חטיפת הילדים: בתוך העם שראה את ייעודו כאור לגויים אירעה מפולת מוסרית

לאחר שנודע על התמותה הרבה בין ילדים, ושמעתי חוות דעתו של פרופ' [שאול] אדלר, שהצבא צריך להתערב, פניתי לראש השירות הרפואי.[1] אמרתי לו שזה אינו עניין צבאי, זוהי שאלת הצלת ילדים. יש לגשת לדבר כמו שניגשים לעניין צבאי. […] להצלת הילדים דרושות כמה פעולות. רוב הילדים הם מעדות המזרח, שההורים אינם יודעים מה זאת היגיינה, ניקיון, טיפול רפואי, לא רק שאינם יודעים זאת, אלא אינם נותנים לרופא או לחובשת לגשת לילדים, היו מקרים שהתנפלו על אחיות, היכו אותן, גירשו אותן כאשר רצו לקחת את הילדים לטיפול, ולתקנת המצב נחוצים שלושה דברים: א. נחוצה פעולה היגיינית להשמדת הזבובים, היתושים ושאר הרמשים המעבירים את המחלות; ב. פעולת הדרכה חינוכית להורים שהם יֵדעו לטפל בילדים;ג. אישפוז הילדים, הוצאת הילדים מהמחנות, בידודם מהאמהות, כי הן מונעות עזרה מהילדים (ההדגשות שלי).
(ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון, ישיבת ממשלה מ-06.07.1949, שבועות ספורים לפני תחילת הגל הגדול של העלייה מתימן)

"היתה תקופה שבאו כמות אנשים מאמריקה למחנה [עין-שמר] א', ג', ה', ושיחקו עם הילדים. אחת ישבה עם ילדה, צלצלה לה באוזן, עשתה לה כל מיני תנועות. ראיתי בדיקת רופאה שישבה לידה. הבנתי שהיא באה לבדוק אם היא רואה טוב, אם היא שומעת טוב. באו, הביאו שק של בובות. אז חילקו לכל ילד למיטה. הם בעצמם נכנסו, לא אמרו מאיפה באו, לא כלום. כמו זרם של גשם, לא יותר משבועיים. לא דיברו איתנו מילה. צעירות, נגיד בגיל 30, 32, 20, נראות יפה, אלגנטיות. היו חוזרים למחרת ובאים לאותו ילד, לאותה מיטה. מנהל המחנה לא בא איתם. […] המנהלת לא באה, […] האחראית לא באה. רק הם נכנסו לבד לכל המחלקות. נעלמו הרבה באותה תקופה, היה כל יום חסר ילד. איפה הוא? חולה, שלחו לחיפה. והוא היה בריא, אכל ארוחת ערב ולא היה לו כלום. גם בביתן א' סיפרו לי חברות שהיו שמה עוד יותר אנשים, הביאו המון מתנות לילדים".
(יהודית דורני, מטפלת בבית תינוקות במחנה עין שמר, עדות בוועדת החקירה הממלכתית, 07.10.1996)

"הגיעו מכוניות יפות ומהמכוניות היו יוצאים אנשים, לבושים יפה, לבושים עירוני. דיברו בשפה זרה. האחיות היו מתעסקות איתם. לקחו תינוק או תינוקת. עטפו אותם, לקחו אותם ונסעו איתם במכוניות. […] שאלתי את האחיות: רגע, לאן לוקחים אותם? למה לוקחים את התינוקות? אז הן אמרו: לוקחים אותם לבתים יותר טובים כדי לשפר את המצב שלהם, לתת להם תנאים יותר טובים. הם הולכים להיות במשפחה אחרת ששמה יש להם סיכוי להישאר בחיים, שלא יקרה להם עוד פעם מצב רפואי, שלא יתייבשו. שייתנו להם נוזלים, שייתנו להם אוכל. שיהיה להם טיפול יותר טוב והם יישארו בחיים. כשבאו ההורים הביולוגיים, שיקרו להם שהילדים מתו. יש פה הורים שבוכים על הילדים שנעלמו להם ואין להם כל סיכוי למצוא אותם. היינו עדוֹת לזה. אבל לא היה טעם להגיד אחרת, מפני שזה מה שאמרו המנהלות של המקום, שהילדים מתו, קברנו אותם. […] אנחנו ידענו איפה הילדים! שהם לקחו אותם במכוניות יפות ובבגדים מערביים. הבנו שקורה פה משהו מלוכלך. ידענו שהולכת שם רמאות. אבל מה יכולנו לעשות בקשר לזה? לא היתה לנו שום סמכות להתערב. היינו בסך הכל עוזרות".
(שושנה שחם, מטפלת מתלמדת בבית תינוקות במחנה ראש העין, ראיון עיתונאי עם תמר קפלנסקי, 'ידיעות אחרונות', 05.10.2018)

