פרשת חטיפת ילדי תימן בראי MeToo

תנועת מי-טו חשפה את ההיקף העצום של אלימות מינית כלפי נשים ברחבי העולם, אימצה את הנרטיב של הנפגעות והפכה את הבעיה לכזאת הנוגעת לכלל החברה. זהו בדיוק האופן בו עלינו לחשוב על חטיפת מאות אם לא אלפי תינוקות
שושנה מדמוני-גרבר

בשנים האחרונות, נראה שאין מי שלא היו עדים לאחד המופעים המשכנעים ביותר של נרטיב קבוצתי עוצמתי – תנועת MeToo. מאמציה של תנועה זו ושל המייסדת שלה, טראנה בורק, למיגור אלימות מינית ופירוק מבני הכוח של הפטריארכיה, נובעים בעיקר מן היכולת לחבר בין מקרים דומים.

מודעותן של נשים רבות לכך שהן אינן לבד, עזרה לחזק את מי שהיו בעבר קורבנות מוחלשים ומבודדים, ומוטטה ענקים כג׳פרי אפשטיין, הארווי ויינסטין ועוד רבים בארה״ב ובעולם כולו. אנחנו אמנם רחוקות עוד מריקוד ניצחון, אבל נמצאות בצומת דרכים משמעותי; כזה שמדגיש מספר לקחים חשובים שניתן ללמוד ממי-טו ולהעביר למאבקים אחרים נגד מוקדי הכוח והאופן בו ניתן לרסקם:

1. עדויותיהן של נשים, שבעבר נחשבו למוגזמות או מופרכות, סוף-סוף זכו לאמון והוענקה להן הבמה המגיעה להן. 2. לאחר שנים של השתקה, ברור שלא ניתן להפנות אצבע מאשימה רק כלפי הפוגעים עצמם, אלא גם  כלפי כל מי שאפשרו לתרבות הדיכוי הזאת להתקיים לאורך זמן. 3. ברגע שהצטברו מספיק עדויות לגבי אדם או מקום עבודה, צריך להיות ברור שמדובר בדפוס סיסטמטי של המערכת ובמקרים רבים גם על נבל מסוים! 4. אלימות וניצול מיני אינם רק בעיה ״של נשים״; זו היא בעיה רחבה הרבה יותר – של החברה כולה.

ונעבור לישראל של סוף 2019 תחילת 2020, סיפור אחר לכאורה: חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן בישראל והמאבק על הזיכרון הציבורי ועל הצדק. עד לאמצע שנות השישים, סדר הגודל של הפרשה לא היה ברור גם למשפחות עצמן. רבות מהן אמנם הבינו שנפלו קורבן למניפולציה של הממסד והגישו תלונות לרשויות, אולם רק לאחר קבלת צווי גיוס לילדים ״המתים״ והקמת ועדה ציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים ב-1966 התברר ההיקף הנרחב של הפרשה – מה שבסופו של דבר הוביל להקמתן של שתי ועדות בדיקה וועדת חקירה ממלכתית אחת. אבל מאז ועד היום, מאמצי המדינה מרוכזים בניסיון לפצל את הנרטיב של ההורים לשורה של מקרים מבודדים, ובכך למגר את הדיון באחריות של הממסד במלוא ההקשר ההיסטורי הראוי.

כל ניסיון להצביע על מדיניות מכוונת מיד נחסם. הנרטיב של המדינה הסיט את הפוקוס מהאידיאולוגים הגזענים אל עבר מה שהוגדר כ״בלגן״ ״רשלנות הורית״ ומתן עתיד טוב יותר לתינוקות; סיפורים אלה נמכרו בקלות לציבור, שגם ככה חונך לחשוב על מזרחים כהורים לא ראויים ועל המדינה כמי שעושה עבודת קודש.

