והפלסטינים? על איזה פערים צריך לגשר ואיזה דפוסים מונעים חיבורים אמיתיים? מאמרו של ראובן אברג'ל מתוך "השמאל העצמאי בישראל 1993-1967", אסופה חדשה לזכרו של נעם קמינר
ראובן אברג׳לראובן אברג׳ל

מנהיג חברתי ולוחם זכויות אדם ממייסדי ומנהיגי תנועת הפנתרים השחורים, חבר ופעיל בתנועת תראבוט

ראיין: איתמר חריטן

כדי להתייחס לסוגיית ״השמאל העצמאי״ ויחסו למאבק המזרחי בכלל ולזה של הפנתרים השחורים בפרט, צריך לחזור לשאלה הכואבת שרודפת כל ניסיון להקים שמאל אמיתי בארץ הזו: איך פעילי שמאל אשכנזים – שרובם הרוויחו מחלוקת השלל הציונית והמשטר הציוני מתייחס אליהם כאל בשר מבשרו – איך פעילים אלה יכולים להתחבר באמת לקורבנות של אותה חלוקה,¹ כלומר המזרחים והפלסטינים? על איזה פערים צריך לגשר ואיזה דפוסים מונעים חיבורים אמיתיים?

כאשר אני חושב על התקופה של הפנתרים השחורים – תקופה חשובה והיסטורית בחיי ובהיסטוריה של המאבק בציונות – אני חייב להודות שיחסי אמון בין הפנתרים לבין פעילים אשכנזים נוצרו רק ברמה האינדיבידואלית ולא ברמה הקולקטיבית והארגונית. ברמה האינדיבידואלית ראוי כמובן להזכיר את ד״ר נעמי קיס ז״ל, את חווה פוגל ז״ל ואחרים שקצרה היריעה מלהזכיר כאן. חשוב להבין למה האמון שנוצר בינינו לבין הפעילים האלה לא התרחב לשיתוף פעולה עם אף אחד מאנשי השמאל ומארגוני השמאל שהגיעו להפגנות שלנו. למען הסר ספק, אין ברצוני להמעיט מערכם של שיתופי הפעולה שכן נוצרו, אלא להצביע על הדפוסים שהגבילו את האפשרות ששיתופי הפעולה האלה ייהפכו לכוח שיאתגר את המערכת הפוליטית, אולי אפילו היום.

העימות החזיתי מול המערכת הפוליטית

כאשר פתחנו במאבק שלנו כתנועת הפנתרים השחורים בעצם פתחנו עימות חזיתי מול הממסד. לא ידענו ״לנסח״ טקסטים, לארגן הפגנות או להוציא מניפסטים והודעות לעיתונות. כדי לנסח משהו היינו מתכנסים כולנו ליד מכונת כתיבה אחת שהצלחנו למצוא, וכולנו כקבוצה היינו מכתיבים לאחד מהפעילים אות־אות מה לכתוב. אל מול גלי המעצרים, אל מול האלימות המשטרתית שהתעצמה נוכח המאבק שלנו, היינו רעבים לתמיכה מכל סוג. רצינו עזרה ותמיכה, אפילו אמפתיה, למאבק שלנו.

שמחנו לראות לצדנו, מההפגנה הראשונה, קבוצות של אשכנזים שבאו לתמוך ולהזדהות. ראינו לצדנו אנשים שרק בדיעבד הבנו שהם מפורסמים, מהם גם כאלה שהיו חלק מהממסד שנבנה על חלוקת השלל של מלחמת 1948: עמוס קינן, חיים גורי, ברוך נאדל, דן בן־אמוץ, נתן ילין־מור ועוד רבים אחרים. היו עיתונאים, סופרים, משוררים, סטודנטים מהאוניברסיטה – כולם אמרו שהם ״שמאל״; אנשים שבעבר השתייכו למחתרות ועכשיו הם בהפגנות שלנו. התחלנו להבין שהם אמנם מהצד השני של המתרס, שהם מהאליטה – אבל הם מזדהים אתך. זה היה משמעותי. ראשית, הם נתנו לנו ביטחון ממשי בהפגנות: יש את הפרופסור הזה והזה, אז המשטרה פתאום מתנהגת אלינו נחמד. עצם נוכחותם הרתיעה את המשטרה מלהתנהג כהרגלה, ולמראית עין השוטרים היו מקטינים את האלימות, נוצרים אותה בקנה – אבל כשאותם פרופסורים זזו הצידה ספגנו גם ספגנו את האלימות הנצורה.

