הנערים: בין טוהר המחנה לרוצח המזרחי

"הנערים" היא יצירת טלוויזיה ביקורתית מאוד. זו יצירה על בעיה שאפשר לקרוא לה גזענות או אפרטהייד או קולוניאליזם או ציונות. אם השמות הללו לא מקובלים עליכם, אתם יכולים לקרוא לה פשוט "החברה הישראלית" או סתם "בעיה". הבעיה הזו, כך מבהירה הסדרה לצופים, לא יכולה להיפתר על ידי המערכת. משום שהמערכת היא זו שיוצרת את הבעיה, היא טבועה במערכת. התובנה, או יותר נכון התחושה הזו, חזקה ומהדהדת בסיום הפרק האחרון, בין היתר משום שנדמה שהיא אינה מכוונת. אני מציע לדמיין שהמפיקים, קשת או HBO, קנו חתול בשק. משהו שיצא משליטה, באופן שדומה לעלילה שהסדרה מגוללת.

השקפה אחת מקובלת ומובנת מאליה ביחס ל"נערים" אומרת שהיא מעבירה מסר "מורכב", בשל הבחירה להתמקד בסיפור מנקודת מבטה של משפחת אבו ח'דיר הפלסטינית. אבל זו טעות, או מעין בליעה של הפיתיון הציוני. אין שום דבר ביקורתי במובן העמוק של המילה – כלומר כזה שמבקר את מבנה המשטר, את מבני הכוח של החברה וכן הלאה – בנקודת מבטה של המשפחה הפלסטינית. "ישראל הרשמית" ואזרחיה היהודים – להוציא כמה כהניסטים – מסתייגים ממעשי נקמה ברבריים ומנוגדים לחוק. וגם חשוב לנו להפגין את ההסתייגות הזו, כחלק ממה שנותן תוקף למוסריותנו הכללית, מה שעידן לנדו כינה גמביט "והיה מחננו טהור". השבחים ליוצרים שבחרו להתמקד בסיפורה של משפחת אבו ח'דיר מזכירים את ההתפעלות הציבורית מרחלי פרנקל, אמו של הנער נפתלי, שגינתה את הרצח של מוחמד. האם מישהו ציפה למשהו אחר מאם יהודייה? (אם כבר ההתפעלות הזו רומזת על משהו, הוא עלול להיות משהו מביש מאוד שמתחבא בתת המודע הקולקטיבי). אם כך, הבחירה של היוצרים לעסוק במשפחת אבו ח'דיר היא חלק מהאידיאולוגיה של הזרם המרכזי, ולא זו שהופכת את "הנערים" לסדרה ביקורתית.

אבל "הנערים" היא גם לא יצירה שמאדירה את המשטר או את המוסריות והמקצועיות של עובדיו. זה אולי נכון לפרקים הראשונים, העמוסים במצלמות מעקב, רחפנים, פסיכולוגיה, אקשן וגיבור בודד (חוקר השב"כ סימון, שלומי אלקבץ) שנלחם למען צדק ונראים, לכן, כמעט כמו תשדיר גיוס לאחת מהיחידות הבטחוניות. אבל מרגע שהרוצחים נתפסים, וזה קורה יחסית מוקדם בסדרה, הנרטיב יוצא מהתחום הנוח הזה או יוצא משליטה.

המייצג הברור והראשון לקלקולה של המערכת, כלומר לאטימותה ולזחיחותה, הוא כמובן דמותו של התובע אורי קורב (ליאור אשכנזי), שנעה כל הזמן על התפר שבין המקצועיות לבין השליחות. קורב כמובן מזעזע מהרצח, אבל עבורו מדובר גם בעוד יום במשרד. לכאורה אין בעמדה הזו משהו מיוחד. הכפילות הזו מאפיינת כל "בעל מקצוע" בסדרות טלוויזיה, שוטרים, רופאות, עורכות דין וכו'. אבל קורב בכל זאת מתאפיין בשכבה נוספת של אטימות כלפי הלקוחות הפלסטינים אותם הוא אמור לשרת במקרה זה. כך למשל, כאשר קורב פוגש את אבו-זוהדי, עורך דין פלסטיני שבנו ביצע פיגוע ואילו קורב פיקד על הריסת בית המשפחה, הוא בטוח שהוא מדבר עם קולגה ולא לחלוטין מצליח לקלוט למה עמיתו הפלסטיני לוקח את הצעד אישית. לאטימות זו מתלווה מניפולטיביות. עד שלב מסוים קורב גורם לבני משפחת אבו ח'דיר לחשוב שהם לקוחותיו, אבל הם לא, כמובן, אלא המדינה, שאותה הוא אמור לטהר.