עיתונאים רציניים השתמשו בעמדת הכוח שלהם כדי להאשים את הקורבנות ואת הפעילים. הם נשמעו ממש כמו טראמפ, שלעג לד״ר קריסטין בלאסי פורד

שנים של השתקה ומסגור הפרשה בסימן שאלה נצחי נתמכו בעקביות על ידי התקשורת. והנה לפני כמה שבועות, היינו עדים לכך שוב. כמו תסריט ידוע מראש, עיתונאים רציניים השתמשו בעמדת הכוח שלהם כדי להאשים את הקורבנות ואת הפעילים במקום להפנות את הטענות הקשות אל המדינה. הם נשמעו ממש כמו טראמפ, שלעג לד״ר קריסטין בלאסי פורד בעצרת פוליטית בעוד היא מעידה על הפגיעה הקשה שעברה אל מול הקונגרס. באנלוגיה למי-טו, הם האשימו את קורבן התקיפה כמי שמתהלכת בחצאית מיני קצרה מדי. הם הצביעו על ״חורים״ בסיפורי חטיפה שונים על מנת להחליש את הטענות על סיפור רחב יותר. כך, נטל ההוכחה הושם שוב על כתפי הקורבן, והאחריות הורחקה מהממסד – אותו ממסד שבמשך עשורים הפריע למהלך התקין של הצדק ועדיין שולט על מאגרי המידע.

עד היום הוגשו לשלוש ועדות החקירה מאות עדויות, החושפות את האופן בו הופרדו תינוקות באופן אלים ושיטתי מהוריהם. בכל קנה מידה, היקף עדויות גדול שלא ניתן להכחישו. גם אם ניקח את ההערכות השמרניות ביותר, עדיין למעלה מאלף אמהות ואבות עמדו ואמרו בקול ברור: ״ילדי נלקח גם ממני…״, ״הם אמרו לי שילדתי מתה אבל מעולם לא ראיתי גופה או קבר… גם אני…״

רבים מבני הדור השני והשלישי במשפחות של תימנים ומזרחים גדלו בצילם של הסיפורים האלה, בהם גם אני. פעילים רבים משקיעים מאמצים בהקלטת עדויות של הורים ובני משפחה, ובתחקירים עצמאיים, והן באפיק משפטי. הם מתרכזים בחוט המקשר בין מאות הסיפורים. הכוח הגדול של הרשתות החברתיות נובע מהיכולת לתקוע יתד במרחב שנשלט בעבר באופן בלעדי על ידי שומרי הסף המסורתיים. בעוד ש״המקור״ השתמשה בטריקים ישנים, תהום פעורה בין אחוזי הרייטינג של התוכנית לבין הבמה המרכזית שהם מדמים לעצמם. הכוח העצום שהיה בעבר לתכניות תחקיר בטלוויזיה נמצא בשקיעה משמעותית. שניות אל תוך השידור, הרשת התפקעה מתגובות חריפות ונרטיבים צולבים, שחשפו את המניעים והנחות היסוד הבעייתיות של התוכנית.

ההישג הגדול ביותר של מי-טו נובע מהכוח המצטבר של מרכיביה; הן היקף הבעיה והן הרחבת האחריות החברתית הפכו ברורות עד כאב. על ידי מסגור מחדש של הסיפור וחשיפתו לציבור הרחב, השליטה על הנרטיב עוברת לידיים הטבעיות של הנפגעות. זהו בדיוק האופן בו עלינו לחשוב על חטיפת מאות אם לא אלפי תינוקות. זהו אינו סיפור מבודד ולא בעיה של תימנים או מזרחים. האחריות היא של כולנו, בין אם אנחנו רוצים להכיר בכך ובין אם לא.

בחודש שעבר, בית המשפט העליון הצטרף סוף סוף לצד הנכון של ההיסטוריה ודחה את מאמצי הפרקליטות להפריד בין 11 מקרים דומים מאוד של משפחות התובעות את המדינה. יותר משבעה עשורים מאוחר מדי, החוק העדיף את הפרספקטיבה של המשפחות. חמישה הורים, כעת בשנות התשעים לחייהם, מעניקים לנו הזדמנת אחרונה להאזין ולפעול. זו היא חובתנו המוסרית, כמדינה וכאינדיבידואלים, לעשות בדיוק את זה.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.