לדוגמה, בהפגנה הראשונה של הפנתרים השחורים שבה דרשנו לשחרר עצורים מגל מעצרים שהתקיים בערב הקודם, שהתקיימה ב־3 במרץ 1971, קרא אלינו ראש העיר טדי קולק ״פרחחים רדו מהדשא״. משם צעדנו ברגל למגרש הרוסים ודרשנו לשחרר את העצורים. בד בבד התפתח משא־ומתן בין המשטרה לבין האשכנזים שהיו אתנו בהפגנה. היחס של הקצונה הבכירה היה מכבד ומכובד, הם אפילו התרצו לקבל משלחת של הפנתרים ושל התומכים האשכנזים. וראו איזה פלא: אנשי המשטרה, שכל החיים רדפו אותנו, התעללו בנו, הכניסו אותנו לבתי־סוהר ולמוסדות לעבריינים צעירים – פתאום כולם היו נחמדים, קיבלו את הדרישות שלנו ושחררו את העצורים. תמיכת האשכנזים הייתה הרבה מעבר לנוכחות בהפגנות: הם ארגנו עבורנו מפגשי תמיכה בקולנוע תמר ובאוניברסיטה העברית בגבעת רם באולם ווייס, שהיה מלא מפה לאוזן. קיבלנו סיוע בלוגיסטיקה, למשל מבתי דפוס שהם עבדו איתם והדפיסו לנו בחינם. ככה יכולנו להדפיס פנקסי חבר, וככה גם יכולנו להדפיס את הסמלים של הפנתרים על החולצות שלנו. הם גם עזרו לארגן חלק מהמשלחות לחו״ל. בגלל כל העזרה לאט־לאט התחלנו לתת אמון באנשים האלה ולהרחיב את המעגלים.

הם ידעו שהם ״אנטי־ציונים״, שהם יכולים לכתוב הצהרות ולנסח מניפסטים, בזמן שהדבר היחיד שהיה ברור לנו הפנתרים הוא שהחיים שלנו בזבל

בד בבד עם השמחה ששמחנו בעזרה שקיבלנו מהתומכים האשכנזים, נוכחותם הייתה מבלבלת. מצד אחד הם הציעו תמיכה במאבק שלנו נגד הממסד ומצד שני היה ברור לנו שהם בשר מבשרו. במפגשי התמיכה שהם ארגנו עבורנו ראינו את העוצמה והפריבילגיות של הקהלים שהם הביאו. הם הגיעו להפגנות שלנו מעמדת כוח: היה ברור שהם יודעים מי הם ומה הם, חלקם ידעו שהם ״אנטי־ציונים״, שהם יכולים לכתוב הצהרות ולנסח מניפסטים, בזמן שהדבר היחיד שהיה ברור לנו הפנתרים הוא שהחיים שלנו בזבל. ראינו גם איך הממסד שומר עליהם שלא ייפגעו: אפילו פעילי השמאל המעטים שחטפו מכות בהפגנות שלנו ואף נעצרו, חזרו אחר כך לחיק משפחותיהם. חייהם המשיכו כרגיל ולא הוסטו ממסלולם. הם חזרו ללימודים ולעבודה ללא כל רישום פלילי. מובן שלא ציפיתי שהם יבואו לישון אתי על המזרון והחדר הצפוף עם הילדים, בלי תשתיות, חשמל או מים; מובן שלא ציפיתי שהמשטרה תעמוד מול הבית שלהם ותחפש לתפור להם תיקים כמו שעשו לנו; אבל הפערים האלה – הפער הכלכלי, הפער ביכולת הניסוח והפער מבחינת היחס של הממסד – גרמו לנו לשאול את עצמנו אם הם באמת אתנו במאבק על חלוקה שוויונית של העוגה או שבפועל הם רוצים להשאיר אותה שלמה.

הפגנת הפנתרים השחורים בתל אביב, 1973. צילום: משה מילנר / לע״מ

באים לעזור בהשטת הסירה אבל הופכים אותה

אכן, עד מהרה זיהינו דפוסים בעייתיים ביחס של פעילי השמאל אלינו. הגישה של רבים מהם הייתה שלהם יש ״אידאולוגיה״ ו״אג׳נדה״ כביכול ולנו אין; הם העבירו תחושה של ״אנחנו יודעים יותר טוב מכם מה צריך לעשות עבורכם״. מובן שרצינו עזרה בניסוח ורצינו לשמוע את דעתם, אבל הרגשנו שהם רצו לא רק לעזור אלא להעביר אותנו על דעתנו ועל דתנו. במקרה אחד, שלא אשכח, הסטודנטים הירושלמים השמאלנים התעקשו להצטרף לישיבות הסגורות שלנו, של הפנתרים, שבהן העלנו אי־הסכמות בינינו לבין עצמנו. הם רצו להיות מעורבים בתהליך כולו וראו ככפיות טובה את הסירוב שלנו להשתתפותם בישיבות הסגורות. סטודנטים ירושלמים, שהיו שותפים להתהוות התנועה, שעמדו לצדנו – ופתאום ביקשו ״אתנן״; הם טענו שהם חשובים לתנועה באותה מידה כמוני או כמו פנתרים אחרים. אני ראיתי את זה כהתנשאות טהורה – ״עזרתי לך לנסח מסמך אז אני בעל הבית שלך״. הגיע המצב לכדי אלימות ורק אחריה הם העמידו פנים שהבינו את העניין. למה הדבר דומה? למצב שבו אני מנסה לצאת לים עם סירה קטנה, אבל צריך שמישהו ייתן לה דחיפה קטנה מהמזח. אני מוצא שני אנשים שיעזרו לי, רק שתוך כדי העזרה הם מנסים לקפוץ אל תוך הסירה בעצמם ובסופו של דבר הופכים אותה. תודה רבה על הדחיפה; תנו לנו לשייט בכוחות עצמנו!

