"ג'נין ג'נין" ותעתועי הפוסט אמת

בעידן הפוסט אמת שאנו מתכבדים לאכלס את קליפתו המתקרשת, כבר לא ניתן לעיתים קרובות להפריד את האש מן העשן. מחר יתקיים דיון נוסף בתביעת הנזיקין של קצין במיל נגד "ג'נין, ג'נין" של מוחמד בכרי
אברהם עוז

ידידה, עורכת דין מנוסה ובכירה, אמרה לי פעם שאחד הביטויים המתועבים ביותר בעיניה הוא "אין עשן בלי אש". בעידן הפוסט-אמת שאנו מתכבדים לאכלס את קליפתו המתקרשת והולכת לקראת קרוּם רעיוני קשיח ובלתי ניתן להפרכה, כבר לא ניתן לעיתים קרובות להפריד את האש מן העשן. אם יש אכסניה המתאימה עצמה למצב הצבירה ההווייתי החדש הזה הלא הוא היכל המשפט, ששָׂרַת המשפטים היוצאת חפזה לאכלס אותו בשופטי-קו הרואים את מלאכתם בניווט סַדרָני חסר-משרוקיות של תגרני עדויות וטיעונים לובשי גלימות פינגוויניות אל היעד הנכסף: חוף המבטחים של הפְּשָרָה. הרי שם איש אינו מפסיד, סבורים הם, אותם יושבי-על-מידִין שהמילה עולה על דל שפתיהם כבר בדיון המקדמי: והלוא זה תיק פשוט, הם לואֲטים בקוקֶטיות מתחנחנת ומתנשאת כאחד, כמי שיודעים שתגרני המשפט עטויי הגלימה יהנהנו מולם בהכנעה מצמיתת אדרנלין: צריך לקבוע סרגל מידות שערכיו מוגדרים משני הצדדים, ואני, המוּרָם/ת מֵעַם, אקבע באיזה שֶנֶץ בגריד העֶרכי מצוי מושבה של האמת היחסית. שהרי אמת אחרת, קשיחה למהדרין, כבר המריאה אל על ומשקיפה אל עולמנו הפּוֹסְטִי זה עידן ועידנים.

מוחמד בכרי, במאי הסרט "ג'נין, ג'נין"

גם מחר (ה') ניסע זוגתי ואני לבית המשפט המחוזי בלוד, לחזק את ידיו של ידידנו מוחמד בכרי, שזו הפעם השלישית שתובעים אותו – הפעם תביעה אזרחית – על סרטו "ג'נין, ג'נין". בדיון הקודם באולמה של השופטת החייכנית ונעימת הסבר ניסינו להבין בעצם במה ועל מה מדובר. לא לגמרי ברור: התביעה מעין תביעת נזיקין היא, אבל כמו ברבות מן התביעות מעין זו, הנזק, אם איננו נגלה לעיני הצופים במלוא כיעורו מרטיט הלבבות ומסַמֵר השיער, מפגיע ומפַגֵע בעצבי האתיקה או האסתטיקה או שתיהן גם יחד, איננו אלא מהות אוורירית שעל תגרני העדויות והטיעונים להעלות באוב יש מאין, כמו הבנק המכונן את כספנו לא במָעות או מטילי זהב, אלא בהקלדה נהנתנית על מנענעי המחשב: תִיק – הנה הקרן; תַק – והנה הריבית מדדה אחריה.

ואכן, באיזה מחבט מָהוהַ מרוב שנים מנפנף התובע, איש "בריא" (כהגדרתו שלו) במיטב שנותיו, קצין מילואים שבע קרבות ומִבצָעים, אל מול הסרט הזה שהגיח אל האקרנים לפני מעלה מעשור ומחצה? שמאז הציג נרטיב שונה מזה של דוברי צה"ל בהקשר המבצע ההוא במחנה הפליטים של ג'נין כבר היכה הצבא המוסרי בעולם בהזדמנויות אינספור באלפי קורבנות בנפש ושברי רכוש? מן העדות מסתבר אפוא שהתובע הבָּריא לא גילה עניין, לדבריו, בסרט המתייחס לקרב שבו נטל חלק שנים רבות. אבל לאחר שנים, ושתי מערכות משפטיות שבהן נתבע יוצר הסרט על הפצת לשון הרע ולא חויב בדין, נמצא מי שגילה לאותו קצין שבניגוד לתובעים הקודמים, שלא נמצא כל קשר נזיקין בינם לבין לשונו המתלעלעת ברוע של התוצר הקולנועי המוקרן, הנה נמצא לנו הקורבן ההולם לרשעות הנרטיב המתחרה.

