העשור של מחאת הדיור

העשור האחרון היה העשור של מחאת הדיור. מחאה זו, שבשיאה בקיץ 2011 הוציאה לרחובות 400 אלף ישראליות וישראלים, עיצבה במידה רבה את השדה הפוליטי כמו גם את השיח החברתי-כלכלי של העשור המסתיים עתה. אלא שלא היתה זו מחאה אחת, אלא שלוש מחאות שונות שנבדלו ביניהן במסרים המרכזיים, במושאי המחאה ובדרישות הפוליטיות שלהן.

בהבחנה זו ובניתוח של שלוש המחאות של 2011 מצוי גם אחד ההסברים לשאלה הרווחת על "כישלונה של המחאה" והפוטנציאל שעדיין לא מומש מתוכה. טקסט זה מבקש להמשיך ולהעמיק את הדיון שכבר נעשה בסוגיות אלו, תוך התמקדות בסוגיית הדיור כנושא מרכזי שהמחאה החברתית העלתה לסדר היום.

המחאה הראשונה: מחאת יוקר המחייה

את המחאה הראשונה נהוג לכנות בשם "מחאת יוקר המחייה". בעידוד הנרטיב ששוכפל וחוזק על-ידי כלי התקשורת המרכזיים, מחאה זו הייתה ועודנה הדומיננטית ביותר וזו שזכתה לתשומת הלב הציבורית הרחבה ביותר.

מחאת "יוקר המחייה" שהחלה כ"מחאת הקוטג'" העלתה לסדר היום הציבורי את מחירי המוצרים הגבוהים שהישראלים נדרשים לשלם כצרכנים. עם פרוץ "מחאת רוטשילד", המשיכה "מחאת יוקר המחייה" לקבל בולטות תקשורתית והפכה להיות "מחאת יוקר הדיור", שמסריה העיקריים היו הדרישה להורדת מחירי הדירות המאמירים.

הנרטיב העיקרי של מחאה זו לא היה ערעור השיטה החברתית-כלכלית הקיימת. דובריה קיבלו, ולעיתים אך קידמו באופן גלוי ואקטיבי, את הסדר הניאו-ליברלי הקיים, תוך הסכמה עם הטענה ש"השוק החופשי", כל עוד הוא מתפקד כהלכה, אמור לספק פתרון הולם לכולם. לפי קביעה זו, הסדר החברתי-הכלכלי הקיים "מוכתם" על-ידי פוליטיקאים מושחתים, תאגידים דורסניים ו-וועדי עובדים מסואבים.

כך יצא שעל אף תפיסתה העצמית של המחאה כלעומתית לעמדת השלטון, היא הולידה מתוכה דרישות שהשתלבו היטב בתוך המדיניות הממשלתית הקיימת. בהתאם לסיפור שהתפתח על-ידי דובריה, הגורם המרכזי המסביר את העלייה במחירי הדיור הוא "המחסור בהיצע", הנובע באופן בלעדי מכישלונה של המדינה בשיווק כמות מספקת של קרקעות לבנייה. טיעון זה זהה לעמדה הממשלתית הניאו-ליברלית, המניחה שאחריות המדינה מסתכמת בהקצאת קרקע וכי שוק הדיור יוסדר באופן מיטבי כל עוד יתנהל בצורה של "שוק חופשי", בהתאם לאינטרסים של "כוחות השוק".

"מחאת יוקר המחייה" גם סיפקה את המצע הרעיוני שעליו צמחו הדוברים הקולניים ביותר בעד הסדר הניאו-ליברלי בישראל הנמנים על "התנועה הליברטריאנית", שנוצרה גם היא מאז ובעקבות המחאה החברתית של 2011. תנועה זו, הקוראת לביטול מוחלט של הערכים הסולידריים של ערבות הדדית ודאגה קולקטיבית לאוכלוסיות חלשות, נשענת על הטיעון לפיו הגורם המרכזי לעלייה במחירי הדיור היא המדינה עצמה וקוראת ל"פירוק מונופול המדינה" והפרטת הקרקע לידיים פרטיות.