לא צריך לדמיין מה היה קורה אילו הסכמנו שאותם סטודנטים ישתתפו בישיבות שלנו וינהלו אותנו, מאחר שאנחנו יודעים מה קרה בתל אביב. שם הכניסו הפנתרים פעילי שמאל לדיונים הסגורים ופתאום כל המסרים שלהם השתנו. העיתון המקורי שלנו, ״דבר הפנתרים״, היה בשפה שלנו. השקענו בכל מאמר את הרוח והנשמה, ורק שם אתה מוצא את השפה שלנו. לעומת זאת, העיתון בתל אביב התחיל להיות עיתון ״שמאל״ – פתאום התחילו לדבר שם על ״שיתוף פעולה בין כל העמלים בעולם״ וכדומה, זו הייתה השפה של המפלגה הקומוניסטית שלא הייתה קשורה למאבק שלנו. אנחנו, הפנתרים, לא ראינו את עצמנו כשבט פועלים המשתייך לכל הפועלים בעולם אלא כקבוצה שנאבקת בדיכוי, בגזענות ובאפליה. והסיסמאות האלה, על ״שיתוף הפעולה של העמלים בעולם״, לא היו רלוונטיות למאבק של הפנתרים. עמלים? גם ההורים שלנו וגם אנחנו היינו בלי עבודה! זה לא אומר שדחינו חיבורים וסולידריות עם מאבקים ברחבי העולם בין קבוצות מדוכאות. למשל, כשראינו את האפרו־אמריקנים בארצות־הברית, ראינו את עצמנו והזדהינו עד כדי כך שלקחנו מהם השראה לשם התנועה שלנו. גם כשראינו את השחורים בדרום־אפריקה ואת המאבק באפרטהייד ראינו את עצמנו. רק לא התחברנו לסיסמאות הבולשביקיות.

כאשר פעיל שמאל אשכנזי נמצא בהפגנה, רוב הסיכויים שהוא נמצא שם ב״משימה״ כלשהי – להשפיע, לנתב, לכפות או להוביל מהלך כלשהו ולא רק לתמוך

אמנם המקרים המתוארים לעיל מתייחסים לפעילים מסוימים ולקבוצות ספציפיות, אבל הדפוס הבסיסי הזה היה נכון לרוב פעילי השמאל ולכל הקבוצות. באופן כללי הרגשנו שכאשר פעיל שמאל אשכנזי נמצא בהפגנה, רוב הסיכויים שהוא נמצא שם ב״משימה״ כלשהי – להשפיע, לנתב, לכפות או להוביל מהלך כלשהו ולא רק לתמוך. הרגשנו שלפעילים רבים יש ציפייה למעורבות בהנהגה, כאילו התמיכה שלהם ניתנת עם תנאי כלשהו, לכאורה סמוי אבל גלוי. תוך כדי תנועה למדנו עם מי מפעילי השמאל אנחנו רוצים לעבוד ועם מי לא. לא עניין אותנו לאיזו קבוצה הם משתייכים, מה המצע שלהם ואם הם ציונים או אנטי־ציונים. במרוצת השנים הכרנו טוב יותר את ההבדלים בין קבוצות השמאל – האנטי־ציוניות, הציוניות, הקומוניסטיות, האנרכיסטיות וכן הלאה; אבל כפנתרים צעירים ממוסררה, המצעים של הקבוצות לא היו חשובים לנו. רק שני דברים היו ברורים לנו: ראשית, כל פעילי השמאל האלה הם אשכנזים, בשר מבשרו של הממסד, אנשים שהמשטרה מתייחסת אליהם בכפפות של משי בלי קשר למצע שלהם; שנית, חלקם חברים שלנו, עומדים לצדנו ומנסים להשתמש בפריבילגיות שלהם כדי לעזור, ואחרים נמצאים אתנו מסיבותיהם שלהם, משתמשים בכוח שלהם כדי לכפות מהלכים וחושבים שהם יודעים טוב יותר מאתנו מה צריך לעשות.

המאבק המזרחי – ״חברתי״, המאבק הפלסטיני – ״פוליטי״

דפוס נוסף שהיינו עדים לו הוא שפעילי השמאל, ציונים ואנטי־ציונים, התייחסו למאבק הפלסטיני אחרת לגמרי מאשר למאבק שלנו: את המאבק של הפנתרים הם ראו כמאבק ״חברתי״ ואת המאבק של הפלסטינים כמאבק ״פוליטי״. הרגשנו את הדפוס הזה בכל מקום. לדוגמה, אצלנו בשכונות מעולם לא ראינו לוחמי זכויות אדם שבאים לברר מה קורה אתנו או לשאול ״למה אתם עצורים״, אף על פי שעצרו עשרות ומאות מאתנו, הכו אותנו והתישו משפחות שלמות בהוצאות משפטיות ובהתעמרות.