מסתבר, שבעיצומו של מונולוג שבו שוטח זקן פלסטיני תושב המחנה את טענתו שחיילי הצבא בזזו מטמון כספי שהחביא בין כתלי ביתו, מרַצדת ברקע למשך שלוש שניות תמימות שנמדדו בקפידה מטעם נציגי ההגנה (בין תמונות אחרות) תמונת שלושה קצינים לבושי מדים: זו אחת התמונות שעפעוף עין שגור גורם לך להחמיץ את קיומן כליל (או כמו שידידי הבוגר מימי בחרותי, פרופ' צבי יעבץ, לימדַני כשהוטל עלי ללמד באוניברסיטה שיעור מבואי פנורמי מרפרף, מן הסוג שכינינו "מהתנ"ך עד הפלמ"ח": "זהו שיעור", הורה  לי הפרופסור המיומן, "שבו מתבונן התלמיד מבעד לחלון אחר ציפור יפה ומחמיץ את המהפכה הצרפתית"). שניים מן הקצינים המאכלסים את הרף העין החולף הזה כומתות מכסות את פניהם; אבל הקצין הבריא שלנו פניו גלויות, וכל מי שצופה בעיון בשלוש השניות הגורליות הללו עלול אולי לזהות אותו, ומכיוון שבחזית התמונה ממשיך הישיש הכָּבוּש לתַנות את גזילת מטמונו, לכאורה, והאיסור שהוטל עליו להתקרב לביתו, הרי מי שמחונן במתנת הקישור האסוציאטיבי המהיר כברק עלול, אולי, להסיק מתוך העריכה הקולנועית הקולאז'ית, שהוא, הקצין הבריא ומשולל הכומתה, כרוך איכשהו במו אישיותו באותו גזל לא מוּכָח; והרי לך עילה גורפת לתביעת נזיקין מאיימת כנגד יוצר הסרט.

העובדה שאיש מעולם לא ביצע את הקישור הזה לא מפריעה לקצין להגיש תביעה אזרחית על סבל ועוגמת נפש קשה מנשוא: והרי רק בסבלו האישי מדובר, כי על אודות הפצת הנרטיב השקרי לכאורה המכפיש את הנרטיב של דובר צה"ל כבר נסוב משפט קודם

העובדה, שבה מודה הקצין הבריא עצמו, שאיש – לא בתריסר השנים שחלפו בין עליית הסרט לאקרנים למועד צפייתו הראשונה בסרט, וגם לא מאז נחשף הוא עצמו אל הסרט ועד היום הזה – איש לא ערך בפניו את הקישור ההזוי הזה בין סיפור הגזילה לבין הופעתו המעורפלת בת שלוש השניות ברקע ולא הפליל אותו בביצוע הגזל המדובר, אינה מפריעה לו להגיש תביעה אזרחית על סבל ועוגמת נפש קשה מנשוא: והרי רק בסבלו האישי מדובר, כי על אודות הפצת הנרטיב השקרי לכאורה המכפיש את הנרטיב של דובר צה"ל כבר נסוב משפט קודם, ובו נקבע על ידי השופטים שגם אם בנרטיב שקרי מדובר אין להרשיע את הנתבע. אייהו, איפוא, אותו נזק טמיר ונעלם, המרחף לו ברחבי האֶתֶר הקוסמי ביחד עם ערך כספנו המשייט בין מנענעי המחשב בבנק, ונחבט אל דפנות הכספת?

אז, בדרכנו בחזרה באוטובוס הריק, העליתי בפני זוגתי את ההשערה שהנה עוד עו"ד רודף בצע החליט לסחוט את הסרט הנשכח הזה לעוד תביעת נזיקין בשיטת "מצליח", שבהתחשב ברמתו של מאגר השופטים בעידן הפוסט-שקֵדָתי עשויה לקלוע למשאת נפשם ה"פשרנית" הנזכרת למעלה. אבל זוגתי התבוננה בי בעצב בעיניים מצועפות שלה והוכיחה אותי על פניי: וכי לא ראית, אמרה, שהתובעים כואבים באמת את כאב הנרטיב החלופי? הם מאמינים ללא סייג וללא ספק בצדקת דרכו של הצבא המוסרי בעולם, ועצם קיומו ההיפותטי של נרטיב חלופי (שיוצר הסרט, אגב, חזר ואמר פעמים רבות שלא בא להוכיח את תקֵפותו, אלא רק להציג בפני הציבור את עצם קיומו, בפי תושבי מחנה הפליטים, כשיח מקביל לשיח הרשמי) נראה בעיניהם כפשע כנגד האמת המוחלטת, זו האמת שחבורת מנהיגי העולם מוושינגטון ועד מוסקבה וירושלים, מברזיל ועד הודו והפיליפינים, תייגו אותה זה מכבר כ"סילוף חדשותי" הכפופה לחילופי העיתים.

