תחקיר "המקור" מתעלם מכל הקשר רחב

רביב דרוקר ואיתי רום הקפידו לשמר את הנחות היסוד: אמון בסולידריות הפנים-יהודית, בשקיפות, בחוסר הפניות של הממסד הרפואי. תחקיר רציני היה מבקש לערער על כל אלה, ובמקום לשאול "האם יייתכן ששלוש שנים אחרי השואה עשו יהודים ליהודים דבר כזה?", לברר מה היו התנאים החברתיים והפוליטיים שאפשרו לדבר כזה להתרחש

דברים חשובים רבים כבר נכתבו על ה"תחקיר" המזעזע של "המקור", על העיסוק הקדחתני בשגיאות כביכול במקום הניסיון להצביע על הפשע ולתבוע את ההכרה בו; על הניסיון להציג מסמכים המפריכים כביכול טענות בדבר ילדים שאומצו, תוך הסתמכות מוחלטת על נקודת המבט הממסדית והתעלמות בוטה מטענות המשפחות; על הניסיון של התכנית להציג את ההכרה בפרשה כ"מקובלת" ואת המכחישים כאלה שכביכול מעזים לשים נפשם בכפם ולצאת כנגד המוסכמות, וכמובן על הקשרים המשפחתיים של כמה ממכחישי הפרשה לאנשים שאחזו בעמדות כוח שונות במוסדות הרווחה הסעד והבריאות בשנות החמישים.

כדאי להעיר לגבי המבנה הנרטיבי של התכנית, שהוא למעשה מבנה שחוזר על עצמו במרבית ניסיונות ההכחשה – זה שמנסה לשמר אצל הקוראים/צופים את התחושה שהטענות שמועלות על ידי המשפחות והפעילים הן מופרכות מן היסוד. זאת, באמצעות הקפדה על הנחות היסוד: אמון שלם בסולידריות הפנים-יהודית, בשקיפות, בחוסר הפניות של הממסד הרפואי, באי הסדר ששרר בימים ההם. ההקפדה על כך שהנחות היסוד לא יתערערו מושגת דרך הצגת קצות החוט שהוצעו כאפשרות להבנת היעדים שאליהם נשלחו הילדים בתחילת הדברים, תלושים מכל הקשר רחב. מקרי האימוץ שנתגלו מוצגים כ"מקרי דגל", שעליהם, כביכול, נשענות הטענות, ושהפרכתן (הפרכה כביכול, ולכך נשוב בהמשך) ממוטטת את הטענות כולן.

גם אם בהמשך התכנית מוזכרת ההפרדה הכפויה של התינוקות מהוריהם והחזקתם בבתי התינוקות (תוך הדגשה, לא ביקורתית, שהמעשה נתפס כפעולה לטובת הילדים) וטקסטים בוטים של אנשי הממסד הקולט (באזכור אגבי, מבלי ציטוט של הטקסטים עצמם), הרי שמיקום הדברים כבר הופך לחסר משמעות, מה שמסתכם ב"כן, היו בעיות – אולי אפילו חמורות – בקליטת העולים התימנים, אבל בואו לא נגזים".

שער "ידיעות אחרונות" עם נתן שיפריס וספרו "ילדי הלך לאן". הוצג בתחקיר באופן נלוז

האופן הנלוז שבו הוצג נתן שיפריס בתכנית, תוך התמקדות בלעדית בתזכיר שכתב בשנת 94׳ – תזכיר שנכתב במסגרת מחאה פוליטית חריפה ובניסיון לשבור את חומת ההשתקה סביב הפרשה – ומתוך בחירה שלא להתעסק כלל במהלך המרכזי שהציג בספרו. במקום לשאול "היכן הילדים המאומצים" כשיטת אנשי התכנית, ובכך להטיל אחריות על המשפחות, שיפריס בספרו ביקש לעקוב אחר התחנות השונות שבהן עברו התינוקות, ההרחקה היזומה שלהם מהוריהם, הודעות המוות השקריות – שבמקרים שונים שבהם התעקשו ההורים ואף איימו על אנשי הממסד במחנות התגלו כעורבא פרח, ההטעיה המכוונת במיקומו של בית החולים שאליו נשלחו התינוקות, מיקומם של התינוקות בתוך בתי החולים, שימוש במעונות של ויצ"ו כמרחבים לאימוץ מזדמן וכו'.