היו זמנים שכל בתי־המשפט בארץ פעלו כמקשה אחת לשלוח מזרחים להגליה באילת בגין תיקים שנפתחו נגדם באשמת אלימות או הפרת סדר, שבדרך כלל קרו בלשכות העבודה ובמקומות שהתעמרו באזרחים, כשאנשים ביקשו עבודה ולא קיבלו. אותם אנשים נדונו להישאר באילת כדי לעזור להקים אותה. הוקמו בתי־סוהר ומוסדות לעבריינים צעירים למכביר כדי לכלוא את הצעירים שלנו, ומעולם לא ראינו רופאים לזכויות אדם או לוחמי זכויות אדם אחרים באים להגן על הזכויות שלנו בזמנים הקשים, לפני ואחרי הפנתרים ועד היום. היינו ועודנו חשופים לגמרי אל מול האלימות השלטונית. לעומת זאת, ארגוני השמאל דאגו שלפעילים פלסטינים יהיו עורכי־דין, עצומות תמיכה, מאמרי תמיכה באנגלית בחוץ לארץ – אמצעים שאף פעם לא ראינו במאבק שלנו.

הדבר התבטא גם בתיעוד. פעילי שמאל רבים תיעדו את המאבק הפלסטיני; כתבו עליו מאמרים, ספרים וסרטים רבים – אך לא טרחו לכתוב על המאבק שלנו או לעזור לנו לתעד אותו, לאסוף סיפורים של קרבנות הדיכוי, סיפורים שלנו ושל הורינו. ראינו איך מבקרים את הפלסטינים בבתי־הסוהר וגובים מהם עדויות לתביעות משפטיות ולצורכי תיעוד – ואנחנו נותרנו בודדים ועלומי שם בבתי הסוהר. אפילו על חטיפת ילדי תימן והגזזת, שהם פשעים נגד האנושות לכל דבר ועניין, לא כתבו בשמאל בצורה משמעותית עד עצם היום הזה.

אגב, הדפוס הזה הלך והשתכלל עם השנים. פעילי שמאל החלו להגיע להפגנות עם מצלמות ומכשירי הקלטה. בפעילותם עם הפלסטינים ראינו שהם מחלקים מצלמות ומכשירי הקלטה, ומכשירים את הפלסטינים על רגל אחת לעשות סוג של עיתונאות. ראינו איך הם מאפשרים לפלסטינים לגשת לחומרים ולהשתמש בהם. לעומת זאת, בפעילות שלהם אתנו הם היו מקליטים ומצלמים אותנו, אבל אף פעם לא הציעו ללמד אותנו להשתמש בכלים האלה, שלא לומר לגייס כספים לרכוש אותם עבורנו. הם לא נתנו לנו גישה לחומרים שאספו, אפילו לאחר שנים, אפילו לא תמורת כסף.² בשנים האחרונות פנינו לאנשים רבים שמחזיקים בחומרים כאלה והם לא הסכימו אפילו להראות לנו את החומרים. עד היום אין כמעט פנתרים שמחזיקים בחומר תיעודי מהמאבק.

ההעדפה הברורה של השמאל כלפי המאבק הפלסטיני, והעמדת משאבים חשובים לרשותם ולא לרשותנו, יצרו תהום פעורה של חוסר אמון בינינו לבין ארגוני השמאל

בתקופה של הפנתרים, ההעדפה הברורה של השמאל כלפי המאבק הפלסטיני, והעמדת משאבים חשובים לרשותם ולא לרשותנו, יצרו תהום פעורה של חוסר אמון בינינו לבין ארגוני השמאל. נכנסנו לכל הפגנה בידיעה שאנחנו ניפגע, ניעצר ואולי ניאסר לתקופות ארוכות – ושרוב חברינו מהשמאל לא יהיו אתנו, לא ישיגו עבורנו עורכי־דין ולא יתעדו את הנעשה. שמענו מצדם אמירות על זכויות אדם וצדק לכולם, אבל היחס השונה שלהם למאבק הפלסטיני והמזרחי העביר לנו מסר ברור: לשונם ולבם לא תמיד היו שווים.

הדפוסים הציוניים של הפעילים האנטי־ציונים

לדעתי, היחס השונה של רוב פעילי השמאל למאבק הפלסטיני, כמו גם הניסיונות החוזרים ונשנים שלהם ״לנתב״ את המאבק שלנו, הם שני דפוסים שנובעים מההשפעה של המשטר הציוני. היחס של המשטר כלפי הפלסטיני מאז ועד היום הוא יחס לאויב – אויב מסוכן, אך גם ריבוני ובעל חשיבה וקיום עצמאי. לעומת זאת, היחס כלפי יוצאי ארצות האסלאם הוא כאל עגלה ריקה, חומר גלם אנושי שיש ״לטפח״ – כלומר שנדרשת לו הגדרה וסמכות חיצונית מכיוון שהוא חומר שאינו מסוגל להגדיר את עצמו ואת דרכו ולכן הוא צריך תמיד להיות תחת שליטה ובקרה. חלוקת השלל של אותו ממסד, וניסיונותיו הכבירים למחוק את המסורת והתרבות שלנו, הן בגדר נבואה שמגשימה את עצמה. הממסד ניסה בכל כוחו להפוך אותנו לפושעים מחוסרי השכלה ועתיד, אנשים שאין להם לא רעיון ולא חצי רעיון לאן הם הולכים ואיפה הם יהיו מחר. ככה מצאו אותנו פעילי השמאל וככה מצאנו את עצמנו ב־1971, בהפגנה הראשונה של הפנתרים השחורים.