אברהם עוז הוא פרופסור לתיאטרון באוניברסיטת חיפה ובמאי בית בתיאטרון אלפא

 

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אמיתי

    הרבה פילפולים תפלים שמסתירים
    את האמת.
    לא יעזרו כל המילים המתוחכמות.
    יש רע ויש טוב ,יש אמת ויש שקר.

  2. סמולן

    כהדיוט גמור, עלה בדעתי שאפשר אולי להציע מסגרת תיאורטית מקיפה מעט יותר. כלומר, את הסרט של בכרי אני מציע לקרוא כמעין נרטיב משמר: כזה שעשוי לנוע בין פראסה פחות או יותר פורנוגרפית למחזה תיקון-מוסר איבסני. אבל ובעיקר, בכרי איננו תולה את קריסת ג'נין במערכת האידאולוגית המכוננת אותה – אנטי ציונות – אלא בהתנהלותם השגויה של הפלסטינית בתוך מערכת ערכית הנתפסת כחיובית, המקובעת ומקודשת בתוך מיתוס המציג אותה כמערכת הטבעית שאין לה כל חלופות סבירות. אל מול מצב עניינים זה, ברי כי המוות הוא טבח, חריגה ערכית המבוצעת על ידי חיילי צבא מדומיין שבכרי מכנה "צה"ל". גם בחירה זו אינה אלא נרטיב משמר, הפעם נרטיב ביקורתי-שמאלי, שבו הציונים קורסים מוסרית מתוך המערכת המכוננת אותם, המקודשת אף היא כמיתוס טבעי וסביר, לפיו ציונים הם בהכרח מפלצות. טבעי וסביר לאנטי-ציונים, כמובן.

    אל מול הסרט, מציעים חיילי המילואים מבנה דרמטי אחר, שאותו אני מציע לכנות "תסריט מעורר" – מחאה המבקשת להפוך את המערכת השלטת על פיה. במקרה הנוכחי, המערכת השלטת בתסריטאות העברית, היא, שוב, אנטי ציונות, מכונת תעמולה מלוטשת, הגמונית בכל אקדמיות המזרח והמערב גם יחד. אין ולא יהיה תסריט ובו ערבים רעים, אלא רק ערבים שרע להם. בדומה, אין ציונים טובים בקולנוע הישראלי של העשורים האחרונים, אלא רק ציונים שטוב להם. התסריט המעורר, המתכונן מול מושא של מחאה לטווח קצר, עשוי לייצר אידיאליזציה של תמונת מראה חלופית להגמוניה האנטי ציונית, ולבסס אותה כאמת נטולת פגמים. האמת, שבכרי אינו גאון רשע ולא גאון בכלל, אלא שחקן טוב מראה ששנותיו הפוריות מאחוריו, וניסה להפוך לבמאי בהצלחה ככה-ככה.

    מה שחסר לנו, כמדומה, הוא שיפוט שייטיב להתבונן באימננטיות של התהליכים ההיסטורים. ההתבוננות יכולה בהחלט להיות מפרספקטיבה טרגית, כזו שמאפיינת תקופות בהן האתוס השליט מתערער – וכך בהחלט נראה שמתרחש במרחבי הקיסרות האנטי ציונית, ותעיד היציאה המופלאה של הכותב כנגד מושגי אמת יחסיים (ביזאר מוחלט, בהתחשב במקום החשוב שהמושג הזה, 'נרטיב', שיחק בהקמת הקיסרות). אולם, ההתבוננות השיפוטית יכולה עקרונית להתבצע גם באופן דיאלקטי, תוך התבוננות בתסריט המשמר, המיוצג על ידי הנתבע – ונציגיו המוכשרים של הידע בקהל שבאולם בית המשפט – אולם גם תוך ביקורת התסריט המערער, אותם חיילים שממצים את שלוש שניות התהילה הקולנועיות שלהם כדי לשבש ולפורר, במובן מסוים – לשם השיבוש עצמו. אל מול הנקודות המבט, ייטיב השיפוט להציב דינמיות מתמדת, כזו שמבט שיפוטי, כלומר נבואי, מזהה באורח אימננטי בתהליכים היסטוריים שהאנושות כפופה להם, כלומר יעבור מהאנושי אל העל-אנושי, ויוכל לשים את ליבו לשינויים המתמידים שהכל נתון להם. אולי מוגזם, אבל כך בתי משפט עבריים רואים את עצמם.

    קיצורו של דבר: בכרי יצא לבצע פעולה אנטי-ישראלית דרך הצגת הקרב בג'נין. סרטו מומן בחלקו על ידי הרשות הפלסטינית, והוא מציג נקודת מבט שאינה פלסטינית, כדברי עוז, אלא תעמולה פלסטינית. במקרה של הקרב על ג'נין, המרחק רב ועצום, ומי ייתן ובכרי יידרש לפצות את אלו ששקריו פגעו בהם.