עדותו של הרב שמואל אבידור הכהן בדבר השמועה או העדות ששמע (שבה מתרכזים אנשי "המקור" ושאותה הם מציגים כחסרת ביסוס וכמופרכת מן היסוד) בדבר העברה מרוכזת ומכירה של ילדים לאימוץ בארצות הברית, מקבלת את משמעותה מתוך המכלול של המסגרת הזו, ועל רקע זה היא הופכת לקצה חוט חשוב – וכך תיאר זאת שיפריס בעצמו בראיון, להבנת היעדים שאליהם נשלחו הילדים.

במקום להגן על הנחות היסוד על מנת ליצור מראית עין של מופרכות, תחקיר רציני היה מבקש  להצביע על ההקשר שבו פשע כזה יכול היה להתרחש. תכנית ביקורתית לא היתה יוצאת כנגד המשפחות והפעילים אלא מבקשת לערער על הנחות היסוד של הצופות והצופים שלה, המתייחסות לשורה של מוסדות ומושגים כמו בית חולים, ממסד רפואי, מוסדות רווחה, אימוץ, לאומיות, ציונות ומדינת ישראל. היא לא היתה שואלת "האם יכול להיות ששלוש שנים אחרי השואה עשו יהודים ליהודים דבר כזה?" אלא מה היו התנאים החברתיים והפוליטיים ואלו תודעות אפשרו לדבר כזה להתרחש.

תכנית ביקורתית לא היתה יוצאת כנגד המשפחות והפעילים אלא מבקשת לערער על הנחות היסוד של הצופות והצופים שלה, המתייחסות לשורה של מוסדות ומושגים

בהקשר הזה ראוי היה להרחיק עד לעליית התימנים בשנים 1913-1911, ולשיח הגזע שבמסגרתו הממסד הקולט דאז מיקם אותם. המשרד הארץ-ישראלי, שאף שלא היו בסמכותו מוסדות בריאות, השפיע על תנאי הקיום בהם שוכנו התימנים, שסומנו כ"פועלים טבעיים" וכמי שאינם זקוקים מתוך כך לאותם תנאים הנדרשים לפועלים אשכנזים, ויועדו לתפקיד "כיבוש העבודה" מידי הערבים – סימון שהוביל לשיכונם באורוות וברפתות. שתי גרסאות של שיח גזע רווחו באותה עת ביחס לתימנים – האחד, שהוביל ראש המשרד, ד"ר ארתור רופין, שהיו מן השותפים המרכזיים בהתגבשותו של השיח האאוגני (שקשר בין סוגיות של בריאות וחולי לשאלות של תרבות, מנטליות וגזע) באוניברסיטאות הגרמניות בראשית המאה, וראה ביהודים הלא-אשכנזים "חומר אנושי" מנוון שהוא בבחינת מעוות שלא יוכל לתקון לעומת האשכנזים (הלא אורתודוקסים יש לדייק), שהם היו הבסיס להחייאתו והבראתו של הגוף היהודי.

שיח הגזע המתנגד לזה של רופין זיהה אפשרויות של תנועה ושינוי של המצב הגזעי הנחות, וראה בעבודה חקלאית אפשרות של ריפוי והבראה של הגוף המנוון. כך למשל הובא באחת מישיבות המשרד תיאורו של מוהל ברחובות ב-1912 את השינוי בטעם דם המילה של ילדי התימנים הוותיקים ברחובות לעומת אלה החדשים כביטוי לכך שהעבודה גורמת להתחזקות ולהבראה. השיח האאוגני, והקשרים בין גזע ובריאות, ואופציית הבראת הגזע דרך אימוץ הפרקטיקות הציוניות, היו חלק אינטגרלי מהשיח הציוני ההגמוני מראשיתו, וכבר אז הופנו בייחוד כלפי תימנים, והמשיך להיות נטוע בתוכו. כפי שהראתה דפנה הירש, שיח זה אף הכתיב את תפיסת ההורות הלקויה – ראיית האמהות המזרחיות כמי שאין ביכולתן לגדל את ילדיהן כראוי – וההנחה כי ניתוק הילדים מהוריהם יאפשר הבראה. שלוש השנים שעברו מאז 1945 לא שינו את הדבר הזה.