כאן בדיוק התרחשה הטעות הטרגית של פעילי השמאל. המהפכה האמיתית של הפנתרים השחורים הייתה שאנחנו בפעם הראשונה ראינו את עצמנו כמנהיגים, כאנשים שיכולים לשנות את המציאות. אחרי ההפגנה הראשונה הבנו שהמאבק שלנו הוא לא רק נגד הממסד אלא גם בעד האפשרות לדמיין עתיד, לנסח את הדרישות שלנו ולהביע את עצמנו. הדבר הרדיקלי והאנטי־ציוני ביותר שיכלו אותם פעילים לעשות כשפתחנו בעימות שלנו נגד הממסד היה לחזק את המנהיגות שלנו, להגיד בקול ברור שהצעירים האלה הם לא עגלה ריקה אלא בני אדם שנלחמים בשלטון דכאני. במקום לחזק אותנו, הגישה של רוב הפעילים הייתה שהם צריכים ללמד אותנו מה זה אידאולוגיה אנטי־ציונית – כלומר תיאוריות, תפיסות וטקסטים, כל אותם דברים שהתנועה הציונית אפשרה להם דרך תנועות נוער, מועדונים, אוניברסיטאות, בתי־ספר ובתי־קפה שרק אנשים מסוימים, אשכנזים, מגיעים אליהם. רגלינו מעולם לא דרכו במקומות האלה מסיבה ברורה: היה אפרטהייד, הפרדה גזענית בין הקבוצות, הם שם ואנחנו כאן. בגלל שלא יכולנו לדבר את השפה שלהם, הם ראו אותנו כחסרי אידאולוגיה, כלא־פוליטיים, כמאבק שמחפש הנהגה.

אולי לא קראנו לעצמנו ״אנטי־ציונים״, אבל לא היינו צריכים ״אידאולוגיה״ כדי לדעת שלתנועה הציונית יש יד ורגל במצבנו

מיהו אנטי־ציוני ומהי אידאולוגיה אנטי־ציונית? בדיוק כאן פספסו אותנו פעילי השמאל האשכנזי. הם סמכו יותר על התיאוריות שלהם מאשר על הכאב שלנו כדי להוביל מאבק אנטי־ציוני. אכן, לא גדלנו על ״אידאולוגיה״ אנטי־ציונית ולא קראנו לעצמנו ״אנטי־ציונים״, אבל לא היינו צריכים ״אידאולוגיה״ כדי לדעת שלתנועה הציונית יש יד ורגל במצבנו. הכרנו את החיים שלנו, את הרחובות שבהם שרדנו, את הכאב של הורינו ושלנו – ושאבנו מהם את ההשראה לפעולות שלנו. שוב ושוב חשבנו על רעיונות יצירתיים וחתרניים להביע את הכאב הזה כדי להביך ולאתגר את הממסד; שוב ושוב נכנסנו לעימות חזיתי ורדיקלי עם הממסד, לא בזכות אידאולוגיה נכונה אלא בזכות הנכונות שלנו לזעוק את זעקתנו.

האמת? הציונים עצמם הם שהסבירו לנו שאנחנו אנטי־ציונים. מהרגע שבחרנו את השם ״הפנתרים השחורים״ הבין הממסד הישראלי שיש לו עסק עם אנטי־ציונים, ואת זה בדיוק אמרה לנו גולדה כשהיא שאלה אותנו ״למה קראתם לעצמכם הפנתרים השחורים? הרי הם אנטישמים עוכרי ישראל״. לאמירה זו של גולדה הצטרפו הפשיסטים היהודים בהנהגת הרב מאיר כהנא, שהכריז עלינו כאויבי המדינה. העימות בינינו לבין אנשי כהנא הלך והחריף עד שהגיע לעימות פיזי ומכות. בהתאם, כל הפעולות של הפנתרים השחורים מאז שנות השבעים נתפסו על ידי השלטון כאקט אנטי־ציוני. מהר מאוד הבנו שכל מי שנאבק על הזכויות שלו במדינת ישראל בעצם נאבק בציונות, ולכן אנחנו יכולים להצביע על עצמנו כאנטי־ציונים גאים, כי ממשלות ישראל לדורותיהן ראו את ההתנגדות למדיניות ולהחלטות שלהם כמאבק בציונות.