המחאה השנייה: המחאה הסוציאל-דמוקרטית

את המחאה השנייה שהתרחשה במסגרת המחאה החברתית של 2011, ניתן לכנות בשם "המחאה הסוציאל-דמוקרטית". מחאה זו עסקה בדרישה לכינון (מחודש, על פי חלק ממשתתפיה) של מדינת הרווחה בישראל. תחת סיסמאות כמו "צדק במקום צדקה" והכרה בנזקיה של השיטה הניאו-ליברלית לציבור העובדים והאזרחים, העלתה מחאה זו את הדרישה המוצדקת להכרה באחריות המדינה למתן שירותים חברתיים ציבוריים הולמים לתושביה, בתחומי הדיור, החינוך ועוד.

על אף שביסודן דרישות שונות לחלוטין ולעיתים גם סותרות, "המחאה הסוציאל-דמוקרטית" ו"מחאת יוקר המחייה" התקיימו במקביל, באותן הכיכרות ולעיתים על-ידי אותם המוחים עצמם – עובדה אשר מסבירה חלק מהבלבול אודות השלכותיה של המחאה החברתית על הזירה הפוליטית בישראל.

בדומה למחאת "יוקר המחייה", גם במחאה זו השתתפו בעיקר צעירים מהמעמד הבינוני, שהוא ברובו אשכנזי. אלא שבשונה ממפגיני "יוקר המחייה", משתתפי "המחאה הסוציאל-דמוקרטית" היו אלה מהם שהבינו כי פירוק מדינת הרווחה, צמצום כוחם של איגודי העובדים ושחיקת השירותים החברתיים הציבוריים פוגעים לא רק באוכלוסיות העניות ביותר, אלא גם בהם ובעתידם.

בתחום הדיור, התוצר המרכזי של מחאה זו בא בדרישה לתכנון "דיור בר-השגה" וכן בדרישה להגברת השקיפות, להסדרה ולפיקוח על שוק השכירות הפרטית, דרישה שעמדה בבסיס תהליך החקיקה שהסתיים בסופו של דבר ב"חוק לשכירות הוגנת" (שבתצורתו הסופית סיפק מענה חלקי וחלש מאוד לבעיות הקיימות בשוק השכירות).

אלא שבניסוח דרישות אלו – המסתפקות בתפיסת המדינה כמתכננת וכרגולטורית של השוק החופשי – חברה מחאה זו, גם אם בלא כוונה תחילה, עם "מחאת יוקר המחייה". מהלך זה מתבלט עוד יותר על רקע הכשל העיקרי של "המחאה הסוציאל-דמוקרטית", הבא לידי ביטוי בחוסר הצלחתה, ולעיתים גם חוסר רצונה, לחבור למחאה השלישית שהתרחשה במהלך קיץ 2011, מחאה שבמידה רבה הודרה מהשיח הציבורי המרכזי אודות המחאה החברתית.

המחאה השלישית: מחאת האין-ברירה

מחאה זו, שהתרחשה גם היא כחלק ממחאות קיץ 2011 ובעקבותיהן, פרצה במקומות שבהם הפגינו אנשים אשר בנו את אוהליהם בכיכרות וברחובות לא רק כאקט של מחאה, אלא גם בהעדר ברירה אחרת.

מאהלים אלו, שכונו "מאהלי האין-ברירה", הוקמו במקומות כמו שכונת התקווה ויפו, שכונת ג'סי כהן בחולון, בירושלים ובערים הערביות במשולש. כבר מרגע הקמתם זכו מאהלים אלו ליחס שונה מרשויות השלטון, אשר אצלם היו סלחניים הרבה פחות להפרעה לסדר הציבורי; כמו גם מהתקשורת, שסיקרה אותם הרבה פחות וגם מסגרה את סיפורם לא כמאבק של "אנשים ערכיים הנאבקים על דמותה של המדינה", כפי שמוסגרה "מחאת יוקר המחייה", אלא כהפגנות של "קבוצות אינטרס" הדורשות משאבים מהמדינה.

במחאה זו חברו יחד אוכלוסייה של חסרי דיור ונאבקי דיור ציבורי יחד עם קבוצות קיימות וחדשות של פעילים/ות חברתיים/ות, שיצרו יחד כמה מההתארגנויות הבולטות ביותר הנאבקות בהשלכותיה ההרסניות של המדיניות הניאו-ליברלית הממשלתית על החברה הישראלית ועל האוכלוסיות המוחלשות ביותר בתוכה. על התארגנויות אלו, הממקדות את מאבקיהן בשיפור והרחבה של הדיור הציבורי, נמנות קבוצת "הלא-נחמדים-לא נחמדות", "המעברה" בירושלים, "צוות דיור ציבורי" וקבוצות נוספות, אשר רובן פועלות עד היום בשיתוף פעולה במסגרת "פורום הדיור הציבורי".