אדרבה, התיאור בעדויות ההורים, אותן מתאר שיפריס, על תגובותיהם ה"מרגיעות" של אנשי הממסד בשעת לקיחת התינוקות – "נחזיר לכם אותה/אותו גיבור/ה חייל/ת" – מלמד בדיוק על התפיסה הזו. תפיסה שבאה לידי ביטוי גם באמירות מפורשות מצד אנשי הממסד הקולט, שתבעו בפירוש את "הוצאת הילדים מהמחנות, בידודם מהאמהות" (בן-גוריון), שהציבו את טובת הילדים כעומדת בניגוד לטובת "האבות". ההבנה של הבסיס הזה, לצד השרטוט השלם של מהלך הפרדתם של התינוקות מהוריהם, הוא שעומד במוקד סיפוריהם של המשפחות והפעילים, ואף במוקד חיבורו של שיפריס "ילדי הלך לאן" וקובץ המאמרים שערך לצד טובה גמליאל "ילדים של הלב".

צילומסך מתוך "המקור". אמון שלם בסולידריות הפנים-יהודית, בשקיפות, בחוסר הפניות של הממסד הרפואי

"טובת הילד", אימוץ ויחסי כוח

הבנת מערך יחסי הכוח שגולם במוסד הרפואי שנקרא בית התינוקות, הפיקוח על הגישה של המשפחות אליו, בשורות המוות המיידיות, מקרי ההתנגדות שהפריכו אותן ישירות, טרטורם של ההורים על ידי מסירת יעדי פינוי שגויים וההגבלות שהוטלו עליהם כאשר כבר הגיעו אל המקום בו הוחזקו הילדים, הצירופים הפרדוקסליים של זימונים לשחרור לצד בשורות מוות (פרדוקסליות שעלתה במישרין גם מעדויותיהם של אנשי הממסד הרפואי עצמו), הסתירות הפנימיות בעדויות אנשי הממסד הרפואי והפרכת הטענות בדבר השארתם של ילדים בבתי החולים זמן רב, וההצבעה על מעונות ויצ"ו ומוסדות האומנה של אמהות עובדות כיעדים שאליהם הופנו אלה ששוחררו מבתי החולים – שסומנו כ"נטושים" (עוד נקודה שנשוב אליה) כתופעה רווחת – כל אלה הם שהופכים את סוגיית האימוץ בשנים אלה למפתח מרכזי בהבנת גורלם של הילדים.

בעדותו הצביע ורהפטיג על כך שהצורך בחוק האימוץ עלה בשל "שמועות שלוקחים ילדים ומאמצים אותם". המשמעות של הצבת "טובת הילד" בראש סדר העדיפויות הייתה הפיכת הסכמת ההורים "לערך משני מאוד"

המצב הפרוץ של מצב האימוצים והטענות שעלו במסגרת הדיונים על חוק אימוץ ילדים שמהן השתקפה הגישה הרווחת שסימנה את "טובת הילד" – מושג שהתגבש במסגרת של יחסי כוח ברורים – כעדיפה על פני ההגנה על המרקם המשפחתי שלו, מעניקות בסיס איתן לחיפוש אחר קצות חוט להבנת יעדי המסירה של הילדים. כנגד הנחת טובת הילד – שאותה ייצג שר המשפטים דאז, פנחס רוזן – יצא זרח ורהפטיג, שהיה באותה תקופה חבר כנסת מטעם הפועל המזרחי, וכיהן בתחילת שנות החמישים כיו"ר ועדת החוקה ומאוחר יותר כסגן שר הדתות במשך התקופה שבה נדון החוק. בעדותו הצביע ורהפטיג על כך שהצורך בחוק האימוץ עלה בשל "שמועות שלוקחים ילדים ומאמצים אותם וצריך לעשות סדר". המשמעות הישירה של הצבת "טובת הילד" בראש סדר העדיפויות – מהלך שכנגדו יצא בתקיפות – הייתה הפיכת הסכמת ההורים "לערך משני מאוד".