מה שרומז יותר מכל לגרגרנותה של המערכת היא התנהגותו הקולינרית של קורב, שכל הזמן טורף, בולע ובולס, באופן מילולי: פיתה ב-38 שקלים ליד תאי המעצר; לאפה מול המחשב כשהוריו של מחמד אבו ח'דיר נכנסים לחדר ("אני מתנצל. לא אכלתי כל היום ואם אני לא אוכל אני לא מצליח להתרכז"); לגימה זריזה מכוס קפה לפני שהוא מתקשר לשכנע את חוסיין אבו ח'דיר (ג'וני ערביד) לסייע לו בשחזור הרצח; קרקרים וקפה שחור בהכנות לעדות של החוקר סימון בבית המשפט; חטיף-וופל כשהוא מדבר עם אבו-זוהדי שקורב היה מופקד על הריסת ביתו; עוגיות מעמול בבית אבו ח'דיר ("ממש טובות העוגיות האלה. ממש, אתם חייבים להרחיק את זה ממני, אחרת אני אגמור הכל"); ולבסוף הוא יורק משהו מפיו כאשר הוא מגלה תוך צפייה בחדשות שחוסיין אבו ח'דיר מוותר על הייצוג המשפטי של המדינה. ההתנהגות הבולענית הזו היא רמז לאינסטרומנטליות של המערכת אותה הוא מייצג. המערכת זקוקה למשפחת אבו ח'דיר, אבל רק כדי לבלוע ולעכל אותה ובכך לטהר את המחנה. דמותו של קורב נבנית בסופו של דבר לא כמי שאחראי על הצדק, אלא כמי שאחראי על "וידוא הוקעה", שהרוצחים יקבלו את עונשם, בלי קשר לנסיבות.

להרוג את השליחים

הצד הפלסטיני של הסדרה מיוצג מצוין, אבל לא בגלל עצם העיסוק בסיפור האישי של משפחת אבו ח'דיר, שהוא בעייתי מבחינה אמנותית ומלודרמטי מדי – כאשר על כתפיה "הרגילות" של המשפחה מועמס מטען נרטיבי רב מדי באופן מלאכותי. כזה הוא, למשל, סיפור אהבת הנעורים הלא ממומשת של מוחמד עם פליטה סורית ומסעה של האם להיכרות עם הנערה באיסטנבול. העומס המלודרמטי הזה הוא רק המחשה לעובדה שבמקרה הזה הרוצחים יותר מעניינים מהקורבן, שנבחר בשרירותיות. אבל הייצוג של הדילמות הפלסטיניות הלאומיות והמאבק(ים) הפלסטיני(ים) – משקף את המציאות נאמנה.

היוצרים מיטיבים לתאר את המצב הפלסטיני המזרח ירושלמי, שבא לידי ביטוי בקהילה לאומית שהופקרה לנפשה ללא הנהגה לאומית – בשל חוקי מדינת ישראל שאוסרים על פעילות פלסטינית "רשמית" בעיר. במצב דברים זה, הדילמה המרכזית המונחת לפתחם של הפלסטינים הירושלמים היא הנורמליזציה: האם לשתף פעולה עם המשטר הישראלי, "לוותר" על הזהות הלאומית ולהשיג הישגים קצרי טווח, או שמא להתנגד לו ולגלות סולידריות פנים קהילתית מלאה יותר, אבל גם להישאר מנותקים ממשאבים ומעצם היכולת לשרוד ולהיאחז בעיר. באופן זהה, הדילמה של משפחת אבו ח'דיר היא האם ללכת אל בית המשפט הציוני, או כמו שמבקשות ממנה הדמויות הפוליטיות יותר סביבה, להחרים את התהליך. הסדרה מבהירה, ככל שהיא מתקדמת, ובצורה קרובה לחד משמעית, שההחלטה של חוסיין אבו ח'דיר להסתמך על פרקליטות המדינה הייתה מקח טעות. אביו של מוחמד מחליט לבסוף לקחת לעצמו עורך דין פלסטיני, לאחר שקורב מתפרץ עליו ומבהיר לו שהוא מייצג את המדינה ולא אותו. התיאור המדויק של הדילמה הפלסטינית כמו גם האמפטיה למאבק הפלסטיני – ודוק, לא רק לסבל הפלסטיני – הופכים את הסדרה ליצירה שחורגת מהאידיאולוגיה המרכזית של המדינה או החברה.

