כנס על הגישה המזרחית למשפט מפר את השתיקה

בתחילת החודש התקיים בהרווארד אירוע שכבר זכה לכינוי "היסטורי", כנס בן יומיים על הגישה המזרחית למשפט (Mizrahi Legal Studies). ליהי יונה, דוקטורנטית בבית הספר למשפטים באוניברסיטת קולומביה, ניו יורק, חברה לפרופ' נוח פלדמן, ראש התכנית למשפט ישראלי ויהודי בהרווארד ולד"ר סוזן קאהן, גם היא מנהלת בתכנית, ויחד הגו את הרעיון לכנס חוקרות וחוקרים שעוסקים בפנים מגוונים של משפט ושל מזרחיות. יונה מספרת שהיא עצמה החלה את המחקר המשפטי שלה בנושא מזרחיוּת רק כשכבר הייתה סטודנטית לתואר שני במשפטים בארה"ב. "זה מצחיק, אבל אני זוכרת את הספק העצום שליווה את חיפושיי במאגרי מידע זרים. הייתי בטוחה שהמילה 'Mizrahi'  לא תעלה דבר, אבל גיליתי שבאנגלית יש לא פחות ואולי אפילו יותר ממה שאפשר למצוא במאגרי מידע בעברית. מסתבר שאני לא היחידה שהתרחקה כדי לכתוב על זה ולעסוק בזה".

בין היתר עלו בכנס האתגרים המתודולוגיים שמחקר מזרחי מציב, האסטרטגיות המחקריות השונות להתמודדות איתם, קריאות היסטוריות אלטרנטיביות שבמרכזן הסוגיה המשפטית ומזרחיוּת כפעולה אפיסטמית. מתוך שלל הרצאות בנושאים המגוונים הללו ניתן להזכיר את פרופ' יופי תירוש ממכללת ספיר שהציגה את מחקרה על סלקציה במועדונים; ד"ר סיגל נגר רון שדיברה על מחיקת היכולת לדעת את המזרחיות כנגזרת של השכחת הקטגוריה הזו, בין היתר בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, והציגה את המחקר האמפירי שביצעה יחד עם ד"ר תמי רזי וד"ר מוטי גיגי באשר להתפלגות האתנית של מרצים במכללת ספיר.

עוד עסקו בהרחבה בנושאים מזרחיוּת במשפט יהודי, מזרחיוּת במרחב, ייצוג וצנזורה (למשל, בהכשרת הומור גזעני), בפאנל על עריכת דין חברתית דיברה ורדית אבידן על נשיות מזרחית והאופנים שבהם הקטגוריה "פרחה" פועלת כאתר ממשטר בתיקי אפליה ותיקי עוני, ונטע זיו וספיר סלוצקר-עמרן הציגו מחקר משותף שלהן המבוסס על ראיונות עם עורכי/ות דין חברתיים/ות מזרחים/ות. פרופ' שושנה מדמוני גרבר ונטלי חזיזה עסקו בפרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן – מדמוני גרבר התמקדה בייצוג התקשורתי של הפרשה, וחזיזה התמקדה בהשלכותיה הפסיכולוגיות ובטראומה לדור השני והשלישי של משפחות מהם נחטפו תינוקות. ההרצאה המרכזית ביום הראשון של הכנס הייתה של פרופ' יפעת ביטון, שסקרה את הגניאולוגיה של הזהות המזרחית במשפט כמו גם של מחקר מזרחי באקדמיה המשפטית.

הכנס הסתיים בהרצאתו של פאדי ח'ורי, שעסקה באופנים השונים (והדומים) שבהם מדינת ישראל כוננה סגרגציה גיאוגרפית בין יהודים לפלסטינים ובין אשכנזים למזרחים, ואת האופן שבו ההפרדה הזאת הוסוותה מאז ומתמיד ונעטפה באסתטיקה שוויונית לכאורה.