לואיז כהן, מזל סעיל, מאיר לוי, זמירה – פנתרים שחורים בשביתת רעב מול הכנסת. צילום: ראובן אברג'ל

לדוגמה, אחת הפעולות הראשונות והמפורסמות שלנו הייתה שביתת הרעב בכותל. לא עשינו את זה כי הגדרנו את עצמנו כ״אנטי־ציונים״, אלא כי רצינו לטעון נגד המדינה על מצבנו וידענו שבכותל המשטרה תהיה יותר מרוסנת ״מפאת קדושת המקום״. כאשר השתתפנו עם כוחות השמאל בהפגנה נגד כנס של ההסתדרות הציונית ב־1972, דווח בעיתונות שהיו פנתרים שתכננו לזרוק בקבוקי מולוטוב. רצינו להתעמת עם ההסתדרות הציונית – לא כי הגדרנו את עצמנו ״אנטי־ציונים״ אלא כי רצינו להתעמת עם האנשים שקבעו את גורלנו במקום הזה, שיצטרכו לתת לנו דין וחשבון בפעם הראשונה. אמנם קבוצות השמאל ארגנו את ההפגנה אתנו והשתתפו בהפגנה, אבל אף אחת מקבוצות השמאל האשכנזיות לא נקטה אמצעים כל כך קיצוניים ומיותר להגיד שהשוטרים פירקו אותנו במכות ובמעצרים ואותם עזבו יחסית בשקט.

אפשר לראות את אותה גישה לוחמנית גם בתנועות שהגיעו אחרי הפנתרים: תנועת האהלים (חלק מצעירי הפנתרים), בהנהגתו של ימין סוויסה, שלחה ב-1982 מכתב דרישה לנשיא ברית־המועצות, לעצור את העלייה מרוסיה בטענה שעולים אלה מקבלים דירות ופרנסה במימון המדינה, בזמן שאף פעם לא תמכו ולא מימנו את הקליטה שלנו במקום הזה. ידענו שלהביא לפה מיליון איש זה על חשבון מישהו, ומי שמשלם תמיד יהיו עיירות הפיתוח והשכונות. ההתנגדות לעלייה, שהיא אחד מעמודי התווך של התנועה הציונית, היא פעולה אנטי־ציונית מובהקת אף על פי שלא הצהירו עליה מראש כפעולה ״אנטי־ציונית״.

הרבה לפני שפגשנו את השמאל ראינו בפלסטינים שותפים. במז' ירושלים, לאחר 1967, הקמנו עימם עסקים משותפים, מועדוני מוזיקה, באסטות משותפות וכן הלאה

גם החיבור שלנו עם הפלסטינים לא נוצר מתוך אידאולוגיה אנטי־ציונית. הרבה לפני שפגשנו את השמאל ראינו בפלסטינים שכנים ושותפים. במזרח ירושלים, לאחר פתיחת הגבול ב־1967, הקמנו עם הפלסטינים עסקים משותפים, מועדוני מוזיקה, באסטות משותפות וכן הלאה. כאשר פתחנו במאבק, מובן שרצינו להתחבר למאבק של הפלסטינים. רצינו להתחבר לכל קבוצה מדוכאת, גדולה כקטנה, והפלסטינים היוו קבוצה ענקית שדוכאה על ידי אותה תנועה שדיכאה אותנו. צעירים פלסטינים רבים ממזרח ירושלים אף הצטרפו להפגנות ולמאבק של הפנתרים והיו חברים שלנו במהלכו. בשנות השבעים נפגשנו עם ההנהגה הפלסטינית בצרפת בפרהסיה, מה שהיה מנוגד לחוק אז. לא נרתענו מהתדמית שהלבישו עלינו, שאמרו עלינו שאנחנו עוכרי ישראל ומתחברים אל האויבים שלנו. לא נרתענו כי חשבנו שאין לעדות המזרח אויב גדול יותר מאשר המדיניות הפושעת שנקטו כלפינו ממשלות ישראל לדורותיהן. מאוחר יותר, היו הפנתרים – כולל חבר הכנסת צ׳רלי ביטון ועוד – שנפגשו עם ערפאת. אני עצמי ישבתי עם ערפאת במוקאטעה. בגלל המאמצים שלנו להתחבר עם המאבק הפלסטיני, הרגשנו בגידה עמוקה מצד השמאל האשכנזי, שבעקביות הפחית מערכו של המאבק המזרחי לעומת זה הפלסטיני.

עבור קבוצות השמאל האנטי־ציוניות – האידאולוגיה המעשית של הפנתרים, ההתנגדות החזיתית לתנועה הציונית, החיבור עם הפלסטינים והסימון של הממסד עצמו את המאבק שלנו כמאבק אנטי־ציוני – כל אלה לא הספיקו כדי לשכנע אותם שיש לנו ״אידאולוגיה״. אם כן, מה המטרה של ״אידאולוגיה״, אם כל מטרתה היא לסמן מי הלך לאוניברסיטה ומי לא? מי קרא את הספרים הנכונים ומי לא? מובן שספרים ותיאוריות יכולים להוסיף, אבל הכאב הוא זה שצריך להוביל את המאבק, וכדי להביע זעם וכאב אין צורך בכותרת הזו שנקראת ״אידאולוגיה״. האידאולוגיה של הפנתרים השחורים הייתה הכאב, הזעם והכעס במציאות בלתי־נתפסת. הרגשות האלה נוכח המציאות הם פצצה אנרגטית עצומה שלא צריך להצמיד לה מרעום ״אידאולוגי״. היא פצצה אנטי־ציונית במהותה, מאחר שכל מי שדורש את זכויותיו במדינה הזו הוא בהגדרה אנטי־ציוני. הבעיה האמיתית הייתה שקבוצות השמאל לא ראו בזעם ובכאב שלנו משהו שצריך להוביל את המאבק, אלא ראו אותנו כחומר גלם שהם צריכים לעצב או לרסן.