חלפו כבר שבעים שנה מתקופת הגאות ב"פרשת ילדי תימן, מזרח ובלקן", בימי העלייה הגדולה של ראשית המדינה, ובעיקר מתימן; עשרים וחמש שנים מגל המחאה העיקרי בהובלתו של הרב עוזי משולם ז"ל, שנפטר לפני שש שנים (גילוי נאות: התחלתי לעסוק בחקר הפרשה בראשית שנות ה-90, ופעלתי להבאתה לציבור דרך תזכירים והחתמה על עצומה להקמת ועדת חקירה ממלכתית. עם פרוץ המחאה הצטרפתי אליה ואף נעצרתי עקב כך ונכלאתי לשלוש שנים); וחלפו כשנות דור מסיום פעילותה של ועדת החקירה הממלכתית בדלתיים פתוחות, שהוקמה הודות לאותה מחאה ופסקה בתום פעילותה שרובם המכריע של הילדים היו חולים ונפטרו.

אף שברקע למינויה ניצבו חשדות כבדים מצד משפחות הנעדרים שהילדים נחטפו בתהליך שיטתי ומאורגן, ואם כך מתבקש שלתהליך יתלוו רישומי פטירה תואמים, השתיתה הוועדה את תזת הפטירות על סמך מסמכים ורישומים מבלי להטיל כל ספק בתוקפם ובאמינותם. וכבר עמד על כשל בסיסי זה ביחס לכלל תפקודה של הוועדה המשפטן פרופ' בועז סנג'רו, שטען כי היא לקתה בליקוי הבסיסי ביותר שחקירה יכולה ללקות בו, היעדר חשד.

עתה, אמנם מאוחר מדי, ובכל זאת, הגיע שלב המחקר האקדמי של הפרשה, עם צאתם לאור של שני ספרי המחקר האקדמיים הראשונים על אודותיה: הראשון הוא קובץ המאמרים "ילדים של הלב: היבטים חדשים בחקר פרשת ילדי תימן", בעריכה משותפת של פרופ' טובה גמליאל ושלי (רסלינג והאגודה לטיפוח חברה ותרבות); והשני הוא  ספרי "ילדי הלך לאן? פרשת ילדי תימן: החטיפה וההשתקה" (ספרי עליית הגג וידיעות ספרים).

בספרי, כמו גם במאמר שכתבתי לקובץ המאמרים, אני מוכיח בשורה ארוכה של טיעונים שמאחורי פרשת ילדי תימן עומדת חטיפה ממוסדת, מציג את השיטות להונאת המשפחות, להרחקת הילדים מהן, להעלמתם ולדיכוי מחאות ההורים, מפריך אחד לאחד את כל ההסברים ה"מרגיעים" של הממסד שלפיהם לא היו דברים מעולם ובפרט מדגים על סמך שלל קביעות של ועדת החקירה הממלכתית שהדו"ח שניפקה הוא כוזב במובהק.

רבות אני נשאל כיצד אני מעז לצאת נגד מסקנותיהן של שלוש ועדות חקירה, האחרונה שבהן ממלכתית, וכל פעם מחדש משתומם על עצם השאלה: האם על עולם האקדמיה לכוף קומה מול השלטון ומול ערכאות החקירה שלו, שכידוע במקרים רבים מייצרות חקירות מטעם? האם בסיס ההצדקה לקיומה של האקדמיה אינו להקשות על המוסכמות, להטיל ספק, לתהות על אמינותו של ידע/"ידע" הגמוני, לחתור להעמיק לחקר האמת ללא מורא וללא כחל ושרק?

