תורנות סטנדרטית, 28 שעות, 28 לידות

התורנות היא מאמץ טוטאלי, תובעני, שנמתח על פני שעות ארוכות, סובבת יום רודף לילה ויום באותו מרחב דחוס של דחיפויות ובהילויות ואחריות כמעט כבדה מנשוא. יום לפני, אני באבל. יום אחרי – אני ישנה ואחר כך בעיקר בוהה. כך נראה המשבר בבתי החולים
מ. ב.

כשבתקשורת מדברים על מחסור בתקנים, על מחסור במיטות, על בתי חולים קורסים ועל רופאים שמתאבדים, קשה לדמיין את היומיום של המצב הגרוע הזה. נראה שצריך איזה נס (או ממשלה מתפקדת), בתי חולים חדשים, תקנים, מבנים, משכורות, סדר עדיפויות נורמלי של מדינה שמקדשת את חיי אזרחיה. כשנכנסים ללופ הזה קשה לדמיין איך נראית משמרת, איך נראית תורנות. למי שנמצא בצד של החולים לא תמיד יש מוטיבציה להיכנס לנעליים האלה. ובצדק.

אני בת 34, רופאה מתמחה בגינקולוגיה בבית חולים גדול, ואני רוצה לספר לכם איך נראית תורנות אחת שלי. התורנות היא מאמץ תובעני, טוטאלי, שנמתח על פני שעות ארוכות מדי, סובבת יום רודף לילה ויום באותו מרחב דחוס של דחיפויות ובהילויות ואחריות כמעט כבדה מנשוא ועיגולים שחורים מתחת לעיניים. אין לי כוונה לעשות רומנטיזציה, בשום פנים ואופן, להפך. אני רוצה לפרוט בפני הקורא/ת את פיסת החיים הזו, עדות ממחלקה אחת, בבית חולים אחד, באופן הכי אמיתי ומוחשי, ממקור ראשון, להביא לקדמת הבמה את הדבר הזה שמרוב גרעון ומרוב מערכות בחירות שוכחים לתעדף. נסו גם לזכור תוך כדי קריאה, שאנחנו באזורי הילודה – המקודשים במחוזותינו – ולא, למשל, במחלקות הפנימיות.

השעה 07:30 בבוקר. אני נוכחת בישיבת הבוקר שמכנסת את כל רופאי האגף מסביב לשולחן ארוך. הישיבה מתנהלת ביד רמה על ידי מנהל האגף, ותכליתה – מלבד העברת ידע ומקום כללי לראות ולהיראות בו – היא למעשה "גונג" המבשר את סופה של תורנות הלילה ותחילתו של יום עבודה חדש. עשרות רופאים מעונבים ומבושמים כהלכה יושבים תחת אורות הפלורסנט, כמיטב הקלישאה הצה"לית, ושופטים את התנהלות תורני הלילה שעבר, שמגיעים לאותו שולחן טרוטי עיניים. רשימת המלאי נזרקת לחלל האוויר: כמה לידות, כמה נשים עברו במיון, כמה אשפוזים, כמה ניתוחים קיסריים וכמובן שאלת השאלות – כמה נזק נגרם, אם נגרם. עוד נגיע לזה, אבל בינתיים, אמשיך לתאר את ההתגלגלות של היום/לילה/יום הזה.

יום העבודה הסטנדרטי, המוכר לכם, נמתח על פני כ-8-9 שעות. גם אצלנו – זה הבסיס, ובמהלכו איש-איש בענייניו השוטפים: אחד במיון, האחרת בחדר לידה, שלישית ביחידת הפריון וכדומה. אנחנו למעשה מתמחות ומתמחים במיילדות וגינקולוגיה. רוכשים כלים להכשרתנו המקצועית. יום העבודה יכול להיות נעים ויכול להיות גם ממש בלתי נעים. תלוי בעמדה, תלוי במזל, תלוי בעומס הפניות. על כל פנים, עם סיומו הרשמי בשעה 15:00 שוב מתקיימת ישיבה, באותו המקום של ישיבת הבוקר. שוב גונג. הפעם הוא מבשר את תחילתה של התורנות. בני המזל שאינם תורנים אצים לביתם, ומהר. היום, אני ועוד ארבעה מחבריי המתמחים נשארים לתורנות.