מחנה העולים עתלית. צילום: זולטן קלוגר, לע"מ

כל הסוגיות הללו, המערערות על כלל הנחות היסוד ביחס למוסדות הרווחה והבריאות, ותובעות עמדה חשדנית (לכל הפחות) ביחס לשאלות של אימוץ והגדרה ממסדית של "נטישה" של ילד, חייבות להטרים כל עיסוק בשלבים הבאים של החיפוש אחר הילדים, ובכלל זאת העדות בדבר מכירתם לאימוץ בארה"ב. אך ב"המקור" בחרו למחוק את ההקשר הרחב, ולהציב אותו באופן אגבי לאחר הצגת ההסתמכות על עדותו של הרב שמואל אבידור הכהן, כבסיס לטענתם בדבר "שרלטנות" והתבססות על "שמועות". הם בחרו להותיר את הנחות היסוד בעינן. אילו היו עורכים תחקיר ביקורתי ראוי, אולי היו מצביעים על כך שהבעיות ויחסי הכוח הבאים לידי ביטוי במסגרת סוגיות של אימוץ והוצאת ילדים מחזקת הוריהם אינן מוגבלות רק לשלב העוול החמור של החטיפות, אלא מוסיפות להשתמר גם במקרי אימוץ עכשוויים, כפי שהראתה אסתר הרצוג בקובץ המאמרים.

שער "העולם הזה", ינואר 1967

עם זאת, חשוב להגיד משהו על האופן שבו סימנו ב"המקור" את עדותו של הרב אבידור הכהן כ"שמועה", ומכאן כבסיס לחוסר המשמעות שלה. ראשית, כפי שהראה שיפריס, הסימון של ארה"ב כמרחב יעד לאימוצים, והצורך להיאבק כנגד האפשרות להוציא ילד לאימוץ מחוץ לגבולות ישראל, לא עלה רק בדברים שהופיעו ב"העולם הזה" בהסתמך על עדותו של הכהן, אלא גם בעדותו של ורהפטיג, ובדברים שהשמיע במסגרת דיון בכנסת ב-1960, בהם טען כי אפשרות כזו במסגרת חוק האימוץ תוביל ל"מאות מקרים" של אימוץ בארה"ב, שם, לטענתו "משלמים 5,000 ו-10,000 דולר בעד ילד". בעדותו הצביע ורהפטיג על כך שלצד מאבקו בהעדפה המוחלטת של "טובת הילד" התמקד מאבקו הנוסף "נגד פעילות להוציא ילדים לחוץ לארץ", וסיפר שבתפקידו כסגן שר פנו אליו משפחות אמריקאיות שונות בבקשה לעזרה באימוץ ילד.

גם בעדותו של הרב אבידור הכהן בוועדה הוא הגדיר את ה"שמועה" או ה"רכילות" לא ביחס לעצם ההחזקה של משפחות אמריקאיות בילדים תימנים שהובאו מישראל, אלא ביחס לאדם המארגן אותם – הרב יששכר דב ברגמן, ולשאלת האופן בו התקבלו הילדים והכסף ששולם עבורם. ומעבר לכך, כפי שמראה שושנה מדמוני-גרבר, הוא אף תיאר את ניסיונותיו הכושלים לעניין בסיפורו את כלל העיתונים כבר ב-1963, אך סורב בטענה שאין בחומריו עניין – סירוב שכמובן מעלה חשד בפני עצמו.

במסגרת של יחסי כוח, עם פיקוח וצנזורה על המידע הנגיש לציבור, ואמצעי התקשורת אינם מעוניינים בפרסום מידע שמערער על הנחות יסוד לאומיות, "שמועות" ו"רכילות" הופכות למסגרת של התנגדות

בנוסף, יש לעמוד על הבעייתיות של ההתייחסות המבטלת ל"שמועות" ו"רכילות" כמקורות חסרי אמינות. במסגרת של יחסי כוח, בהם מתקיימים פיקוח וצנזורה על המידע הנגיש לציבור, ואמצעי התקשורת המסחריים אף אינם מעוניינים בפרסום של מידע המערער על הנחות יסוד לאומיות (קשה להתפלא על כך שרק שלום כהן הוא זה שהוביל לפרסום הסיפור שהביא הרב אבידור הכהן בהעולם הזה), שמועות ורכילות הופכות למסגרת של התנגדות, לאפשרות אחרת של העברת מידע, החומקת מן העין המפקחת. בנתיבים מן הסוג הזה של העברת מידע ישנם שחקנים מסוג אחר – אלה שעדים להתרחשויות, אך אינם מהווים חלק מן המסגרת הממסדית – עובדי ניקיון ושומרים. כך, במספר עדויות של המשפחות מתוארות דמויות אלה כמי שהזהירו אותם שלא להאמין לדברי אנשי הממסד הרפואי, וטענו במפורש כי "הם גונבים ילדים". הופעתן של דמויות אלה בעדויות שונות כמקור מידע אלטרנטיבי לזה הכוזב שנמסר על ידי הממסד הרפואי מלמדת על החשיבות של טכניקות אלטרנטיביות של העברת מידע – אולי "רכילות" – כמסגרות חשובות להבנת הדרך שעברו הילדים.

