מחקר חדש: נמשך אי-השוויון האתני בהשכלה הגבוהה

לפני כחמש שנים כתב יוסי דהאן באתר זה פוסט תגובה למאמרו של סטודנט יהודי בפרינסטון בשם טל פורטגנג, תחת הכותרת: "מדוע לעולם לא אתנצל על הפריבילגיות שלי כגבר לבן". כותב דהאן: ״לפורטגנג נמאס מכך שאנשים באוניברסיטה לא מפסיקים לומר לו 'תבחן את הפריבילגיות שלך'. הוא לא רואה שום בעיה מערכתית גזעית או מעמדית בחברה האמריקאית – היותו סטודנט בקולג' יוקרתי כפרינסטון הוא לדעתו תוצאה של ערכים וחינוך משפחתיים ועבודה אישית קשה״. כלומר, בעבורו כל השיח על פריבילגיות של גברים לבנים כמוהו אינו אלא יללות של מפסידנים בעלי ערכים נפסדים שלא התאמצו מספיק.

אני מזכיר את הפוסט הזה מכיוון שלפני כשלושה שבועות קיימנו ד״ר תמי רזי, ד״ר סיגל נגר-רון ואנוכי כנס בשם: ״אקדמיה מגוונת?״, ובו הצגנו לצד מחקרים נוספים את הנתונים הראשונים במחקר שלנו על ייצוג הסטודנטים והמרצים במכללה האקדמית ספיר. הנתונים כמעט ולא מחדשים דבר, למעט שיפור קל בפער בין אשכנזים למזרחים באוניברסיטאות על פי מחקרו של ישראל בלכמן מלפני כעשור לבין מכללת ספיר ב-2019. על פי המחקר שלנו, מבין 128 אנשי הסגל במכללה, כ-70% הם אשכנזים, כ-19% מזרחים, כ-9% מעורבים וכ-2% ערבים. מתוך 45% הנשים – הרוב הן נשים אשכנזיות המונות 45 מרצות, 6 מרצות הן מזרחיות ורק 2 נשים מבין המרצות הן ערביות. כלומר, יש מעל פי 2 חברות סגל נשים אשכנזיות ממרצים מזרחים ומזרחיות. באופן כללי, יש מעל לפי 4 חברי סגל אשכנזים מחברי סגל מזרחים. ובנוסף, יש פי 7 חברות סגל אשכנזיות מחברות סגל מזרחיות. לסיכומו של עניין: נתונים טיפה יותר מעודדים ביחס למזרחים ומאוד מעודדים ביחס לנשים אשכנזיות.

עוד מצאנו כי 55% מהמרצים מגיעים מאזור המרכז, 15% באים מירושלים ורק 27% מהמרצים מגיעים מאזור הדרום. יצוין כי חלק מהמרצים שפנינו אליהם לא היו מוכנים לחשוף את מוצאם. הם חשו ששאלה מסוג זה היא חדירה לפרטיות ולא היו מוכנים לקחת חלק במחקר. זה היה תהליך ארוך ומייגע, ולעתים תחושה שאנחנו חוצים גבול בלתי עביר בחברה הישראלית.

לאחר כמה ימים העלה פרופ׳ יובל אלבשן סקירה של ישי פרידמן ב"מקור ראשון" על הכנס, לעמוד הפייסבוק של Academia-Il-network. הכותרת בעיתון הייתה: ״מיהו המרצה באקדמיה? אשכנזי מהמרכז״. להפתעתי, תחת הפוסט בעמוד הפייסבוק הזה שמיועד לאנשי אקדמיה, דוקטורים ופרופסורים מומחים בתחומם, הופיעו על מחקר בתחילת דרכו הערות ירודות ורדודות; כל כך ירודות ובוטות, שבאתרים הכי רדודים במרשתת לא היו משתמשים בשפה כזאת בוטה. אך מעבר לשפה ולסגנון, מה שהכי הטריד אותי היה ההכחשה והזלזול בנתונים.

הסיפור המזרחי באקדמיה כל כך מובלע, שאפילו יו״ר ות״ת פרופ׳ יפה זילברשץ טענה לפני כמה שנים עם כניסתה לתפקיד בראיון ב"דה-מרקר" שיש בעיה בחוסר השוויון המגדרי והלאומי בסגל האקדמי, אולם לעומתם הסיפור האתני "מטושטש" והיא לא יכולה לאשר שיש בעיה כי יש קושי לקבוע מי הוא מה. "די עם זה", פסקה. ואם העומדת בראש המערכת מתכחשת לנתון האומר בין היתר כי הפערים בין מזרחים לאשכנזים יצטמצמו רק עוד כמאה שנה (ינון כהן) – אין להתפלא ששאר המקהלה מדקלמת: כולם מעורבים, כולם מעורבבים, חלקם מעוברתים. אז הכל קשקוש מקושקש.

על מנת לסבר את האוזן על האופן שבו פרופסורים נכבדים הגיבו, ראו למשל את התגובה הזאת:

״הסקר הזה הוא בדיחה ודמגוגי ואין בינו לבין מחקר אקדמי דבר וחצי דבר מלבד כותרת בעיתון. כחבר סגל בכיר אני סקרן לדעת לאיזו עדה הם שייכו אותי? הם לא שאלו אותי ולא מילאתי שאלון. אז אני מבין שהם הסתמכו על שם משפחה שהוא בכלל 'עברות' שלא מעיד בהכרח על מוצאי. ומה לגבי מרצים שהם ילדים של הורים מעורבים?״

והנה תגובה נוספת מאיש אקדמיה נכבד נוסף:

״1.- לא פשוט לדעת היום מי אשכנזי ומי מזרחי הרי כל כך הרבה מאיתנו מעורבים. 2- קידום על בסיס מוצא עדתי הוא מתכון להרס האקדמיה״.