ילדים של הלב: הרקע לפרשה בשני מרחבי הקשר

עם מאמרי הקובץ הבוחנים בשלל דיסציפלינות ושאלות מחקר את הפרשה וממשקיה, נמנים ארבעה מאמרים המציגים את הרקע לה, על האווירה החברתית והתרבותית ועל המעשים הפוליטיים והציבוריים שנגזרו ממנה, האווירה והמעשים שקדמו לפרשה, שנכחו במהלכה ושהשתלשלו ממנה. רקע זה הוא חיוני להבנתה, וכולל שני הקשרים מרכזיים שבתוכם היא נטועה:

ההקשר המקומי החברתי-עדתי – שלושה מאמרים בקובץ נדרשים להקשר זה. מאמרה של פרופ' בת-ציון עראקי קלורמן מתאר את הדימויים האוריינטליסטיים השליליים שראשי היישוב ואנשי תנועת הפועלים ייחסו לעולים מתימן. מ"תוקף" דימויים פטרוניים אלו יועד לעולים תפקיד נחות של "פועלים טבעיים"הנחוצים למיזם "כיבוש העבודה", והם הופלו לרעה ביחס לעולים מאירופה בהקצאת משאבים, קרקעות ושכר. מאמרן של ד"ר דפנה הירש וד"ר סמדר שרון מפנה את הזרקור מהדימויים השליליים הכלליים שרחשה ההגמוניה האשכנזית בתקופת המנדט ובראשית ימי המדינה כלפי העולים מהמזרח, ובפרט מתימן, למרכיב מרכזי אחד מדימויים אלו, תפישת עולים אלו כנעדרי כשירות הורית ראויה. מ"תוקף" שיח ההורות הלקויה נגזרה הקריאה הרווחת להציל את ילדי העולים וננקטו פרקטיקות הגמוניות, בעיקר בתחומי הבריאות והרווחה, של התערבות בחיי משפחותיהם בהתאם לתאוריות הטיפוליות המערביות בנות הזמן. ומאמרה של פרופ' אסתר הרצוג, המתחקה אחר מדיניות הרווחה של מדינת ישראל מאז הפרשה ועד ימינו בסוגיית 'קטינים בסיכון'. מדיניות זו "מצדיקה" במקרים לא מעטים מעורבות מערכתית, והפעם בגלוי ובגיבוי בית המשפט, בהוצאה כפויה של תינוקות, ילדים ובני נוער מקבוצות מוחלשות ובהעברתם לאימוץ במשפחות מבוססות יותר או בהשמתם הכפויה במוסדות רווחה; בבחינת אותה גברת בשינוי אדרת.

ההקשר העולמי – מאמרה של ד"ר רות אמיר ממקם את פרשת ילדי תימן של ראשית ימי המדינה בהקשר הרחב של מפעלי העברה בכפייה של ילדים בני שכבות כלכליות ו/ או חברתיות מוחלשות, שנעשו בעת ההיא על ידי קבוצות הגמוניות בשורה של מדינות בעולם. בקנדה ובאוסטרליה הממסד כבר הודה במעשים, קיבל אחריות ופעל לתיקון. ואילו אצלנו? יוק!

ילדי הלך לאן: הפרשה בעשרה פרקים

המחקר מתבסס על מגוון סוגי מקורות, אולם מושתת בעיקר על כ-980 העדויות שנמסרו בוועדת החקירה הממלכתית ותומללו לפרוטוקולים רשמיים המשתרעים על פני יותר מ-17,000 עמודים. מבין עדויות אלה נעשה שימוש במיוחד בשני מכלולי עדויות מרכזיים: כ-815 מצד משפחות הנעדרים וכ-90 מפי אנשי מערך הקליטה בשנות העלייה הגדולה. ההתמקדות במקורות בעל-פה על פני מסמכים רשמיים של המדינה נובעת הן מהכרה בכך שהתיעוד שהמדינה חשפה בהקשר לפרשה הוא מטבע הדברים חלקי, סלקטיבי ומגמתי, שאמינותו אף מוטלת בספק, הן מתוך מסקנה ששחזור המסלולים שאותם עברו הילדים, לפרטיהם ולתחנותיהם, אפשרי בנסיבות אלה אך ורק דרך העדויות.