הכנס זכה לתשומת לב בתקשורת בארה"ב, אך העיתונות בישראל לא ממש גילתה בו עניין. במהדורה האנגלית של "הארץ" פורסמה עליו כתבה, אך לא תורגמה לעברית. "כנראה שאחרי הכול, הנושא עדיין חסום בארץ," אומרת יונה, ומביעה תקווה שהלגיטימציה שמוסד כמו הרווארד יכול להעניק לנושא ולגישה המחקרית המתפתחת, תוליד זירות נוספות של מחקר, בין היתר גם בישראל. 

מה היא בעצם הקטגוריה המזרחית במשפט – איך ומתי היא התכוננה מבחינה היסטורית?

"זאת שאלה מעניינת, בין היתר משום שהגישה המזרחית למשפט היא תחום מתהווה, שהכנס ניסה להיות דלק במנועים שלו. כך שהכנס נסב למעשה על היעדר: ההיעדר של הקטגוריה הזו. האם יש בכלל 'קטגוריה מזרחית' במשפט – זו השאלה שניסינו לחשוב עליה במהלך הכנס. היסטורית, כמו שמראה ביטון, מערכת המשפט לא מזדרזת להכיר במזרחים כקטגוריה משפטית, כקבוצה שנתונה תחת אפליה, וגם ספר החוקים בישראל לא רואה במזרחים קבוצה שזכאית למענים חוקיים, כמו למשל העדפה מתקנת. בהתאם, לא פעם עוולות שהן קולקטיביות למזרחים מובנות בתוך הזירה המשפטית כסיפורים אינדיבידואליים ונטולי הקשר. 

"אולי חריג מסוים לכך הוא פסק הדין של מישל מלכה נגד התעשיה האווירית, תיק שעסק באפליה בקבלה לעבודה של מישל מלכה שמנהל בארגון הגדיר כ'ערס'. פסק הדין בתיק הזה, שמנכ"לית הקשת הדמוקרטית המזרחית דאז, יעל בן-יפת, נתנה בו חוות דעת מומחה על ההיסטוריה של האפליה נגד מזרחים בישראל, מצביע על הקשר שבין הביטוי 'ערס' לאפליה שרירה וקיימת נגד מזרחים בישראל, ומעניק למלכה, שיוצג על ידי ארגון 'תמורה', פיצויים על האפליה שחווה.

"מעבר לכך, ממש בימים האלו התבשרנו על שתי פסיקות משמעותיות ודרמטיות שנוגעות למזרחים, האחת נוגעת להעלאת סכום הפיצויים למפוני גבעת עמל, והשניה נוגעת לקבלת לפרשת ילדי תימן, וההחלטה לדון בתיקי המשפחות במאוחד, החלטה שמכירה באפשרות שהיעלמות הילדים הייתה חלק ממנגנון שיטתי ולא אסופת אירועים אינדיבידואליים ומבודדים. עוד צריך ללמוד את הפסיקות הללו לעומק, אבל אפשר לקוות, גם אם עדיין בזהירות בשלב הזה, שהן מסמלות התחלה של שינוי מסוים ביחס מערכת המשפט לעוולות שנעשו כנגד מזרחים".