הפעם אני מוצבת בחדר לידה. אני עומדת ליד הדלפק, שהוא סוג של מגדל פיקוח ל-15 החדרים שבחדר לידה. המולה מסביב. המיילדות (אחיות מוסמכות בעלות הכשרה במיילדות) בדיוק מחליפות משמרת. אלו שהתייצבו לעבודה ב-07:00 הולכות הביתה, ודם חדש מוזרק למערכת. אלה תהיינה איתנו עד 23:00.

צילום: cc by-Robin Inkysloth

אנחנו מתבשרים על "שני ניתוחים קיסריים" שממתינים במיון – שם מקוצרר לשתי נשים הרות שצריכות לסיים את הריונן היום, בשעות הקרובות, בניתוח קיסרי. האחת בשבוע 39, עם ירידת מים בבית. כשהגיעה למיון, בדיקת סונאר העלתה שהעובר במצג עכוז ולכן חייבת ניתוח. השנייה בשבוע 38 וכמה ימים, עם סוכרת הריון וחשד לעובר גדול, מעל 4 קילוגרם. בנוסף לכך, יש לה צירים. אם כן, גם כאן יהיה ניתוח. שתיהן מגיעות לחדר ניתוח, אני מקבלת את פניהן יחד עם שאר הצוות. הראשונה מבקשת "אפס הפרדה" (הכוונה לחיבור מלא בזמן ובמקום עם היילוד, לכשייוולד). אני מסבירה שנוכח העבודה שאנחנו בתורנות, ייתכן שלא נוכל להיעתר לבקשה. אכזבה נרשמת על פני היולדת, אבל בזה ההתנגדות מסתכמת. הניתוח הולך כמתוכנן. "מזל טוב," מישהו מכריז.

אני יוצאת לדלפק ומסתכלת על הלוח של חדר לידה, זה שמאגד את הנתונים של כל היולדות שנמצאות עכשיו בחדרים. חדר 4, חדר 8, חדר 9 – כולן בפתיחה גמורה (10 ס"מ). צריך לדאוג שבחדר 9 תהיה בקרוב לידה כי היא כבר שעתיים בפתיחה גמורה ויש קצת האטות בניטור העוברי. בחדר 14 – כאב לב: "לידה שקטה" של יולדת בשבוע 23, שעוברת הפסקת הריון יזומה בגלל מומים מוחיים שמצאו לעובר. היא נמצאת בחדר עם בן זוגה ושניהם בוכים לסירוגין. אין שם דולה, גם לא רמקול נייד עם שירי עידן רייכל. רק הם והאסון שלהם. בשאר החדרים עוד לא הצלחתי להתעמק והנה קוראים לי לניתוח הבא, "הסוכרת". שוב, קופי-פייסט של הניתוח הקודם. משתדלת לסיים כמה שיותר מהר כי אני יודעת שחדר לידה "מבעבע" ויש מה לעשות בחוץ. הוא יוצא באמת לא קטן. 3.850. "מזל טוב," אני מכריזה הפעם וממהרת לצאת.

היולדת חותמת לאחר עיון בקפדנות שמזכירה את זו שאיתה חותמים על קבלה בסופר. שוב ניתוח. צריך להוציא את ראש העובר ממעמקי האגן של היולדת. יצא. בוכה, צורח. מזל.

בחוץ, אחד המתמחים קורא לי מהר לחדר 9. ההיא שהייתה צריכה כבר ללדת. 3:15 שעות פתיחה גמורה. האטות בניטור. אני בודקת אותה וכולנו מבינים שהיא לא תלד בקרוב. שוב – חדר ניתוח. המזכירה מזעיקה את הצוות שהרגע סיים את הניתוח הקודם, ואני מסבירה ליולדת שחייבים לנתח. היא בוכה ושואלת אם יש אלטרנטיבה. אני מסבירה שאין ומנסה לגייס אמפתיה, שבשלב הזה של היום כבר בקושי בקושי נשארה לי. מחתימים אותה על "הסכמה מדעת". זהו טופס משפטי מאיים שמסביר בין היתר שבמקרים נדירים הניתוח "יכול להסתיים אף במוות". היולדת חותמת לאחר עיון בקפדנות שמזכירה את זו שאיתה חותמים על קבלה בסופר. שוב ניתוח. צריך להוציא את ראש העובר ממעמקי האגן של היולדת. יצא. בוכה, צורח. מזל.