לבד מהעניין הפלסטיני, יש את ההיבט הישראלי הנוסף, השולי יותר, שמייצגים גיבור הסדרה סימון, החוקר המזרחי של החטיבה היהודית של השב"כ ודבורה סגל (נועה קולר), הפסיכולוגית של הרוצחים. שני הגיבורים, שחתרו להגיע לאמת ולעשות את מלאכתם נאמנה, מאבדים את פרנסתם וחשוב מכך את הקריירה שלהם: סימון נזרק מהשירות ומוגלה מהארץ לתפקיד בחו"ל. הוא נענש בתור השליח שלכד את הרוצחים. המערכת שהשתמשה בו זרקה אותו מסרבת להגן עליו מפני הימין הדתי שרואה בו בוגד. דבורה מאבדת את הקליניקה החרדית שלה כי סירבה להעיד – לבקשת משפחות הרוצחים – שהנערים לא כשירים לעמוד למשפט. (מעניין כאן להשוות ל"סמויה" שבה הגיבורים אינם נוטים למות, אלא לעוף מתפקידם במשטרה או בארגון הפשיעה ובדרך כלל נענשים באובדן הקריירה או הפרנסה לאחר שניסו לחרוג מהסדר הקיים).

העונש של השליחים, שלכאורה עשו מה שהמערכת ביקשה מהם, גם הוא מלמד על משהו אחר שרוחש מתחת לפני השטח של המערכת התובעת צדק, לכאורה. כפי שהמערכת זקוקה "לעכל" את משפחת אבו ח'דיר, היא גם צריכה גם להרוג את השליח, כמו בארגון פשע שבו צריך לשכור מישהו שינקה את השטח ויהרוג את הרוצח הקודם, שכבר יודע יותר מדי.

חנינת הרוצח המזרחי

אבל מה שהופך את הביקורת הנמתחת בסדרה לעמוקה וגורפת יותר, היא דמותו מכמירת הלב של אבישי אלבז (אדם גבאי), הנער החלש, המתוסבך והרגיש והשותף לרצח. עיצוב הדמות של אלבז כקורבן של הנסיבות, מעין נער ש"לא יכול לפגוע בזבוב" ונגרר לפשע, ולאחר מכן הרשעתו וכניסתו לכלא לשנים ארוכות, באופן מהופך "מרשיעים" את המערכת. כל החלק השני של הסדרה בנוי כמערך אמנותי למען זיכויו: הוא מכריז של שנאתו העצמית וחרטתו העמוקה מול הפסיכולוגית דבורה; הוא נגרר לתת הודאה שמסבכת אותו באופן "משפטי" אף על פי שנרמז שמבחינה פלילית טהורה ייתכן שהוא לא אשם בסף הגבוה של האשמה; כאשר הוא בתאו בכלא הוא מנסה לשכנע את עצמו בדיבורים ובכתיבה שהוא אכן לא התכוון לרצוח.

עמדתו של אבישי כגיבור טראגי מתחדדת גם מול שני שותפיו האחרים לפשע, שהולכים בדרכים נבדלות: השיגעון, הגזענות והכפרה. יוסף חיים (אור בן מלך), הרוצח והיוזם, משחק אותה משוגע ומפסיק, ובצדק, לעניין את היוצרים. כפי שמתברר באופן פרדוקסלי, החוסר הקיצוני שלו באמפטיה לזולת ומכאן חוסר היכולת שלו לקחת אחריות על מעשיו – ולסייע במשפט לשותפיו הצעירים – מגדיר אותו אכן בקרוב לפסיכופת, מה שמכונה בלשון הטיפולית בעל קווים אנטי-סוציאליים. כלומר, אולי לא "משוגע" שראוי שיחמוק מהדין הפלילי, אבל אכן לאדם שהיסוד הנפשי המעורער הוא זה שמכתיב את דרכו.