שאלת המחקר הראשית מוקדשת להתחקות אחר מסלולי התנועה של הילדים למן השלב שבו הוצאו מחיק משפחותיהם למוסדות רפואה ורפואה מונעת ועד לשלב שנעלמו מאופק ראייתם; והודות לעדויות הקולטים ולחומר נוסף מתאפשרת אף "הצצה" חטופה לשלב שמעבר לכך. שאלת מסלולי התנועה נבדקת לפי שלל סוגיות הנבדקות ביחס לכל תחנה ותחנה: האם הילדים נלקחו או נמסרו? מה היה מצבם הרפואי? איך נרשמו? כיצד טופלו? אילו דפוסי תקשורת התקיימו בין הקולטים לעולים סביב האשפוז? מה היו מאפייני הזיקה בין ההורים לילדיהם המאושפזים בתחנת המוצא ובתחנות הבאות? מה היו משכי האשפוז בכל תחנה? כיצד הילדים הועברו מתחנה אחת לאחרת? האם להורים הייתה מעורבות בהעברות אלה, ואם כן מה היה אופייה? מה נמסר להם על יעדי השיגור של ילדיהם? מה נמסר להם בעל-פה ושמא אף בכתב בסוף ההתרחשויות על גורל ילדיהם – פטירה או היעלמות? אילו ראיות נמסרו להם או הוצגו בפניהם ביחס לפטירה? מול אלו מערכות פעלו ההורים לאחר בשורת הפטירה או ההיעלמות?

שאלות אלה, ואחרות, שרובן טרם לובנו עד כה במחקר, נדונו בדרך כלל תוך שילוב בין מחקר איכותני למחקר כמותי, ונבחנו במספר רמות: טענות המשפחות, טענות הקולטים, סוגי מקורות רלוונטיים נוספים, ההשוואה בין כל אלו, קביעות הוועדה בנדון, השוואה בין סוגי המקורות השונים לבין גרסת הוועדה, ולבסוף מסקנותיי שלי.

להלן עיקרי הממצאים:

1. היקף הנעדרים – יותר מאלפיים. בפני שלוש ועדות החקירה שהמדינה הקימה לפרשה (1967-2001), הוצגו כ-1,100 תלונות על היעלמות ילדים; מאז נאספו עוד כ-950 תלונות, חלקן במסגרת מחקרי וחלקן האחר בעיקר על ידי עמותות 'עמרם' 'ו'אחים וקיימים', העוסקות במסירות בהנכחת הפרשה בציבוריות הישראלית ובדרישה לפתרונה. בסך הכול תועדו כבר 2,050 מקרי היעלמות, שרשימתם מוצגת בסוף ספרי. לנוכח העובדה שכמעט חצי מהתלונות לא הוצגו בפני ועדות המדינה, ומכיוון שכל הזמן נחשפים מקרים נוספים, ברור כי היקף הפרשה רחב משמעותית מהידוע עתה.

2. פרשה שנמשכה קרוב ליובל שנים. תופעת היעלמות הילדים השתרעה על פני כ-45 שנים, החל מ-1934, בעיצומה של תקופת המנדט, וגמור ב-1980, כשלושה עשורים לאחר קום המדינה. מבין המקרים הידועים התרחשו כ-115 (6%) במוסדות רפואה של היישוב היהודי מלפני קום המדינה ועד לימיה הראשונים; כ-1,760 (86%) –בעשור הראשון למדינה, שמהם כ-925 בשנים 1949—1950; וכ-170 (8%) בין 1959-1980.[2]

3. מרכזיות העולים מה'מזרח', ובמיוחד מתימן: הנעדרים היו מגיל לידה ועד ארבע, ורובם המכריע מהעולים בראשית ימי המדינה, בעיקר מארצות ה'מזרח' ולרוב מתימן. ההתפלגות לפי מוצא של 2,050 מקרי ההיעלמות הידועים היא: מתימן –כ-1,160 (57%); מיתר ארצות ה'מזרח' – כ-740 (36%); מ'אשכנז' –כ-150 (7%). שיעור הנעדרים המקורב מתוך קבוצת המוצא הגילאית שלהם הוא: 'אשכנז' – אחד מכל 255 ילדים; 'מזרח' – אחד מכל 53 (בערך פי 5); תימן – אחד מכל 5 (פי 10 משאר יוצאי 'מזרח' ופי 50 מיוצאי'אשכנז').

