בנימין נתניהו כפטיש לאומי

אנו יודעים טוב מאוד שהמציאות, שהמצב, חמורים ביותר, אך באמצעות הפטיש הביביסטי אנו מתייחסים למציאות כאילו אנו לא יודעים, ומציגים "עסקים כרגיל": עוד בחירות, עוד מהדורות, עוד ידיעות. ועכשיו הוא גם נוסע לטראמפ להביא לנו שלום
אלירן בר-אל

ד"ר בר-אל הוא סוציולוג באוניברסיטת קיימברידג', אנגליה

כדי להבין את הפוליטיקה הישראלית כיום, יש להבין את המושג 'פטיש' ואת השימוש העכשווי בו. ל'פטיש' ישנם מקורות שאינם מיניים או פסיכואנליטיים, כמו שנהוג לחשוב, אלא אנתרופולוגיים וסוציולוגיים, ולכן גם פוליטיים. להתרת הקשר הזה, יש להתחקות אחר מקורות הפטיש והמשמעויות השונות שלו. כבר במאות ה-15 וה-16 צמח המושג 'פטיש' בהקשר הבין-תרבותי כמרחב חליפין של אובייקטים מסדרים חברתיים שונים.

המפגש הבין-תרבותי בהקשר של המרקנטיליזם והקולוניאליזם, ובעקבותיו הסחר הבינלאומי שהביא לשינוי ערכם של חפצים כפי שנתפסו בהצטלבות תרבויות, הטמיע במושג פטיש משמעות ספציפית: בניגוד לעבודת אלילים, שבאירופה של ימי הביניים הובנה כסדר חברתי בר השוואה לנצרות, ליהדות או לאסלאם, מושג ה'פטיש' התייחס לסדר חברתי הנוצר בתהליך פרדוקסלי, טבעי וחסר-חוק לחלוטין. דרך מקורותיו הפורטוגזיים, 'פטיש' הובדל מ'אידול' משום שבעוד שלזה האחרון הייתה ישות חופשית, הפטיש היה בדרך כלל חפץ שנלבש על הגוף ומוטען בכוחות או משמעויות מיוחדים.

מעבר לאנתרופולוגיה של המושג, ההתמקדות בגוף ובמטען הרגשי המוטען בחפץ-על נמצאת גם במחקר הסוציולוגי. קרל מרקס, בכרך הראשון של הקפיטל, בחלק 4 של פרק 1, תיאר את "האופי הפטישיסטי של הסחורה וסודו". רעיונו היה שערך הסחורה טמון לא בשימושה אלא בחליפין שלה, קרי במערכת היחסים החברתיים של ייצורה. לפיו, יחס-הערך של תוצרי העבודה שמייצגת הסחורה אינו שקול ליחסי-העצמים שבטבע הפיזי, ולשם הבנה ראויה של יחסי-הערך "עלינו לחפש מפלט בספירת-הערפל של העולם הדתי". כשם שבעולם הדתי יצרי דמיון האדם מקבלים חיי-על משלהם, כך "ביצירי-כפיו של האדם בתחומי עולם הסחורות. לכך אני קורא – הפטישיזם, הדבוק בתוצרי-העבודה משהם מיוצרים בחזקת סחורות, ומכאן שאין להפריד בינו ובין ייצור הסחורות".

למרות שמקובל לחשוב כיום כי מרקס אינו רלוונטי, זו אינה אלא מגננה, אפקטיבית ככל שתהיה, מפני הרלוונטיות המשוועת שלו. ובכל זאת, מרקס לא יכול היה לדמיין כמה מתחזיותיו התממשו ואף הוקצנו בימינו. השינוי המהותי ביותר הוא הפיכת המערב למה שמכונה "חברות-ידע". בחברות כאלה, הידע עצמו הוא הסחורה הנצרכת ביותר, בין אם כ'תוכן' ובין אם כ'שירות'. למשל, 80 אחוז מכלכלת בריטניה היא כלכלת שירותים. בחברות הידע התהווה גם הדחף הפסיכואנליטי או 'הצורך לדעת', באחת דבק ומסננת חברתיים לפיהם מי שלא יודע (מה היה ה'אירוע' האחרון), לא שייך. כדי להבין את השינוי הזה מייצור פיזי למטאפיזי, יש להתקדם לחקר הפסיכואנליזה ממנה צמחה המשמעות הציבורית הרווחת של הפטיש.

במדע של הלא-מודע, הפסיכואנליזה, פטיש אינו מה שנחשב בדרך כלל בתרבות הפופולרית. פטיש זה לא אובייקט מיני נחשק אלא האובייקט שדרכו הפטישיסט מתייחס למציאות, במחיר של הכחשה פטישיסטית. לדוגמה, מקרה של בעל שאשתו נפטרה מסרטן שד, והפטיש שלו היה אוגר, חיית המחמד האהובה של אשתו. הוא היה מסוגל לדבר בקור-רוח על האובדן כל עוד האוגר בחיקו, המסמל את ההכחשה של מות אשתו. כשנה לאחר שנפטרה האישה,האוגר מת והבעל התמוטט ואושפז בגין נטיות אובדניות.

במלים אחרות, ההבדל בין 'פטיש' לפי מרקס ו'פטיש' לפי פרויד הוא שאצל הראשון הפטיש מסתיר את הרשת המוחשית של היחסים החברתיים, אך אצל האחרון הפטיש מסתיר היעדר (או 'סירוס') שסביבו מתהווה רשת סימבולית חברתית. כיום, בעידן פוסט-אידיאולוגי שבו כולם כופרים בכול וקשה להאמין במשהו, עידן מות האמיתות, הפייק ניוז, כשאנו פוגשים מי שטוען להיות חף מכל אמונות-שווא המקבל את המציאות החברתית כמות-שהיא, עלינו תמיד להגיב בשאלה: "בסדר, אבל איפה האוגר שלך?" קרי, "היכן הפטיש המאפשר לך להעמיד פנים שאתה מקבל את המציאות 'כמות שהיא'?"