מחאה זו גם הבליטה במאבקיה את ההתנהלות האכזרית והגזענית בה נקטו בעבר ונוקטים בהווה מוסדות שאמורים היו לפעול במסגרת מדינת הרווחה, כמו המוסד לביטוח לאומי, או – בתחום הדיור – אופן התנהלותה של חברת "עמידר", החברה הממשלתית שאחראית על ניהול מרבית הדיור הציבורי בישראל. אלא שבמקום לפעול יחד עם ולטובת דיירי הדיור הציבורי, מתאפיינת חברה זו בהזנחת תחזוקתן של הדירות הציבוריות, בהתנכלות ובהתעללות בדיירות ובדיירים ובקידום מדיניות הפינויים.

ברית מחאות ועתיד אפשרי

כאמור, הכשל של "המחאה הסוציאל-דמוקרטית" לא היה במסרים שהיא העלתה – שבעיקרם נכונים – אלא בחבירתה הרעיונית והפוליטית עם "מחאת יוקר המחייה", במקום עם אנשי וארגוני "מחאת האין-ברירה".

אם לתרגם זאת לתחום הדיור, הכשל של מחאת "השכירות ההוגנת" אינו מצוי בעצם הדרישה המוצדקת להסדרת תחום השכירות הפרטית, אלא בחוסר זיהוי האינטרס המשותף של השוכרים הצעירים ממעמד הביניים יחד עם נאבקי הדיור הציבורי מהמעמדות הנמוכים, ובחוסר הזיהוי של העמדה המשותפת של שתי קבוצות אלו אל מול האינטרסים המנוגדים של אוכלוסיית " משקיעי הנדל"ן" המבוססת.

זיהוי דמיון האינטרסים ושיתוף פעולה כזה יוכל לבוא לידי ביטוי, למשל, בדרישה להגדלת המעורבות של המדינה בשוק השכירות לא רק באמצעים עקיפים כמו "רשם שכירויות" או פיקוח על שכר דירה, אלא באמצעות הרחבה משמעותית של הדיור הציבורי כך שיספק מענה של שכירות יציבה ונגישה למשפחות מהמעמד הנמוך כמו גם למשפחות ממעמד הביניים.

ולא פחות חשוב מכך, שותפות כזו תוכל לבוא לידי ביטוי גם בהפנמת ההכרח לקדם תיקון מהיסוד של המוסדות והגופים האחראים למימוש וביצוע מדיניות הרווחה והשירותים החברתיים, והצורך בהתמודדות עם גזענות ואפליה ממסדיים מהעבר ובהווה.

ברית מחאות כזו – חוצת שבטים חברתיים ופוליטיים – בין "המחאה הסוציאל-דמוקרטית" ו"מחאת האין-ברירה", לא התרחשה במהלך העשור שמסתיים עתה. האם ברית כזו, שלה פוטנציאל שינוי משמעותי הרבה מעבר לתחום הדיור, תצליח להתרחש במהלך העשור הבא? הלוואי. ימים יגידו.

—

הערת הכותב: טקסט קצר זה אינו מתיימר ואינו מבקש להציג ניתוח מלא לכלל ההיבטים של המחאות החברתיות שנולדו מאז קיץ 2011, אלא להתמקד בביטוי של מחאות אלו לתחום הדיור ובמגמות המרכזיות שהתפתחו במסגרתו. הטקסט גם אינו עוסק בסוגיה החשובה אודות מקומן של אוכלוסיות נוספות במחאה החברתית, ובהן האוכלוסייה הערבית, החרדית, אוכלוסיית יוצאי ברה"מ לשעבר ויוצאי אתיופיה ואוכלוסיית מבקשי המקלט ומהגרי העבודה.

תודה לד"ר שלמה סבירסקי, עו"ד נוגה דגן-בוזגלו, ד"ר גל לוי, ליטל כהן-ביטון ודני גיגי על הערותיהם המועילות.