4. עשרות מוסדות ציבור כתחנות בנתיב ההיעלמות. הילדים אושפזו, הבריאים למטרות רפואה מונעת, החולים לריפוי והנולדים לאחר לידתם, ב-65 מוסדות לפחות בכל רחבי הארץ (ובמחנה היציאה מתימן), בתי תינוקות, מרפאות, בתי חולים ומעונות ילדים באתרי הקליטה ובערים הוותיקות. המוסדות היו כפופים לממשלה, לסוכנות, לג'וינט, להסתדרות, לרשויות העירוניות ולארגוני נשים. בין בתי החולים המרכזיים בפרשה: רמב"ם, חיפה; הדסה בתל-אביב, בירושלים ובבאר-שבע; צריפין; צהלון, יפו; בילינסון, פתח-תקוה; העמק, עפולה.

5. דפוס היעלמות קבוע לפי מסלולי תנועה מובנים. היעלמות הילדים מאופק ראייתם של הוריהם, ובעיקר כשהמשפחות גרו עדיין במחנות, התרחשה לרוב לפי דפוס קבוע, במסלול תנועה מובנה משולש תחנות, שתחילתו במוסדות רפואה במחנות, לרוב בתי תינוקות, המשכו בבתי חולים בערים וסיומו במוסדות ילדים של ארגוני הנשים.

בתי תינוקות: במחנות עולי תימן הונהגה בשנות העלייה הגדולה, ובעיקר ב-1949—1950, מדיניות אשפוז ייחודית כלפי הילדים הבריאים, הרכים בשנים. הם הוצאו בשיטתיות מהוריהם סמוך ככל האפשר לעלייתם או ללידתם, תכופות אף בכפייה, כדי להכניסם לבתי תינוקות ששכנו במבני קבע, בטענה ששם שוררים תנאים נאותים יותר לשמירה על בריאותם מאשר באוהלים, וזאת עד צאת משפחותיהם ליישובי הקבע.

עם הכנסת הילדים לבתי התינוקות הוזמנו האימהות להניקם מספר פעמים ביום. לפי רוב העדויות של סגל בתי התינוקות, ככלל הילדים שם היו בריאים, במיעוט מקרים לקו במחלות קלות שטופלו תרופתית במקום, ולא היו שם פטירות. התינוקות היו אמורים להימצא במוסדות אלו לפחות מספר חודשים, במקביל לתקופת השהייה הממוצעת בת כחמישה החודשים של המשפחות במחנות עד צאתן להתיישבות. אולם בכשלושה רבעים ממקרי ההיעלמות הילדים שהו שם משכי זמן קצרים בהרבה, מימים ספורים ועד חודש! שכן ממוסדות אלו ומהמחנות בכלל נשלחו מאות ילדים בשיטתיות ובפתאומיות, ללא עילה רפואית ברורה, לבתי חולים מרוחקים בתואנה שחלו ונזקקים לטיפול. הוצאת הילדים התרחשה כמעט תמיד באישון לילה, ללא אישור ההורים וללא יידועם מראש.

בתי החולים בערים: מיד עם העברת הילדים מהמחנות לבתי החולים, החלו הורים רבים לתור אחרי ילדיהם. עבור העולים החדשים, חסרי הכול, שלא שלטו בשפה המדוברת ולא הכירו את מפת הארץ ואת מערך התחבורה הציבורית, הייתה זו משימה מורכבת מאוד. אולם בעיות פיזיות אלה היו משניות ביחס לקשיים הגדולים שהקולטים ערמו עליהם, במקרים שלא הנחיתו עליהם עוד במחנות בשורת פטירה מידית: במקרים רבים לא נמסרו להם יעדי השיגור; כשהופנו לבתי חולים מוגדרים, לרוב התבשרו על פטירה ילדם עם הגיעם, או שהוכחש בפניהם הימצאותו שם, או שהם הופנו ליעדים אחרים; כך טורטרו ממוסד אחד למשנהו ופניהם הושבו ריקם בשיטתיות; רק הורים מעטים הצליחו למצוא את ילדיהם בבתי החולים ולראותם, וכמעט תמיד במצב רפואי תקין או לפחות רחוק מסכנת חיים, אך גם אז בתוך יום עד מספר ימים, בביקור הבא שם או במוסדות המחנה–התבשרו על פטירתם.