ממשיכים הלאה. השעה 18:30. חייבת פיפי. שנייה לפני שאני מסיימת, טלפון ממחלקת "אם- עובר". על הקו אחות שאומרת לי שיש לה במחלקה "שלושה זירוזים". זהו שם קוד לנשים שצריכות –  כל אחת מסיבותיה – להתקבל לחדר לידה לצורך השראת לידה. אני מאשרת להעביר אחת. מסיימת את השיחה, והטלפון הפרטי מצלצל. בן זוגי. אני עונה אבל אומרת שאתקשר מאוחר יותר. 12 שניות בול. חוזרת לחדר לידה.

המיילדת האחראית מציינת שחדר 14 (לידה שקטה) "סיימה". אני נכנסת לחדר, לא לפני שאני מזכירה לעצמי לא להגיד בטעות "מזל טוב" אלא משהו כמו "טוב שזה נגמר". קשה. משם לחדר ניתוח. בשבועות כאלה, השליה לא נפרדת ספונטנית, אז צריך לחלצה באופן יזום. 15 דקות, וגם זה מאחורינו. חוזרת לדלפק. יוצאים ל"סיבוב" בחדר לידה, אני, עוד שני מתמחים והמיילדת האחראית. אנחנו עוברים בכל החדרים, מציגים את עצמנו, בודקים את המוניטור, כותבים כמה מילים, עונים על שאלות. היולדת בחדר 6 מזהה אותי מהמיון. הייתי שם בבוקר, ביום העבודה ה"סטנדרטי" שלפני התורנות. "את עוד פה?" היא שואלת. "לא, יש לי עוד זמן…" אני מחייכת אבל בפנים מתבאסת על חוסר הטאקט. באותה הזדמנות אני קולטת שהמדים שלי התלכלכו מסבון או מדם או ערבוב של שניהם. הכתם אמנם קטן אבל במקום די בולט בקדמת החזה, והמכונה של החלפת המדים נמצאת שלוש קומות למטה… שוקלת את זה לרגע ואז מעדיפה לשחרר.

עוד סיבוב, ועוד סיבוב. אנחנו מתקרבים ל-23:00. מיילדות טריות מהבית נכנסות ומגיעות לדלפק. מתעדכנות ומחליפות את חברותיהן. בכל זאת, יש גבול. או שבעצם… השעה מזכירה לי שני דברים: הראשון הוא שהפעם האחרונה שרוקנתי שלפוחית הייתה בסביבות 18:00, כלומר לפני כחמש שעות. הדבר השני הוא שאני כבר לא יכולה לחזור לבעלי כי הוא והילדים כבר מזמן ישנים. מסתכלת בטלפון ורואה "לילה טוב" עם אימוג'י של לב. תורן המיון מתקשר ומבקש שארד לעזור לו עם האולטרסאונד. צעירה בת 22 עם כאב חד בבטן ימנית תחתונה. הוא חושד בתסביב שחלתי, אבל "לא יכול להדגים את שחלה ימין". אני באה, גם אני לא מצליחה, אז מסכמים שנאשפז להשגחה ללילה.

אם הכול יילך כמתוכנן

השעה 01:00 בלילה. אנחנו "מתחלקים", כלומר, אחד מאיתנו הולך לישון. אני נשארת לבד מבין הרופאים בחדר לידה. אם הכל יילך כמתוכנן, בשעה 04:00 גם אני אזכה ללכת לישון. יש למה לחכות. מבצעת ואקום בחדר לידה, חדר 7, ועוד אחד חצי שעה לאחר מכן בחדר 9. כן, ההיא כבר נותחה. זו יולדת חדשה שאינה מבינה עברית ולכן אני גם לא יכולה להסביר לה מה אני עושה. היא צורחת, כמצופה מאישה שמחדירים לנרתיקה חפץ מתכתי קר בקוטר של כוס קפה ומושכים איתו תינוק במשקל 3.500 גרם וראש בגודל של אשכולית גדולה, וכל זה ללא הרדמה או אלחוש כלשהם. אנחנו מרוכזים במשימה. היילוד שהוצא זה עתה "נאנח". רופא ילדים ממהר לעמדת החייאה, שואב הפרשות מהאף, מהפה, ולוקח לפגיה. לכי תסבירי ליולדת מה קרה עכשיו ולמה היא לא רואה את התינוק שלה.