ראובן אברג׳ל על רקע צילום בתערוכה ״ילידי הארץ״. צילום: חן אלמליח

הכאב הוא אותו כאב – ועדיין, יש אפשרות אחרת

התיאור לעיל מתאר את מה שקורה במאבקים האלה גם היום, וזה מה שמונע פעם אחר פעם את האפשרות שיקום במדינה שמאל עצמאי באמת, עצמאי מהציונות. בסופו של יום, קבוצות השמאל לא הצליחו להוליד שיתוף פעולה אמיתי בין שלוש הקבוצות – אשכנזים, פלסטינים ומזרחים, בין היתר בגלל שמעולם לא באמת המריא שיתוף פעולה אשכנזי־מזרחי רחב. הכאב המזרחי הוא אותו כאב, אם כי בימינו הממסד מצליח לתעל את חלקו לפשיזם ולגזענות שלא ידענו כמותה בימי הפנתרים. השמאל, במקום לראות את הכאב שלנו ולהצטרף למאבק שלנו ממקום של שיתוף פעולה, ממשיך לראות במזרחים עגלה ריקה. מאבקים על דיור ציבורי, על הכרה בחטיפת ילדי תימן ופשעי הגזזת, על שטחי השיפוט של המועצות האזוריות, נגד ההסללה במערכת החינוך – כל אלה מקבלים השתתפות ותמיכה מזעריים מצד מי שקורא לעצמו ״שמאל״ היום במדינה.

החלוקה האמיתית היא לא בין ימין לשמאל, אלא בין הממסד שמשמר את זכויות היתר של השבט הלבן לבין כל מי שמאתגר את הממסד הזה

ה״שמאל״ חוזר על סיסמאות ריקות שמרחיקות את הקבוצות אלה מאלה ולמעשה משרתות את השיטה. עצם זה שאתה אומר עלי ש״אתה ימני, אתה בן שכונות, אתה פשיסט״ – כבר, באופן אוטומטי, אתה מרחיק אותי ממך. הגישה של השמאל כלפינו הייתה ועודנה ״אתם קבוצה שצריכה להגיד תודה על זה שהיא קיימת״. לכן אני טוען כאן, וטענתי במשך שנים, שמעולם לא היה שמאל במדינת ישראל, כי קבוצות השמאל שתיארתי נשארו כלואות בדפוסים של מפא״י ההיסטורית, שהדי־אן־איי שלה עבר לימין הפשיסטי והקפיטליסטי של היום, אותה גברת בלי שינוי אדרת. מה שקרוי ״ימין״ ו״שמאל״ במדינה הם בעצם בשר מבשרו של הממסד. את זה צריך להבין. החלוקה האמיתית היא לא בין ימין לשמאל, אלא בין הממסד שמשמר את זכויות היתר של השבט הלבן לבין כל מי שמאתגר את הממסד הזה.

עם כל הדפוסים האלה בין קבוצות השמאל למאבק של הפנתרים, היו כמה ניצוצות של אפשרות אחרת, של סולידריות אמיתית. הניצוצות האלה התקיימו ברמה האינדיבידואלית, עם פעילים ספציפיים שהצליחו לשים בצד את תכתיבי הציונות. הזכרתי בהתחלה את חווה פוגל ונעמי קיס, וכעת עליי להזכיר גם את ראובן ונעם קמינר. אני הייתי חבר של ראובן לפני הפנתרים. נפגשנו בשכונה עצמה. במוסררה היה לנו מועדון של המפלגה הקומוניסטית ברחוב הלני המלכה. היינו עוברים שם כצעירים, זה היה אחד המקומות היחידים שיכולנו לבלות בו, לשתות כוס תה, לאכול עוגיות, אולי לראות סרט על לנין והמהפכה הבולשביקית או לשמוע הרצאה. אפילו לא היינו צריכים לשלם! ראובן היה שם והזמין אותנו לאירועים, אבל אף פעם לא כפה עלינו להשתתף בפגישה או משהו. עבורנו זה היה בילוי, לא פעילות פוליטית, אבל נוצרו חיבורים.

מאז נפגשתי עם ראובן פעמים רבות, ולאחר מכן עם בנו נעם וגם עם נכדו. המפגשים בינינו תמיד היו חמים ואותנטיים, ואף פעם לא הרגשתי שיש אג׳נדה נסתרת או תחושת עליונות. כמו פעילים אשכנזים אחרים, גם ראובן ונעם נכחו לא אחת בהפגנות של הפנתרים השחורים; החשוב הוא שהם לא היו מסוג האנשים שהרביצו תורה, שהייתה להם ״אידאולוגיה״ שהייתה חשובה יותר מהדעות של מישהו אחר; הנוכחות באירוע הייתה חשובה להם ותו לא, בשונה מאחרים שהיו ״במשימה״ בהפגנות ובפעולות.