לפי עדויות המשפחות, בכ-77% מהמקרים הילדים שהו בבתי החולים עד שבוע, ובכ-90% – עד שבועיים. עדויות אלה נתמכות בתיעוד הרפואי שהציגו ועדות החקירה, שלפיו הילדים אכן שהו בבתי החולים תקופות קצרות ביותר. גירסה מנוגדת מסרו רוב העדים מסגל בתי החולים, שלפיה ילדים רבים היו מאושפזים שם שבועות וחודשים, ההורים כמעט שלא באו לבקרם, ואפילו בתום האשפוז לא באו לאוספם; לפי גירסה זו גדשו הילדים את המחלקות עד מחנק, הניסיונות להחזירם למחנות כשלו, ובלית ברירה נאלצו הקולטים במקרים רבים לשגר את הילדים הרכים לכתובת חדשה, מעונות הילדים של ארגוני הנשים הציוניות.

מעונות הילדים של ארגוני הנשים: לפי שלל עדויות ומסמכים, רבים מילדי העולים, ובפרט מתימן, הועברו מבתי החולים למעונות ילדים של ארגוני הנשים הציוניות, ובראשם המוסדות של ויצ"ו ושל ארגון אימהות עובדות, תנועת הנשים של מפא"י. בחלק ניכר מהעדויות הוסברו שיגורים אלו בהיעדר יכולת לאתר את המשפחות ולהשיב להן את הילדים. ברם, בעוד שבמקרים רבים ההורים סבבו את הארץ והקיפוה במאמציהם העילאיים למצוא בבתי החולים את ילדיהם, הרי שהתחנה הבאה במסלול תנועתם, אותם מעונות, הוסתרה מהם באופן גורף.

עובדים מאותם מוסדות העידו כי דייריהם היו לרוב ילדי עולים, חלק משמעותי מהם מתימן, שהוגדרו "מנותקי קשר" מהוריהם, ולכן לא היה מנוס אלא לשגרם לאימוץ. לפי עדויות ממעון ויצ"ו צפת המרוחק, לא דרכה שם כף רגל של אף הורה ואילו מנהלת המוסד תירצה זו בטענה שההורים "לא רוצים את הילדים שלהם, יש להם עומס, ובעד זה לא באים לקחת אותם. אנחנו רוצים להחזיר אותם והם לא רוצים אותם". מנגד, מעדויות המשפחות עולה כי ההורים לא ביקרו במוסד זה ודומיו משום שבמקום להודיע להם שילדיהם נשלחים לאותם מוסדות נמסר להם שהילדים כבר נפטרו או שנעלמו עוד בבתי החולים. ואפילו במקרים נדירים, פחות מאחוז, שהורים הצליחו לאתר מוסדות אלו שלא דרך המערכת הרשמית ולבקר בהם, הם כמעט שלא זכו לשיתוף פעולה מצד עובדיהם.

נוכח העובדה שכתובתם החדשה של הילדים– אותם מעונות ילדים של ארגוני הנשים – הוסתרה מהוריהם בעקביות, מתבקשת המסקנה שמגמת אותו תהליך סדור הייתה מלכתחילה להפקיעם מהם, החל מאיסופם השיטתי של מאות ילדים בריאים מחיקן החם של משפחותיהם לבתי התינוקות במחנות, דרך הוצאתם השיטתית ללא עילה רפואית ראויה מהמחנות ושיגורם מהמחנות לבתי חולים מרוחקים, יישום אחד לאחד של דברי בן-גוריון המצוטטים לעיל, תוך הכשלת ההורים להגיע אליהם, וגמור בהפנייתם כ"מנותקי קשר" ממשפחותיהם וללא יידוע ההורים למעונות הילדים. בתחנה זו האחרונה הם הפכו בין לילה ל"נטושים" ולמועמדים "כשרים" לאימוץ.

6. מוסדות סגורים ומאובטחים. מוסדות הרפואה שבהם הילדים אושפזו היו בעיקרון סגורים בפני המשפחות, כאשר לבתי התינוקות רק האימהות המניקות הורשו להיכנס, בשעות קבועות; בבתי החולים שלטה מדיניות ביקורים נוקשה; ומעונות הילדים של ארגוני הנשים היו בכלל מחוץ לתחום, שכן כאמור המידע על תפקודם כתחנה הבאה במסלול העברת הילדים מודר מההורים.