ועוד נקודה לסיום. התכנית נפתחת בניסיון להפריך את מה שהיא מכנה "מקרה הדגל" של יהודה קנטור באמצעות כתבה מעיתון "דבר" ימים ספורים לאחר לידתו, המתארת תינוק שננטש על ידי אימו בשירותים, ועל המשפט שנערך לאם ולאמה לאחר מכן. מלבד העובדה שאנשי התכנית, כפי שכבר הראתה נעמה קטיעי, בחרו להתעלם מאלגנטיות מהעובדה שהאם והסבתא כפרו בהאשמה זו בבית המשפט, עצם הקבלה הבלתי ביקורתית של תיאור של "נטישה" בעיתון ישראלי בשנות החמישים ככתבו וכלשונו מחייבת דיון כשלעצמה. צריך לזכור שנטישה, בלקסיקון הציוני הישראלי של שנות החמישים, אינה מושג נייטרלי כלל וכלל, אלא בסיס לתביעות לאומיות.

ההגדרה של משהו כנטוש מעניקה בסיס להפיכתו לנתון לרשות המדינה. וכמובן, הסוגיה המרכזית שעולה בהקשר זה היא סוגיית האדמות והבתים הפלסטיניים, שסומנו, הן בשיח והן מבחינת מעמדם המשפטי, כרכוש נטוש, מה שהעניק בסיס להשתלטותה של המדינה עליהם. האדמות והבתים, כמובן, לא ננטשו כלל – מבעליהם נמנעה הגישה חזרה אליהם. ה"ניטוש" הפך לתמונת עולם כוללת, וכך גם הוגדרו בעיתונות הישראלית קורבנותיה המוסלמים של המלחמה בין הודו ופקיסטן כמי ש"נטשו" את בתיהם לעומת ההינדים שתוארו כמי ש"גורשו".

לאור המטען רב העוצמה הזה, שנושאת לשון ה"נטישה" בישראל של שנות החמישים, קשה, על רקע הידוע מההתרחשויות בבתי התינוקות, שלא לחשוד בדיווח של עיתון התנועה השלטת המאשים אם תימניה ב"נטישת" ילדה.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. Rosa Linker

    איך אני יכולה לקנות את הספר? האם יש כבר תרגום לשפות אחרות?

  2. ג. אביבי

    עורכי "המקור" מצאו דרך לבטל (לשיטתם) את הטענות על חטיפות הילדים. לטענות של יותר מאלף משפחות על חטיפה של למעלה מאלפיים תינוקות הם קוראים שמועות, לשיטתם, כי אין הוכחות נראות לעין בשטח. העובדה שרובם הגדול של החטופים הועבר למדינות מעבר לים – ולכן אין הרבה חטופים בישראל – לא מעסיקה אותם, היא בבחינת 'אל תבלבלו לנו את המוח עם עובדות'. לכתבה של הרב אבידור הכהן מ1967 הם קוראים שמועות כי לא צוינו שמות של נחטפים שאומצו וממילא לא אומתו. הרב אבידור ניסה להעיד על כך כבר ב1963 אבל נדחה בגין שת"פ של התשקורת הציונית המגויסת. גם את מנהיגי אגו"י, כגן הרב פורוש וזרח ורהפטיג שדיברו על חטיפות עוללים ומסירתם לאימוץ, הם יכנו שמועות. השיטה בה נוקטים שרלטני ההכחשה – מקימור דרך פיקאר ועד דרוקר/רום – לטעון כי לא נמצאו חטופים היא לא מקורית: טענתם העיקרית של מכחישי השואה באירופה היא כי לא נמצאו 6 מיליון גופות של יהודים, אלא פחות בשני סדרי גודל, וממילא לא הוכח שנרצחו. גם אי הימצאותם של מסמכים שבהם ניתנת פקודה מפורשת להשמיד יהודים, משמשת את מכחישי השואה כ"הוכחה". רוב הידוע לנו היום על ממדי השואה הוא מאיסוף עדויות של ניצולי שואה וקרובי משפחה.
    אם דרוקר/רום יהיו עקביים – גם את שואת יהודי אירופה הם יכחישו. אבל דין אחד לאשכנזים ואחר למזרחים אצל גזעני השבט הלבן ושרלטניו.