ינון אדרי (איל שיקרצי), הדומיננטי והבוגר יותר, "האידיאולוגי", בוחר בדרך הכהניסטית ורואה עצמו כגיבור. בדרך לבית המשפט הוא אומר לאבישי: "המשפט הזה נסגר מזמן. זאת מדינת פלסטין. מדינה של שמאלנים מסריחים". הוא כבר לא גיבור טראגי אלא נבל, ושאלת הכפרה שלו אינה רלוונטית. ואילו אבישי מתחרט. שיאו של "הזיכוי" – במשתמע – של אבישי מתרחש על דוכן העדים, כאשר הוא מתפרץ בבכי ומבקש סליחה מהוריו של מוחמד. מעיניה של סוהא אבו ח'דיר (רובא בלאל-עספור) זולגת דמעה. האפשרות שהיא סולחת לו כמעט ונאמרת ברגע הזה באופן מפורש. העלילה, אמנם, נותנת את המילה האחרונה לנאום של התובע אורי קורב, שמזכיר לאבישי, המתבייש, את אחריותו באמצעות שימוש בהיגיון המשפטי הקר. אבל דווקא הסצינה האחרונה, ניגפת וכאילו בנויה כדי להישכח, מול חרטתו הקודמת של אבישי.

סימון ומייק מהשב"כ, קורב מהפרקליטות, השופט שמקריא את פסק הדין – כל אלו נשארים נאמנים למחויבות על שמירת טוהר המחנה. המערכת צריכה שכולם יורשעו, לנקות את עצמה לעיני "העולם" ולמען עיני האזרחים אל המשטר שלהם עצמם. המערכת לא יכולה להקשיב לניואנסים המשפטיים ולנסיבות המקלות במקרה הזה ופקידיה צריכים להילחם בחירוף נפש כדי לגזור על אבישי הרשעה מלאה ושנים ארוכות בכלא. היצירה, לעומת זאת, באמצעות מגוון של סימנים וקווי עלילה, חוננת את הרוצח המזרחי – שהתחרט.

על כן סופה של הסדרה הוא למעשה דיון בשאלת "הרוצח המזרחי" ובניסיונה של המערכת הציונית לנקות את עצמה על חשבונו. הוא החוליה האחרונה והחשובה ביותר במערך הביקורתי שהיא בונה. אני לא נכנס כאן לשאלות המוסריות הנוקבות, כמו עד כמה אפשר "להבין" או "להסביר" או "להצדיק" או מה העונש הראוי. הטענה המובלעת היא שהמערכת אינה כשירה להתמודד עם הבעיה שהיא עצמה יוצרת. הרצח הוא הבאג, אבל נערי ישיבה מזרחים, שוליים, מגמגמים, שמנסים לחקות את הקולקטיב, להיכנס אליו, להיחשב לחלק ממנו, אבל מבלי להבין להלכה את הכללים שלו – הם הפיצ'ר.

הם לא ארגון טרור – כפי שסימון טוען באופן לא משכנע על דוכן העדים ובוגד במחויבותו לאבישי ובאמת כפי שהוא מבין אותה; המעשה שלהם מזכיר יותר כדור שלג: הצטברות של שוליות חברתית; בעיות נפשיות יחד עם משהו שנע בין אנאלפבתיות תרבותית, חוסר יכולת לקרוא את הקודים של הקולקטיב, או אולי קריאה מילולית מדי שלהם, מעין דחף "להצטיינות". הם לא מבינים שגם לנקמה שראש הממשלה רומז לה במשפט "נקמת דם ילד קטן לא ברא השטן" יש גבולות ודרכים מקובלות לביצוע, כאלה שעוברות דרך המדינה, למשל באמצעות "התיישבות" או שירות צבאי. יחד עם מזל רע, התוצאה היא טרגדיה והמערכת צריכה להיפרע מהם.

עוצמתה של הסדרה "הנערים" נובעת מכך שדרך הביטוי האמנותית, או הייצוג, דומה מאוד למעשה שאותו היא מתארת ובעצם נגררת אחריו, כמו הנערים שנגררים אחרי (מה שהם מבינים בתור) ההמון. מה שמתחיל בתור סדרת דרמה משטרתית "פסיכולוגית" על חוקר, "גיבור בודד", "איש מקצוע" שמשתמש ב"אמצעים טכנולוגיים מתקדמים" עובר בהדרגה מטמורפוזה להגשת כתב אישום והרשעה נגד אותה מערכת ממש. כאילו הכוחות הפועלים משכו את היוצרים אחריהם, בלי שהייתה להם שליטה.

אלי אושרוב הוא דוקטורנט למזרח תיכון באוניברסיטה העברית

למאמרים נוספים על הסדרה "הנערים"