הסגירות הכמעט הרמטית בפני ההורים של המוסדות הושגה באמצעות מערך אבטחה שסבבם. מעדויות המשפחות מתברר כי מערך זה הופעל פחות על מנת לשמור על הילדים עבור הוריהם עד צאת המשפחה במלואה מהמחנה, ויותר כדי להגן על הילדים מהוריהם, ובמשתמע להוות מרכיב חיוני בתכנית הניתוק ובמסלול ההרחקה. כך התייצבו שומרים ושוטרים במלוא "עוזם", לעתים תוך שימוש בכוח, נגד הורים שניסו מסיבות שונות להוציא/"לחטוף" את ילדיהם שלהם מבתי התינוקות. ומנגד, כשהילדים נעלמו בהיחבא באישון ליל מאותם מוסדות מתחת לאף של הוריהם ליעדים בלתי ברורים, אותם אנשי אבטחה לפתע פתאום נעמדו מנגד מבלי לסייע להורים, ובחלק מהמקרים אף התגייסו לסלק מהמוסדות את אותם הורים "טורדנים".

7. נהלי רישום קפדניים. נהלי הרישום של המשפחות בקליטתן במחנות ובהעברתן להתיישבות הקבע, כמו גם של הילדים באשפוזם במוסדות הרפואה ובשיגורם ממוסד ולמוסד, היה מוקפד מאוד, וכלל שלל טפסים לרישום ולמעקב, ובמקרה של העוללים אף הוצמד לזרועם צמיד זיהוי אישי (ראו תצלום), שאִפשר זיהוי ומעקב קבוע, לכל אורך מסלול תנועתם. הנהלים הקפדניים של רישום ילדים רכים בשנים גובשו במערכת הקליטה עוד בהקמת בית תינוקות ראשון לעולי קפריסין ב-1947, ומאז ואילך רווחו בכל המערכת. ובכלל, בשנות השיא של הפרשה מזרק שהוכנס לבית תינוקות או מגבת שהוצאה לכביסה משם לוו בתיעוד, וספל או מזלג שנופקו לעולים נרשמו בדקדקנות להתחשבנות עתידית.

8. בשורת פטירה פתאומית "סיטונאית" לילדים במצב רפואי תקין. לפי חלק ניכר מעדויות המשפחות, חלף פרק זמן קצר ביותר, ממספר שעות ועד יממה, מהפעם האחרונה שהילדים נראו בעיני הוריהם בריאים, או לכל היותר לוקים בליקוי רפואי קל, ובמקרים רבים אף ינקו מאימהותיהם, לבין בשורת הפטירה. תופעה זו אינה מוכרת בעולם הרפואה. על סוגיית המוות הפתאומי העידו בוועדה שני רופאים בלשון זו: "מישהו שהיה בריא ויונק, ולמחרת נפטר, לא מתקבל על הדעת הרפואית"; "ילד שינק בערב, לא צריך למות בבוקר. אם הוא ינק, זה מצביע על כך שיש לו מספיק חיות להחזיק מעמד עוד 24 שעות. המצב התזונתי והתברואתי היה ירוד ביותר, ואף על פי כן אינני מקבל מוות תוך 12 או 18 שעות בקנה מידה גדול. מאוד קשה מבחינה רפואית לשער שזה קרה בממדים גדולים".

9. הימנעות מלהראות להורים גופה, לשתף בלוויה ולהראות קבר. בעדויות המשפחות ביחס לשורה ארוכה של מוסדות, הסתיים אשפוז הילדים בדיווח לקוני על פטירה או על היעלמות. מסירת הדיווח התאפיינה במקרים רבים בהודעות סותרות בדבר גורלם של הילדים, בהתחמקות, בהתעלמות ובהתנערות מאחריות, לעתים תוך סילוק אלים של ההורים ממוסדות הרפואה ומהמשרדים. ומכ-95% מעדויות המשפחות משתמעת שלילה סדרתית של זכות ההורים לראות את גופות ילדיהם, ללוותם בדרכם האחרונה ולראות את קבריהם.