"יצא. בוכה. צורח. מזל." צילום: cc by-Daniel

אנחנו כבר ב-02:30. עוד שעה וחצי והללויה. חדר לידה טיפה "דעך". הכל די סטטי. רוצה להתיישב בכיסאות שליד הדלפק, אבל הם תפוסים על ידי המיילדות שהגיעו ב-23:00. מחשבות בלתי מפרגנות עוברות בראש שלי. איך לעזאזל זה הגיוני שהן יושבת ואני לא?! טלפון מהמיון. בהול! יולדת עם שהגיעה עם מד"א, מדממת, כאובה, האטות במוניטור. היפרדות שליה. טלפון טרם זמנו לתורן הישן. הוא חייב לקום. נכנסים לחדר ניתוח. חילוץ מהיר. ילד בוכה. יולדת מדממת. תקבל 2 מנות דם בהתאוששות. כשהאירוע נגמר ויוצאים מחדר ניתוח, אני מקבלת חצי פרצוף על ההשכמה בטרם עת. עכשיו תורי לישון.

רשמית, הפכתי לחיה. ריחות, מראות, צלילים – הכול ממני והלאה. רק תנו לשמש לעלות

אני נכנסת עם המדים המוכתמים לתוך המצעים של התורן שקם לפני 20 דקות. רשמית, הפכתי לחיה. ריחות, מראות, צלילים – הכול ממני והלאה. רק תנו לשמש לעלות, לבוקר להאיר ולחבר'ה עם האפטרשייב להגיע. למזלי לא העירו אותי. קמה ב-06:50. מי בדלפק? המיילדות של הבוקר, כמובן. מביטות ביצור הירקרק שניצב מולן בפה חתום. אני אמורה לעשות סיבוב אבל לא באמת רוצה ולא באמת יכולה. מתעדכנת רק ב"דברים החשובים". התורן השני מעדכן אותי שבזמן שישנתי, הצעירה שאשפזנו "להשגחה" נותחה. שחלה הייתה "שחורה", סימן לנמק אבל התאוששה תוך כמה שניות. "האוס אני לא," אומרת לעצמי בלב.

אז מה היה לנו עד כה? סה"כ 28 לידות, מתוכן 5 ניתוחים קיסריים ו-2 ואקומים. בנוסף, לפרוסקופיה להתרת תסביב שחלתי. תינוק בפגיה אחרי ואקום (אבל רופאי הילדים אופטימיים לגביו). שאר היילודים בסדר. השעה 08:15. אני עוד צריכה להעביר את חדר הלידה לרופאי הבוקר, לחזור הביתה, להתקלח, לאכול, לנסות להחזיר צלם אנוש. האדרנלין יורד סביב 10:30 ובדר"כ ב-11:00 אני במיטה. 28 שעות אחרי הפעם האחרונה שהייתי בה. הטקס הזה חוזר על עצמו בערך 6 פעמים בחודש. יום לפני, אני באבל. יום אחרי – אני ישנה ובהמשך בעיקר בוהה.

בערב מגיעים חברים של בן זוגי מהעבודה. "אז את הגינקולוגית!" מישהו אומר לי: "זה בטח המקצוע הכי שמח בעולם, להביא חיים…". "כן, ממש שמח," אני עונה. "בגלל זה בחרתי בו".

פרטיה המלאים של הכותבת שמורים במערכת

"רשימת המלאי נזרקת לחלל האוויר – כמה לידות, כמה נשים עברו במיון, כמה אשפוזים, כמה ניתוחים קיסריים וכמובן שאלת השאלות – כמה נזק נגרם, אם נגרם/" צילום: cc by-rkcr
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אפרת מור מילמן

    בסורוקה עושים 8 תורניות לא 6
    והמה לכם פריפריה לעומת מרכז