בתחילת העשור המסתיים בימים אלה פירסמה פרופ' יפעת ביטון את מאמרה שהפך לאבן דרך "מזרחים במשפט: ה'אין' כ'יש'", הבוחן את יחס המשפט הישראלי למזרחים. טענתה המרכזית היא כי מערכת המשפט הישראלית משקפת ומכוננת בה בעת התעלמות מקיומה של קבוצת מזרחים בישראל כקבוצה מופלית. "דינמיקה של הכחשה", מכנה זאת ביטון. "הדבר המרכזי שקרה מאז פרסום המאמר הוא שדור חדש של חוקרים וחוקרות מזרחים צמחו והתפתחו בעולם שבו המאמר הזה קיים", אומרת יונה. "בשל כך, גל נוסף של מחקרים יצא בנושא, למשל של קארין כרמית-יפת, עידו קטרי, ענבל מימוני בלאו, עומר אלוני וגם שלי לצאת לאוויר העולם. המאמר של יפעת לא היה המאמר המשפטי הראשון שפורסם בסוגיה המרכזית, אפשר וראוי להזכיר למשל את עבודתה של קלריס חרבון על נשים מזרחיות בדיור ציבורי כעבודה מכוננת בתחום ואת כתיבתה של פנינה להב, אבל הוא היה הראשון שהצליח לדבר את השתיקה וההשתקה שבה הרבה מאיתנו היינו עטופים. בעצם ההנחה של קשר השתיקה הזה על השולחן והפניית הזרקור האקדמי אליו היה אלמנט ששחרר אותי לפחות קצת מהחשש לדבר, וייתכן שהמאמר יצר אפקט דומה לכותבים וכותבות אחרים. מעבר לזה, אני חושבת שהמאמר של יפעת גם יצר לגיטימציה משמעותית יותר בתוך הזירה המשפטית (באקדמיה ומחוצה לה) לעיסוק האקדמי במזרחיות".

מה הבעיה שניצבת בלב המחשבה של כנס על הסוגייה הזאת של מזרחיות במשפט? האם זו עצם החמקמקות של הקטגוריה עד היום? 

"אפשר לחשוב על שני סוגים של אתגרים ביצירה של כנס על הסוגיה של מזרחיות במשפט. הראשון הוא פרקטי יותר. אין הרבה מדי מחקר משפטי מזרחי שקיים, גם בגלל ההשתקה של הנושא באקדמיה המשפטית, וגם בגלל היעדר של נתונים אמפיריים מספיקים על מזרחים בחברה הישראלית – מצב שמקשה על ניתוח הנתונים הללו וכתיבה עליהם. במובן הזה, הכנס הזה נועד להיות קטליזטור לכתיבה חדשה בתחום, ונראה שהשאיפה הזו הוכיחה את עצמה, עם מספר מחקרים שנולדו באופן ישיר כתוצאה מקיומו של הכנס. 

"האתגר האחר שאפשר לחשוב עליו הוא האתגר הנורמטיבי, שד"ר קלריס חרבון היטיבה לתאר בכנס. ההרצאה שלה הייתה למעשה קריאה ביקורתית בקול הקורא שיצא לכנס, וקידמה מהלך שהיה חשוב ואקוטי בעיני בהבנייה של השיחה ככזו שמסוגלת להיות ביקורתית גם כלפי עצמה. כפי שהבנתי את הטיעון שלה, הוא עסק בחששות המשמעותיים שנלווים למהלך היצירה של 'גישה מזרחית' למשפט. היא שואלת: מהי המזרחיות הזו? מה מגדיר אותה? האם המהלך הזה מקבע את הקטגוריה המזרחית כקשיחה וקבועה באופן שאולי לא היינו רוצות בו? וגם: מה אנחנו מפסידים ממהלך שתכליתו הבאת הפוזיציה המזרחית אל המיינסטרים האקדמי? מה יכול אולי ללכת לאיבוד בתהליך הזה – למשל המאפיינים של מזרחיות כזהות המצויה בשוליים?

"אין לי תשובות טובות לכל השאלות האלו, אולי לחלקן. אבל אני חושבת שלא צריך למהר לענות עליהן אלא להישאר איתן פתוחות כתמרורי אזהרה או קריאות כיוון, מתוך השאיפה לחשוב על הגישה המזרחית למשפט באופן נזיל וגמיש שנמנע ככל הניתן מהחששות הללו".

איזה מרחב חדש נוצר בכנס – מבחינת שיח וחיבורים בין אנשים וטקסטים, אפיסטמולוגיה של ידע? איך התקבל הדיון בקרב מי שלא בהכרח ערים למורכבויות האתניות וההיסטוריו-פוליטיות של הסוציולוגיה בישראל? 