הייתי מצפה משני פרופסורים מכובדים, מאוניברסיטאות מחקר בארץ, שיגידו שהבעיה הממסדית היא קשה כפליים. זאת, מכיוון שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה החליטה מ-2001 לא לבחון את ההיבט האתני, ובעקבות כך כבר כעשרים שנה יש רוב הולך וגדל המוגדר כ"ישראלי" מכיוון שנולד בארץ, וככזה שכביכול ״לא ידוע״ המקור האתני שלו. גם את הטענה לגבי ה"מעורבים" אי אפשר לחקור עקב כך. משמעו של המהלך הזה הוא שאנחנו מאבדים את היכולת לבחון ולחקור עד כמה באמת האוכלוסייה היהודית מגוונת ופלורליסטית, וכרגע לצערי הרב – היא לא. כיאה לאנשי אקדמיה במדעי הרוח והחברה, הייתי מצפה מהם להיות מודעים לתהליך הבעייתי שנעשה בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ואף להוקיר את הניסיון להגיע לחקר האמת ביחס לאי השוויון האתני שקיים בישראל ולחשוף אותה – למרות כל הניסיונות הממסדיים להעלים את הנתונים ולסמא את עינינו.

התגובות הללו ועשרות הנוספות שהופיעו, חיברו אותי עם שני מאמרים שיכולים להסביר את אי השוויון שקיים בהשכלה הגבוהה. המאמר הראשון נקרא ״האשמת הקורבן״ מאת ויליאם ריאן והשני של פרופ׳ פגי מקינטוש בשם ״יתרון הלובן״. המאמר של ריאן מראה איך קבוצה של אנשים ליברלים שרוצים טוב ומאמינים בטוב לא יכולים להתמודד עם הדיסוננס הקוגניטיבי שהם חווים ביחס לתת הייצוג של הקבוצה האתנית בכל שדרות הניהול, ועל אחת כמה וכמה במערכת ההשכלה הגבוהה. כמו בארצות הברית, כך גם פה, במקום לטפל בבעיה הם מאשימים את הקורבן. הם עושים זאת מכיוון שהם לכודים בין הרצון שלהם לשינוי לבין ההבנה הלא מודעת שאם יהיה שינוי כזה – הוא כנראה יהיה על חשבונם. הם יצטרכו לוותר על חופשות, על מקומות באוניברסיטה, על מכונית נוספת ועוד.

המאמר של מקינטוש מדבר על יתרון הלובן. היא מנסה להבין איך ייתכן שגברים לא יכולים להבין את אי-השיוויון בין גברים לנשים, על ידי ניסוי שהיא עושה על עצמה. כלומר, להבין אלו יתרונות יש לה כאדם לבן שהיא לא מודעת להם ולא רואה אותם בחיי היום יום. יתרונות כגון עבירוּת (passing) שבעבור בעלי הפריבליגיה הוא שקוף, והם לא מצליחים להבין איך אנשים מקבוצות אחרות ייעצרו בכניסה לדיסקוטק, יעברו פרופיילינג בשדה התעופה ועוד. מקינטוש מונה 46 דוגמאות של פריבילגיות שמהן נהנים לבנים: היא מתחילה בכך שפלסטר הוא בצבע ורוד, כצבע האדם הלבן, ומסיימת בדברים הגדולים: ההיסטוריה, המוסיקה והתרבות השלטת בחברה המערבית.

מצאתי את עצמי חושב וחושב איך לסיים את הפוסט שלי, ולא יכולתי שלא לגחך מעצב עד כמה המציאות לא משתנה וכמה היום, כמו לפני חמש שנים או חמישים שנה, האופן שבו תופסים את המובן מאליו הוא חלק מהתפיסה ההגמונית ביחס לעיוורון ולפרביליגיות של האדם הלבן. אז אני מניח כאן את הסיום של הפוסט של יוסי דהאן עימו התחלתי, כי שום דבר לא השתנה, כמעט כמו הנתונים, ואין לי מה לחדש – אלא רק להביע תמיהה כיצד המציאות לא משתנה בכלל והמציאות האקדמית בפרט:

"האתר BuzzFeed יצר שאלון ?How Privileged Are You, שבו אנשים, כלומר אמריקאים, יכולים באמצעות סימון תשובות לשאלות לבחון כמה הם פריבילגיים. השאלון, יחד רשימת 46 הפריבילגיות שמונה מקינטוש במאמר עם התאמות ותוספות ישראליות מקומיות, יחד עם דיון סוציולוגי ראוי, יכולים להוות נקודת התחלה לדיון ובחינה של הפריבילגיות שמהן נהנים קבוצות שונות בחברה הישראלית. חברה שבה קבוצות הגמוניות כיהודים, גברים ואשכנזים עיוורים לחלוטין ומתכחשים לפריבילגיות שמהן הן ניהנות".

ד״ר מוטי גיגי הוא ראש בית הספר לתקשורת במכללה האקדמית ספיר