ואפילו במקרים המועטים שבהם לכאורה התאפשר להורים לזהות גופה, להשתתף בלוויה או לראות קבר, בחלקם היה מדובר בגופה/ בחבילה שאינה ניתנת לזיהוי, או בגיבוב סמרטוטים. כשהוצגה גופה בת-זיהוי, לטענת ההורים היא לא התאימה לילדם, מבחינת הגיל, המין ומצב ההשתמרות. כשזומנו ללוויה, בחלק ניכר מהמקרים נמנעה מהם לבסוף ההשתתפות במעמד. כשהופנו לחברה קדישא ו/או נשלחו לבית קברות, לרוב הקבר לא נמצא או לא זוהה. כך, אף באותם מקרים מעטים שבהם כן הוצגו בפני ההורים ראיות לכאורה לפטירת הילד, הועצם חשדם – לעתים אף עד ידיעה מוחלטת – שאין מדובר לא בגופה, לא בלוויה ולא בקבר של ילדם.

10. היסטוריה שכנגד – "תחיית המתים". לצד עדויות המשפחות על היעדרות ילדיהן, תועדו כבר שורה של מקרים שלפיהם הורים שנלחמו בחירוף נפש לאחר בשורת הפטירה לראות את גופות ילדיהם, שאיימו והשתוללו, חזו ב"תחיית המתים" כשילדיהם הוחזרו להם לפתע פתאום בריאים ושלמים מחדר צדדי או ממוסד מרוחק. "היסטוריה שכנגד" זו חותרת תחת אמינות בשורת הפטירה, בשעתה, ותחת תוקפן של תעודות הפטירה, שהוצגו ברובן המכריע בפני המשפחות רק שנים הרבה לאחר האירועים על ידי ועדות החקירה השונות.

הפרשה במבט היסטורי

שנים אחדות לאחר השואה, וזמן קצר לאחר שהיישוב היהודי בארץ ישראל הצליח סוף-סוף להקים מדינה ריבונית, לצד פרקי התקומה הנשגבים ניצלו בכירים במערכות הקליטה והרפואה וסביבן, בסיוע עובדים צייתנים, את כוחם הפוליטי והמעשי להרחיק המוני עוללים ממשפחות שזה מקרוב עלו ארצה, לנתקם ממשפחתם וממורשתם ולהעלימם. חטיפה כזאת, שרקעה תשתית רעיונית גזענית אוריינטליסטית בדבר היעדר מסוגלות הורית ביהדות המזרח, מוגדרת במשפט הבין-לאומי "פשע נגד האנושות". לאחר כאלפיים שנות גלות, כשהקמת המדינה ונחשולי העולים מקצות תבל הצטיירו כקרובים ביותר להתגשמות נבואות הגאולה בדבר שיבת ציון, קיבוץ הנידחים והתקומה, דווקא בתוך אותו עם שראה את ייעודו הרוחני כאור לגויים וכמגדלור מוסרי אירעה מפולת מוסרית. תהום נפערה בין ערכי היסוד שעל אדניהם נוסדה המדינה לבין המעשה המחפיר.

חסרי אונים ניצבו העולים העשוקים מילדיהם מול כוחה העצום של המדינה. מתוך כיסופים לציון, אהבת ישראל, הכרת הטוב מול הקולטים וראייתם כשליחים בתהליך הגאולה, רחשו רוב העולים אמון מוחלט בהם, ולכן האמינו לבשורת הפטירה. רק לאחר כשנות דור מאז ההתרחשויות החלו המשפחות להיוודע לכך שמדובר בתופעה הכוללת מקרי היעלמות רבים באותם דפוסים ולקשר בין המקרים, והתעורר חשדן שמאחורי ההתרחשויות עמדה יד מכוונת. מחקרי, הצורף יחדיו את עדויות המשפחות, עדויות הקולטים ויתר סוגי המקורות למקשה אחת, מוכיח שחשדן של המשפחות לא היה לשווא, חושף כיצד פעלה מערכת הקליטה לנכס את הילדים ולהרחיקם לצמיתות מהוריהם וקורא להכרה מדינתית בפשע ולתיקונו.

לארכיון ילדי תימן, מזרח ובלקן בהעוקץ

[1] ד"ר חיים שיבר (שיבא), מייסד השירות הרפואה הצבאי וקצין הרפואה הראשי הראשון של צה"ל דאז,

מקורבו של דוד בן-גוריון.

[2] בקרב פעילים העוסקים בחקר הפרשה כיום מצוי מידע רחב יותר, הן על מקרי היעלמות בודדים מוקדמים במיוחד,

עוד החל משלהי שנות ה-20 למאה ה-20, הן על סדרת מקרי היעלמות מאוחרים, בבית חולים השרון, פתח-תקוה,

אף בשנות ה-80.