"כמה דברים מעניינים קרו בכנס בעיני. אני חושבת שעשינו צעדים ראשונים במיפוי של האתגרים שעוד לפנינו, גם אם עוד לא ניסחנו לכולם פתרונות מושלמים עדיין. בלא מעט מההרצאות עלה הצורך האקוטי בנתונים, ובמקביל, ראינו לא מעט מחקרים בעלי אופי אמפירי שיצאו לשטח לאסוף אותם, ואת הכוח שטמון בידע, במובן הכי פורמלי ושמרני שלו, בקידום הגישה המזרחית למשפט. דבר נוסף מרגש שהתרחש בעיני נולד באמת במפגשים שנוצרו בין חוקרים וכותבים מזירות שונות, כאשר המטריה הרעיונית היא זו המזרחית, זווית שלא זוכה בד"כ להיות בפוזיציה שמגדירה את המרחב. השיחה שנוצרה בין חבר הכנסת משה ארבל מש"ס לשגית פרץ דרעי לחוקר צבי זוהר שכותב על הלכה מזרחית הציפה לדעתי גם הרמוניות וגם דיסוננסים שאני עוד אחשוב ואפרק אותם בשנים הקרובות. בדומה, השיחה הפוליטית שהתחילה להיווצר בין חוקרים אשכנזים, מזרחים ופלסטינים על השאלה המזרחית-פלסטינית הציפה דינמיקות מעניינות לדעתי, שחרגו מהתפקידים המסורתיים שאנחנו רגילים לראות במרחבים הגמוניים יותר.

"הדבר השלישי שאני חושבת שהחל להיווצר בכנס, וזו הבחנה של נטלי חזיזה שאני מקבלת בשמחה והוקרה – היא העיגון של תמות מסוימות שהופכות לקאנון של הגישה המזרחית למשפט. כך למשל, העובדה שפרשת חטיפת ילדי תימן, המזרח והבלקן נדונה בלא מעט מהפאנלים (גם בפאנל ההיסטורי, וגם בפאנל אודות הייצוג והצנזורה של הסיפור המזרחי) מזוויות מחקריות שונות (היסטורית, פסיכואנליטית, חקר התקשורת וחקר ההלכה) הפכה אותה לתמת ליבה של הגישה המזרחית למשפט באופן שנראה לי ראוי ונכון. נדמה שאתרים נוספים גם התגבשו כמכוננים וכאתרי ליבה לגישה הזו, כמו פרשת הגזזת, עוני, דיור ציבורי, בג"ץ הקרקעות ופרשת עמנואל.

"עוד יש לגישה המזרחית למשפט דרך ארוכה לעשות כדי שנוכל לקבל תמונה מלאה וברורה יותר שלה, של הכיוונים שלה ורעיונות המפתח שדרכם היא מתפתחת, אבל הכנס אפשר לנו לראות ניצנים וגם זה הרבה מאוד״.

יונה מספרת כי בסיום הכנס התעורר דיון נלהב על הגישה המזרחית למשפט ועל ביקורת רדיקלית ביחס למדינה ולמבנים הבסיסיים של המשפט בישראל. "עלתה השאלה האם ההימנעות משילוב הביקורת המזרחית במאבק הפלסטיני ופיתוח עמדה מזרחית אוניברסלית היא 'קיצור דרך' או שמא אקט לגיטימי בכינון של שיח מזרחי עצמאי. נדמה לי שהשאלה של אופי הגישה המזרחית למשפט – כגישה שהיא מהותנית וזהותנית מחד, ואוניברסלית ונזילה מאידך (עם כל האפשרויות השונות בין לבין) תתפוס מקום משמעותי בדיון על מזרחיות במשפט. ראינו חלק מהוויכוחים הללו מתקיימים בזירות אחרות ונדמה לי שהעתיד יזמן לנו דיונים דומים, עם זיקה ייחודית יותר לזירה המשפטית ככל שהשדה של Mizrahi Legal Studies יתפוס חשיבות ומקום באקדמיה המשפטית."