דרך אחרת להדגיש את אופנות הפטיש בחברות הידע שלנו היא ההיפוך של הנוסחה המרקסיסטית לאידיאולוגיה כצורה של פטיש: במקום הצורה הקלאסית שלפיה ההכחשה הפטישיסטית היא "הם לא יודעים מה שהם עושים" (שהאוגר מסמל בפועל את אובדן חיי האישה החסרים בנפש), יש לנו את הצורה העכשווית של "למרות שהם יודעים (שזהו האוגר שחי ולא אישה), הם בכל זאת עושים כאילו הם לא יודעים (שהיא לא חיה)".

האזרח יודע את השגיאה – מכיר באינטרס הפרטי המתחבא מאחורי האידיאולוגיה הכללית  – ועדיין אינו דוחה אותה

ההיגיון הציניקני שבו כולנו שבויים אינו נאיבי כבעבר, אלא מבטא פרדוקס של תודעה כוזבת נאורה: האזרח יודע את השגיאה – מכיר באינטרס הפרטי (של ביבי) המתחבא מאחורי האידיאולוגיה הכללית (של המדינה) – ועדיין אינו דוחה אותה. כלומר, במבנה הקלאסי (מרקסיסטי) של הכחשה פטישיסטית, או אידיאולוגיה, הפטיש לוקח-על-עצמו, תרתי משמע, את ההתקיימות החומרית (הקיום במציאות) של אמונתנו המוכחשת, שלפיכך נמשכת בניגוד לידע שלנו. ברם, בחברות שלנו כיום, הידע עצמו מתפקד כפטיש: הידע המושלך (המודעות למציאות כמות שהיא) מאפשר לנו להתעלם ממה שאנו יודעים, ואף לתמוך בפועל במה שאנו יודעים שהוא שגוי.

כך, הידע של תוכן מודחק כלשהו עוזר לנו להתמיד בהדחקה. פרויד עצמו כבר נתקל בפרדוקס הזה, בין התוכן הלא מודע, המודחק, לבין מנגנון העבודה של ההדחקה: ההדחקה יכולה להישאר פעילה גם כשאנו כבר יודעים (ורואים) הכול על אודות התוכן המודחק. מצב זה לא יכול להיות מומחש טוב יותר מתיאורי הסגידה לבנימין נתניהו בקרב תומכיו, המתחזקת במקביל לחומרת ההאשמות מצד מתנגדיו.

ביבי מתפקד כמה שמאפשר לתומכיו ולמתנגדיו להתייחס למציאות תוך ההתעלמות ממה שידוע לכל: קיים היעדר קריטי בחלופות פוליטיות אמיתיות לביבי. מסביב להיעדר זה נוצרת רשת סימבולית (לא) שלמה – חוקית, משפטית, תקשורתית, ציבורית, רגשית, וכיו"ב — שתפקידה העיקרי הוא להדחיק את העובדה הממשית שכרגע לטוב ולרע, אין אלטרנטיבה. לכן הדחף הבלתי נלאה לייצר ולצרוך את הידע שקשור לביבי, למן התיק הראשון ועד לתגובה האחרונה. מי שלא יודע, לא שייך. ככה זה שהידע כבר לא אמצעי (למטרה נעלה כמו אמת או צדק), אלא המטרה בפני עצמה.

אנו יודעים טוב מאוד שהמציאות, שהמצב, חמורים ביותר, אך דרך הפטיש הביביסטי אנו מתייחסים למציאות כאילו אנו לא יודעים, ומציגים "עסקים כרגיל": עוד בחירות, עוד מהדורות, עוד ידיעות. עכשיו הוא גם נוסע לטראמפ להביא לנו שלום. כסוג של קצר חשמלי, זהו הידע עצמו (על המציאות הביביסטית כמות שהיא באמת) המתפקד כאוגר שלנו, ומאפשר לנו לקבל רק את המציאות שהידע הזה מתייחס אליה. אותה מציאות שהשאירה את האישה 'בחיים' באמצעות חיית המחמד שלה, ורק מות החיה הביא לאובדן המציאות הכוזבת של בעלה.

כמונו, הבעל יודע שקיים אובדן; אצלו של אשתו ואצלנו של ערכים, נורמות וחוקים. אבל 'ביבי' כאוגר הוא פטיש המהווה את הפריזמה שדרכה אנו מתייחסים למציאות העכשווית כאילו היא אותה מציאות של פעם, לפני האובדן. מצב זה רק מזמן את ההתפכחות הטראומטית שתלווה במות הפטיש, בין אם מוות ממשי של הגוף או מוות סימבולי של המשמעות. זו תהא ההתעוררות כואבת ואלימה להכרה שיש אובדן, משמעותי, וכמו בכל אובדן, יש להתאבל ולחשוב עליו, לקבל אותו, ולהמשיך הלאה דרך ייצור פורה של אלטרנטיבות רעננות שגם אם נראות מסוכנות כעת, ייראו כשגרה ממבט העתיד.

בנימין נתניהו, 2016. "'ביבי' כאוגר הוא פטיש המהווה את הפריזמה שדרכה אנו מתייחסים למציאות העכשווית כאילו היא אותה מציאות של פעם" צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.