החברות רבת־השנים שלי עם פעילים אשכנזים, שהצליחו לפרוץ את מחסום העליונות, חידדה עבורי ועבור אחרים שהמאבק המזרחי הוא נגד ההגמוניה, נגד המבנה שיצר כאן השבט הלבן כדי לתחזק את חלוקת השלל שלו, ולא נגד האשכנזים כעדה. כאשר אתה נלחם בדיכוי, אתה גם נלחם לשחרר את המדכא מהדפוסים שלו. נדירים ויקרים הם אלה מהקבוצה המדכאת שמצליחים לאמץ רצון אמיתי להשתחרר מאותם דפוסים, והאתגר של כל שמאל השואף לעצמאות אמיתית הוא לשבור את הדפוסים האלה ולראות את הנאבקים והמדוכאים כעגלה מלאה.

מאמרו של ראובן אברג׳ל "האידאולוגיה שלנו היא הכאב: דפוסים ציוניים שצריך לשבור כדי להקים שמאל עצמאי" מופיע במסגרת "השמאל העצמאי בישראל 1993-1967: אסופה לזכרו של נעם קמינר", בהוצאת נובמבר. הספר יושק ביום שלישי הקרוב 10.12 בתיאטרון יפו. לפרטים

עטיפת הספר
¹ במונח ״חלוקת שלל״ כוונתי לחלוקה של קרקעות, רכוש, מקומות עבודה וכספים על־פי מפתח גזעני שהובילו התנועה הציונית
 וממשלות ישראל בראשותו של ראש הממשלה דוד בן־גוריון, במיוחד בין 1949 ל־1950, לאחר הנכבה ונישול הפלסטינים מאדמותיהם
 וממולדתם, אך – בכוונה – לפני העלייה ממדינות האסלאם. לקיבוצים ניתנו מיליון דונם כהוקרת תודה על ״תרומתם למדינה״.
מיליון דונם למכירה בשוק הפרטי ב־11 לירות לדונם, על פי החלטת ממשלה בשנת 1949, לתושבי מדינת ישראל היהודים,
אשכנזים ברובם – שנה לפני תחילת העלייה ממדינות האסלאם. 5% מאדמות המדינה הוענקו במתנה לקרן הקיימת לישראל גם
כהוקרת תודה על ״תרומתה למדינה״, שרוב ההנהלה שלה היו יהודים מהגולה באמריקה. בכוונה עיכבו אותנו במחנות מעבר כדי
שלא נהיה חלק מהסיפור הזה, וכל החלוקה הייתה ״על פי חוק״, כלומר העבירו בכנסת חוקים כדי למסד את השוד. החלוקה הזו
היא מטרת קיומו של הממסד הגזעני שבו נאבקנו בתקופת הפנתרים ואילך. ״ימין״, ״שמאל״ – כל המפלגות הציוניות יכולות שלא
להסכים על הרבה דברים, אבל על דבר אחד כולם הסכימו – שעל חלוקת השלל צריך להגן, וכך הם עושים עד היום עם חוקים חדשים
חדשות לבקרים.

² לזכותו של עו״ד ארנון מ״מצפן״ ייאמר שאסף חומרים על הפנתרים וביוזמתו מסר לי כל מה שהיה ברשותו. צילמתי את החומרים
והחזרתי לו. הלוואי שכל מי שתיעד את המאבק היה נוהג בדרך ארץ כזו.

				
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. מאיר עמור

    כל פעם מחדש כשאני קורא את ראובן אברג׳יל או שומע אותו אני מודע לעובדה של עד כמה דבריו מהדהדים אמת ישירה וחשובה. אמת אנושית שאין לה צורך בשום תוספת. אמת עמוקה שבה מלל מיותר טובע ללא שיור. תודה ראובן על כל העבודה המיוחדת שלך. על עוצמת התובנות שלך שהעניקה לכולנו תבונה אנושית של ממש. על היכולת שלך לעשות היסטוריה וללמד מוסר של שיחרור. תודה. בהוקרה מקרב לב. מאיר עמור.

  2. דב שפירא

    האמנם אברג'יל אנטי ציוני?
    אנטי ציוני פרושו להיות נגד המדינה היהודית ! הוא נגד מה שעשו האשכנזים הציונים ליהודי מדינות ערב ובצדק.
    אי אפשר להיות שמאל אנטי ציוני מבלי להזכיר את הנאכבה ופשעי המדינה נגד הפלסטינים.
    הוא כואב את מר גורלו ושכמוהו.
    עד היום יהודי ערב לא הצליחו להתעלות על עצמם ולהבות כח אמיתי . לדעתי הם חיבים להזדהות עם אחיהם הפלסטינים שהם הרבה יותר קרובים ללבבם.
    אך הם בחרו להכחיש את זה, וגרוע מזה הם בחרו להזדהות עם הימין האשכנזי ולצעוק מות לערבים. אולי מתוך רגשי נחיתות.
    טוב היה עושה אברג'יל אם היה מנסה להיות ראש למזרחיים ולנסות להשפיע עליהם, לתת להם להבין מי הם ואז לעמוד מול הממסד.